ממחקרים ששואלים גברים ונשים באיזו תדירות הם מגיעים לאורגזמה כשהם מקיימים יחסים עולה שגברים סטרייטים מדווחים על 95 אחוז מהמפגשים. כלומר, הם מצליחים לגמור כמעט בכל מפגש מיני שהם מקיימים. בפער קטן מאחוריהם נמצאים הומואים וביסקסואלים, עם 89 אחוז מהמפגשים, ואילו נשים סטרייטיות מגיעות לאורגזמה רק ב-65 אחוז מהמפגשים, וגם זה לא תמיד.
המספרים הללו מבוססים על המחקר הכי גדול שנערך בנושא, שממצאיו התפרסמו ב-2017 וכלל 52 אלף אמריקאים. מסתבר, שכשזה מגיע לנשים, לסביות נהנות יותר ומדווחות על הגעה לאורגזמה לפחות ב-86 אחוז מהמפגשים. ביסיות (ביסקסואליות) מסתפקות רק ב-66 אחוז מהמפגשים, ואילו סטרייטיות עומדות על הנתון הנמוך מכולן, עם 65 אחוז מהפעמים בלבד. הבדל של אחוז אחד, שהוא בכל זאת משמעותי.
על הסקר הזה חוזרים כל כמה שנים ובודקים אם משהו בסטטיסטיקה השתנה, אולם הפער האורגזמי נשאר פחות או יותר כשהיה. סטרייטיות גומרות מעט מאוד, בזמן שלסביות עומדות בראש עם ממוצע הנאה גדול הרבה יותר. העניין הוא שאם לסביות אכן נהנות יותר, כנראה האורגזמה הנשית היא לא הדבר ה"מסתורי", ה"מיסטי", ה"מסובך" ו"הבלתי מושג" שגרמו לנו לחשוב שהוא. עובדה, נשים ששוכבות עם נשים כן מגיעות לאורגזמה ברוב המוחלט של המפגשים. אז למה כל כך הרבה נשים הטרוסקסואליות מתקשות להגיע לשם? למה כולנו מכירות לפחות אישה אחת שמעולם לא גמרה, ואם היא כבר גמרה, אז רק באוננות ולא עם בן הזוג?
חוקרים העלו כמה השערות. אחת מהן היתה שנשים לסביות נמצאות בפוזיציה שמאפשרת להן להבין טוב יותר איך אקטים מיניים מרגישים, בגלל שיש להן את אותו איבר מין והן יודעות איך לגעת זו לזו בדגדגן כדי להביא זו את זו לאורגזמה. השערה נוספת היתה שלסביות מקפידות על כך ששתיהן יצאו מעונגות מהמפגש המיני, הרגל שלמרבה הצער גברים סטרייטים לא תמיד מקפידים עליו.
העניין הוא שאם לסביות אכן נהנות יותר, כנראה האורגזמה הנשית היא לא הדבר ה"מסתורי", ה"מיסטי", ה"מסובך" ו"הבלתי מושג" שגרמו לנו לחשוב שהוא. עובדה, נשים ששוכבות עם נשים כן מגיעות לאורגזמה ברוב המוחלט של המפגשים
המטפלת המינית מירב שרון אמרה לי בריאיון שערכתי איתה לשבועון "לאשה" שלסביות מצליחות לתקשר טוב יותר אחת עם השנייה, ותקשורת מינית טובה משמעה יותר עונג ויותר אורגזמות. גם הפובליציסט האמריקאי והפודקאסטר הוותיק דן סאבאג' מציין את התקשורת הטובה שיש לזוגות להט"ב כסיבה לכך שהם נהנים יותר בסקס – וגם חווים יותר אורגזמות.
סאבאג', שהוא בעצמו גבר גיי, יצא מהארון בסוף התיכון, תחילה בפני חברים ואחר כך בפני משפחתו. לטענתו, בכל פעם שאדם להט"ב יוצא מהארון, עליו למצוא את המילים לתחושות ולרגשות שלו – והמיומנות שהוא מפתח דרך התקשורת הזאת משמשת אותו בהמשך גם בחיי המין. "אתה לא יכול להיות הומו אם אתה לא יכול לדבר על נושאים מיניים קשים", הוא אומר. "אתה לא יכול לצאת מהארון בפני המשפחה שלך בלי להתעמת עם נושא מיני קשה. זה מקל עלינו לנהל את השיחות האלה עם בני הזוג שלנו בהמשך".
"השיעור הגבוה של אורגזמות שנשים לסביות חוות הוא ההוכחה לכך שגם נשים הטרוסקסואליות יכולות לחוות יותר אורגזמות", סיכמו כותבי המחקר מ-2017. בכך חיזקו את ההנחה שהסיבה לפער האורגזמי נעוצה, בין היתר, במיניות ההטרוסקסואלית עצמה. אז למה צירוף של גבר למשוואה מוריד משמעותית את ההסתברות לאורגזמה אצל נשים? לטענת החוקרים, כמו במקרים רבים, גם הפעם מדובר בשילוב של גורמים אבולוציוניים, חברתיים, תרבותיים ומיניים, כולם מושלכים על המיניות שלנו וכולם יחד אחראים לכך שנשים סטרייטיות גומרות פחות. בואו ננסה לפרט את הגורמים האלה.
1. הגורם האבולוציוני
"בייב, אני מותש. שנלך לישון?" הוא שואל שנייה אחרי שגמר, בקלישאה השחוקה שחוזרת על עצמה ביותר מדי סרטים וסדרות. בתסריט המיני האופייני במדיה הפופולרית, הפורקן הגברי הוא כמו שעון חול אחרי שהופכים אותו – ברגע שאוזל החול, נגמר הזמן והמפגש המיני מסתיים, גם אם האישה שבצד השני עדיין מחפשת את דרכה או שרק עכשיו התחילה ליהנות.
כולנו גדלנו על המסר הזה ואנחנו משעתקות ומשעתקים אותו גם ביחסי המין שלנו. זוגות הטרוסקסואליים בכל התרבויות מפסיקים את הסקס ברגע שהגבר מגיע לפורקן, כאילו בכך הגיע המחזה לסיומו.
מבחינה אבולוציונית, די ברור למה האורגזמה הגברית פשוטה יותר להשגה ומתרחשת כמעט תמיד במהלך יחסי מין. מאחר שלאורך ההיסטוריה אנשים קיימו יחסי מין קודם כול כדי להתרבות, התקבעה הנורמה שמיניות מסתיימת עם הפליטה של הגבר, ורוב הגברים אכן מגיעים לאורגזמה כשהם פולטים זרע (להוציא גברים טנטריים שלמדו לחוות אורגזמה ללא שפיכה).
המנגנון האבולוציוני הזה "מתגמל" את הגבר בהנאה מינית, כלומר באורגזמה. לעומת זאת, האורגזמה הנשית אינה מלווה בשחרור של ביצית. תהליך הביוץ של האישה מתרחש ללא תלות בפעילות המינית וללא קשר אליה, והאבולוציה לא בנתה את האורגזמה הנשית כחלק הכרחי במעשה האהבה.
2. סטנדרט כפול
חזרנו לכיתה אחרי משחק מחניים תחת השמש הקופחת, וכולנו הזענו. הייתי בת תשע או עשר, ואני זוכרת שהתמלאתי קנאה כשהסתכלתי על הבנים שהורידו את החולצות הרטובות שלהם והחליפו אותן בחולצות נקיות. הייתי אז רחוקה מתחילת ההתפתחות המינית, אפילו ניצני שדיים לא היו לי. גדלתי עם שני אחים גדולים, ומעולם לא הרגשתי שיש הבדל ביני ובינם. הייתי אחת מהחבר'ה, אחת מהבנים. שיחקנו את אותם משחקים ולבשנו את אותם בגדים. אפילו הסתפרתי קצר בכיתה א'. אפשר לומר שהייתי אז מה שנקרא "טום-בוי", ילדה שהיא בדיוק כמו ילד מבחינת התחושה והאופי שלה.
ברגע של תמימות פשטתי גם אני את החולצה הרטובה שלי והחלפתי אותה בחולצה נקייה. עשיתי את זה בפשטות ובמהירות, בלי לחשוב יותר מדי, אבל הכיתה נדרכה מיד. זה היה כאילו מישהו הפעיל אזעקה. ראיתי את הלסת של חברתי מיכל נשמטת ואת המבט המזועזע של אור, החבר הכי טוב שלי. זה היה טקס חניכה אכזרי, שלא ציפיתי לו. הבנתי שעשיתי מעשה חריג, שאמור למלא אותי בבושה. בלעתי רוק, הסמקתי והבנתי את המסר החברתי הנוקשה: כשזה מגיע לחופש גופני, יש חוק אחד לבנים וחוק אחר לבנות. מה שלהם מותר, לי אסור.
12 צפייה בגלריה
עטיפת הספר גומרות בטוב הוצאת ידיעות ספרים
(צילום: הוצאת ידיעות ספרים, עיצוב: אמרי זרטל)
לפי אחת ההשערות, הסיבה לפער האורגזמי נעוצה בין היתר בסטנדרט הכפול של החברה שלנו בכל הנוגע להתנהגות המינית של נערות ונשים לעומת נערים וגברים. זה מתחיל כבר בילדות. בנים ובנות מקבלים מסרים שונים מאוד לגבי איבריהם המוצנעים. הגוף הגברי מורשה לחוות, להתנסות ולהרגיש, להוריד חולצה מתי ואיפה שבא לו, להשתין ברחוב ולפשק רגליים בספסל באוטובוס, ואילו הגוף הנשי מסתגר, מצטמצם, מסתתר ומתאפק שעות לפיפי.
מגיל צעיר הילד לומד להושיט יד לאיבר המין שלו, לאחוז בו ולכוון אותו כאוות נפשו. זאת אינטראקציה יומיומית הכרחית בזמן השתנה. בנות, לעומת זאת, לא רואות את איבר המין שלהן ולא מסתכלות עליו. אם הן נוגעות בעצמן, לרוב אמן אומרת להן שזה משהו שלא כדאי ולא רצוי שהן יעשו.
אני ממש זוכרת את המבט המזועזע של אמא שלי, כשתפסה אותי מגלה את גופי בסקרנות ילדותית. "איכסה!" היא אמרה. "את תעשי לעצמך אדום". במילים האלה היא זרעה בתוכי את הזרע הראשון של תחושת הניכור. היא לא עשתה זאת מתוך רוע, חלילה. היא בסך הכול העבירה הלאה את המסר שקיבלה מאמה – "אוננות נשית היא מגונה". אלא שבאופן הזה בנות גדלות עם תחושה מעורבת לגבי איבר המין שלהן, חלקן מעולם לא קוראות לו בשמו, וכשהן מתבגרות, הן חוות את הסטנדרט הכפול הזה במסרים שהן מקבלות על חיי המין שלהן.
אנחנו מגיעות לחדר המיטות עם מטען כבד של בושה, בלי היכרות עם הגוף ועם איבר המין שלנו, עם קושי מובהק לבקש את מה שמענג אותנו ולפעמים אפילו בלי להבין מה זה. כל זה תוצר של הבניה חברתית שיצקו בנו מילדות
מהילדות, דרך הנעורים ועד לבגרות, אנחנו מתנהלות בתוך מערכת שלמה של ציפיות חברתיות קפדניות ומחמירות, שהיא שונה באופן ניכר ממערכת הציפיות מהבנים. נערה שמתנסה מינית היא "קלה", "נותנת" ו"שרמוטה", אבל נער שעושה זאת הוא "זיין" ו"גבר-גבר". לא פלא שכשאנחנו גדלות, אנחנו מגיעות לחדר המיטות עם מטען כבד של בושה, בלי היכרות עם הגוף ועם איבר המין שלנו, עם קושי מובהק לבקש את מה שמענג אותנו ולפעמים אפילו בלי להבין מה זה. כל זה תוצר של הבניה חברתית שיצקו בנו מילדותנו.
במחקר מ-2019, שבו ניתחו שלושה חוקרים מאוניברסיטת אוטרכט בהולנד נתונים מ-52 מחקרים מ-1960 עד 2019, שכללו יחד כ-123 אלף נשאלות ונשאלים, עלה שהסטנדרט הכפול ממשיך להתקיים גם במאה ה-21. החוקרים הגדירו סטנדרט כפול כ"מידה שבה נשים וגברים ברחבי העולם מפנימים סטריאוטיפים ועמדות חברתיות גם בנוגע למגדר שלהם וגם בהקשר המיני".
החוקרים הסבירו כי באופן מסורתי, הציפייה מנערים היא שיהיו פעילים מינית מגיל צעיר, יעסקו במין וייזמו מיניות, ואילו מנשים ומנערות הציפייה היא שיהיו פסיביות. כלומר, יגיבו רק כשמתחילים איתן, אבל לא ייזמו סקס בעצמן.
המחקר מראה כי גם במאה ה-21 גברים ונערים מקבלים הרבה יותר חופש מיני מנשים ומנערות והרבה פחות עונשים חברתיים על המיניות שלהם. החוקרים מצטטים מחקר מ-2011, שהראה שלא פחות מ-50 אחוז מהנערות חוו בעברן שיימינג על המיניות שלהן והואשמו בכך שהן "שרמוטות", לעומת 20 אחוז בלבד מהנערים שעברו שיימינג בגלל התנהגות מינית מסוימת.
12 צפייה בגלריה
נשים וגברים ברחבי העולם מפנימים סטריאוטיפים ועמדות חברתיות גם בנוגע למגדר שלהם וגם בהקשר המיני
(צילום: Shutterstock)
המחנכת המינית מורן נקר סיפרה לי בריאיון שקיימתי עמה לפודקאסט "סקס אפיל" על "משל העגבניות הרקובות", המפורסם בחברה הדתית-לאומית. דורות של נערות לומדות אותו בצורת סדנה חווייתית: המדריכה באולפנה מעבירה בין התלמידות עגבנייה ומבקשת מכל אחת מהן למשש וללטף אותה. כשהעגבנייה מגיעה לאחרונת התלמידות, היא נשאלת, "היית רוצה לאכול את העגבנייה הזאת? או שאולי את מעדיפה –" וכאן נשלפת מולה עגבנייה חדשה – "את העגבנייה הזאת?" הסדנה מסתיימת תמיד בשאלה שמופנית לכל הבנות: "כשאתן הולכות לשוק, באיזו עגבנייה תבחרו? בזאת שכולם נגעו בה או בזאת שיושבת מטה-מטה בתחתית?"
חברה ערבייה סיפרה לי על משל דומה. כדי לשכנע את הנערות ללבוש חיג'אב שיסתיר את הגוף שלהן, המורה מראה לתלמידות שני ציורים: באחד מהם סוכרייה עטופה בנייר צלופן, ובשני סוכריית מציצה חשופה ועשרות נמלים מקיפות אותה. מיותר לציין שמשלים דומים לא מסופרים לבנים יהודים או ערבים.
3. בושה
בושה היא עוד סיבה לפער האורגזמי והיא תוצר הלוואי של סך כל המסרים החברתיים שקיבלנו על היותנו מיניות. בתרבויות רבות נוטים למשטר את הגוף הנשי בנימוקים ערכיים של צניעות וכבוד, ומובן שככל שהחברה שמרנית יותר, כך הערכים הללו נתפסים כחשובים ומרכזיים יותר.
צמד חוקרים מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת INN שבנורווגיה, שחקרו את הקשר בין בושה לחשק מיני, הגדירו בושה כמונח מטרייה שכולל בתוכו מערכת שלמה של רגשות המופעלים על ידי הסביבה ועל ידי האדם עצמו, ובהם חוסר אונים, השפלה, גועל, פגימות ונחיתות.
לטענתם, בושה משפיעה לרעה על בריאותו הנפשית של אדם, ובמצבים קיצוניים אף גורמת לדיכאון. בושה מינית, שהיא תת-היבט של בושה, קשורה לתחושות של גועל והשפלה שאדם עלול לחוש כלפי עצמו כיצור מיני וכלפי המיניות שהוא מקיים.
נניח ששכבתי אתמול עם גבר, ועכשיו אני יושבת על הספה בבית שלי. במקום להיות שמחה או נינוחה, אני בעיקר מרגישה כמו תערובת סמיכה של בלבול וחרטה. אני חוששת ש"נתתי לו" מוקדם מדי ועכשיו, כשהמסתורין אבד, הוא לא ירצה לראות אותי שוב כי ממילא כבר הגיע לסיפוקו.
או שאני שוכבת עם מישהו שאני באמת מחבבת וקסום ונעים לי איתו, אבל אני לא מעזה להגיד מילה, לא משמיעה אף קול או אנחה. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני מינית מדי, מנוסה מדי, שהייתי כבר עם כמה וכמה בחורים לפניו. שלא ירגיש חלילה שהוא "נחות" ממני, לא מספיק מנוסה או לא מספיק "גברי".
באופן הזה אני נהפכת לאורחת זהירה במיטה במקום שותפה שוות זכויות. במו ידי אני חונקת את הידע שצברתי, את החופש המיני שהשגתי, את השפה שהגוף שלי כבר דובר באופן שוטף, וכך רק מתרחקת מהאורגזמה שאני יכולה ומסוגלת לחוות.
בושה מינית גוררת אחריה רמות גבוהות מדי של מודעות עצמית, שעלולות להוביל לשביל מסועף של מחשבות טורדניות, שמרחיקות אותנו מהיכולת לחוות עונג ושיאים מיניים. בכך, היא משמרת את הפער האורגזמי בין גברים לנשים.
4. פרדוקס הלחץ החברתי
זה נשמע אירוני, אבל מאז שהמיניות הנשית נהפכה לנושא מדובר, טרנדי ופופולרי, עם כתבות והסכתים וסדנאות וריטריטים וספרים, ממש כמו זה שאתן קוראות עכשיו, גם מפלס הציפיות של נשים ביחס לאורגזמה שלהן עולה. ומתברר שזה לא תמיד טוב.
עוד ועוד נשים שומעות מכל עבר שקיים בתוכן "פוטנציאל לעונג אינסופי", וההבנה הזאת רק מלחיצה אותן יותר. במקום שהיא תעודד אותן לחקור ולהתנסות ולשים את המיניות שלהן בעדיפות גבוהה יותר, הן מרגישות פגומות.
נשים שמתקשות להגיע לאורגזמה תוהות, למשל, "איזה מין אישה אני, אם אני לא גומרת?" או שופטות את עצמן וחושבות שמשהו בהן "מקולקל", אם הן לא מצליחות לחוות אורגזמה. אולי הן מרגישות "נחותות" לעומת נשים שחוות אורגזמה, שנדמות בעיניהן כמי ש"ניצחו את החיים".
דוגמה חיה לכך קיבלתי בסדרת הרשת "עד העונג הבא", שיצרתי עבור ynet ב-2023. בין היתר, ראיינתי שם את קטי גבעוני בת ה-29, שנרשמה לסדנה מיוחדת שמטרתה ללמד נשים כיצד לחוות אורגזמה מחדירה. כששאלתי אותה מה גרם לה להירשם לסדנה כזאת, היא ענתה, "חברה סיפרה לי שהיא גומרת מחדירה וחשבתי לעצמי, וואו! יד אלוהים נגעה בה! זאת הסיבה שהחלטתי להירשם לסדנה. רציתי שזה יקרה גם לי".
עד העונג הבא – פרק 1
(צפו בפרק הראשון של "עד העונג הבא" על המסע לאורגזמה מחדירה של קטי)
הלחץ החברתי הזה, שגורם לנשים להרגיש שמשהו לא בסדר איתן כי הן לא מגיעות לאורגזמה, מביא רבות מהן לספק הוכחות ש"גם הן גומרות", והן עושות זאת דרך זיוף האורגזמה שלהן.
לני הווס מאוניברסיטת מיין הקדישה את עבודת התזה שלה לאיסוף כל הסיבות שבגללן סטודנטיות בקולג' מזייפות אורגזמה. היא מצטטת שורה של מחקרים שנערכו בנושא מאז 1976, שמראים איך סטטיסטיקת זיופי האורגזמה עולה בצורה עקבית משנה לשנה. ב-1976 כ-57 אחוז מהנשים דיווחו שזייפו אורגזמה, ואילו ב-2015 כבר דיווחו כך יותר מ-70 אחוז מהנשים.
הווס מצאה שהסיבה הנפוצה ביותר לזיוף אורגזמה היא דאגה לרגשותיו של בן הזוג. כלומר, נשים מודות שהן מזייפות רק כדי לחזק את האגו של הפרטנר שלהן. הן הפנימו את ההבניה החברתית שהמיניות של הגבר היא החלק החשוב ביותר בסקס והן מוכנות לשים את העונג שלהן בצד, אפילו לשקר לאדם שכל כך יקר להן, גם אם הן לא קרובות בכלל לגמירה.
סיבה נוספת לזיוף אורגזמה היא שעמום ורצון שהפעילות המינית תסתיים מהר יותר, ככל הנראה עקב חוסר עניין במין עצמו. נתונים סטטיסטיים מחזקים זאת ומראים ש-34 אחוז מהנשים לא נהנות מהמין שהן עושות.
עוד סיבה לזיוף אורגזמה היא "דאגה לשלומה של מערכת היחסים", כאילו אם הוא ידע שהוא לא מצליח להביא אותי לאורגזמה, הוא יסיים את הקשר ויעזוב. זה עצוב, אבל הרבה נשים מרגישות כך.
12 צפייה בגלריה
הווס מצאה שהסיבה הנפוצה ביותר לזיוף אורגזמה היא דאגה לרגשותיו של בן הזוג
(צילום: Shutterstock)
מחקר מ-2001, שהווס מצטטת, מצא שהרבה נשים חוששות להיראות חסרות ניסיון במיטה, ולכן חשות צורך לזייף. זהו פרדוקס הלחץ החברתי: מצד אחד, יש בחברה שלנו הבנה עמוקה שנשים יכולות וזכאיות ליהנות ולהתענג, וההבנה הזאת היא חלק משמעותי מהאג'נדה של הספר שאתן קוראות עכשיו ומהפודקאסט שאני מגישה. מצד שני, לפעמים ההבנה הזאת רק מגבירה את הלחץ של נשים ומרחיקה אותן מהנאה ומעונג, למשל דרך היגררות לזיוף אורגזמה.
זיוף אורגזמה הוא ביטוי לפשרה שעושות נשים שלא מגיעות לאורגזמה, שגורמת להן להישאר במקום ולהתרחק מחוויה של אורגזמה אמיתית. הזיוף הזה משמר את הפער האורגזמי.
אז איך אנחנו פותרות את פרדוקס הלחץ החברתי?
אפרת זיו, מרצה ומנחה למיניות ובעלת הפודקאסט "פמיניסטית", הסבירה זאת בצורה נפלאה בבלוג שלה: "ברמה האישית אני מאמינה שלא צריך לבוא בלחץ לחוות אורגזמה במפגש המיני כי סטרס, כידוע, רק מרחיק מאיתנו את היכולת לשהות ברגע וליהנות.
"מצד שני, כשזה מגיע לרמה החברתית-תרבותית, יש להפעיל 'לחץ' לצמצום פער האורגזמות, כי המשמעות היא שיש פה קבוצה מסוימת של אנשים, ספציפית נשים, שחוות פחות אורגזמות באופן עקבי ובפער גדול, וזה כבר עניין תרבותי. מה שעומד מאחורי פער האורגזמות זה משהו עמוק יותר. זאת התפיסה שהעונג הנשי הוא פחות חשוב, לא קריטי, בונוס – ואת זה יש לשנות".
5. תיאוריית התסריט המיני
"הסיכוי של נשים לגמור תלוי במפגש מיני שיש בו הרבה נשיקות, גירוי חיצוני ארוך ומין אוראלי ארוך – אלמנטים משמעותיים שלא מתקיימים בכל מפגש מיני", הסבירו החוקרים במחקר מ-2017 שבדק את פער האורגזמות בין נשים לגברים.
הם ציטטו מחקר ישן יותר, מ-2005, שמראה ששיעור לא מבוטל מהגברים הסטרייטים משוכנעים שנשים מגיעות לאורגזמה מחדירה בלבד, ועל כן, מבחינתם, זאת הדרך הכי טובה לענג אותנו. למעשה רוב האנשים משוכנעים שסקס מוגדר כחדירה של פין לפות או פין לפי הטבעת, ולא כאלף ואחד דברים אחרים, מענגים וחשובים לא פחות, שאנחנו עושים כחלק מחיי המין שלנו.
הסיכוי של נשים לגמור תלוי במפגש מיני שיש בו הרבה נשיקות, גירוי חיצוני ארוך ומין אוראלי ארוך – אלמנטים משמעותיים שלא מתקיימים בכל מפגש מיני
דן סאבאג' מספר בפודקאסט שלו שכשזוג גייז נפגשים, הם מיד מדברים על מה שבא להם לעשות הלילה. "יש המון גייז שבכלל לא עושים אנאלי", הוא מבהיר. "גבר יכול להגיד, 'אני לא עושה אנאלי', והפרטנר שלו ישאל, 'אוקיי, אז מה כן בא לך לעשות הלילה? אוננות סימולטנית? מין אוראלי? BDSM?' ואז הם ידברו על זה ויחליטו. כלומר, זה שזוג גייז נפגשים בכלל לא מבטיח שיהיה ביניהם מין אנאלי – כפי שהחברה והתרבות לימדו אותנו לחשוב. אבל אם אישה תגיד לגבר בזוגיות הטרוסקסואלית שהיא לא רוצה חדירה הלילה, רוב הסיכויים שהוא יגיד לה, "אבל חשבתי שאמרת שכן בא לך סקס".
המחשבה הגברית הרווחת שסקס הוא חדירה של פין לפות קיבלה ביטוי פומבי ב-1998, עם ההכרזה של ביל קלינטון, "אני לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת", כאשר לא נותרה לו ברירה אלא להתייחס לשמועות על כך שניהל רומן עם המתמחה שלו בבית הלבן, מוניקה לווינסקי. את ההאשמות שהגיעו מאוחר יותר, ולפיהן נמצא זרע על הבגדים של לווינסקי והוא העיד למעשה עדות שקר, מיהר קלינטון להדוף. להגנתו טען שמעולם לא שיקר, מאחר ש"מין אוראלי זה לא סקס". הבנתן? היא רק ירדה לו, אז זה לא נחשב שהם קיימו יחסים.
התפיסה המשובשת הזאת, של מה נחשב למין ומה לא, שרואה במיניות שלא כוללת חדירה איזשהו "משחק מקדים" חמוד ולא מחייב, היא חלק מתיאוריה רחבה יותר. התיאוריה הזאת, שנקראת "תיאוריית התסריט המיני", היא עוד הסבר לפער האורגזמי המצוי.
התיאוריה טוענת שהמיניות האנושית נוצרת, מאורגנת, מתוחזקת חברתית ומשתנה בהתאם להקשר החברתי. התסריטים המיניים הם כמו מרשמים תרבותיים וחברתיים לאיך יחסי המין שלנו אמורים להיראות ולהתנהל. התסריטים האלה משתנים בהתאם לחברה, לתקופה ולתרבות.
את התיאוריה הציגו הסוציולוגים ג'ון גאגנון וויליאם סימון, שכתבו ב-1973 ספר פורץ דרך לזמנו - "התנהגות מינית: המקורות החברתיים של המיניות האנושית ". גאגנון וסימון היו הראשונים שאתגרו את התפיסה הרווחת, שלפיה מין הוא דבר טבעי וביולוגי, כלומר אקט גופני בלבד, שמתבצע בין שני אנשים בדיוק כפי שהוא מתבצע בין שתי חיות בטבע.
השניים סתרו את ההנחה שמין הוא אקט ביולוגי טהור. הם היו הראשונים שהאירו את המיטה כזירה פוליטית, דתית וחברתית, כשטענו שמיניות היא מערכת סמנטית שמאורגנת על בסיס מסרים דתיים, פוליטיים, משפחתיים, מסורתיים וחברתיים, מושפעת מהם ומביאה אותם בחשבון. לדבריהם, המיניות רחבה הרבה יותר מהאקט החייתי שרואים בנשיונל ג'יאוגרפיק. היא אינה רק תשוקה ספונטנית, שלפעמים מתעוררת אצל האדם ולפעמים לא, אלא תמיד חלק ממערך כוחות הגדול מסך חלקיו. על כן, אין מיניות אחת אלא מגוון של מופעים מיניים, שמשתנים בהתאם לתקופות, לאנשים ולזמנים.
התסריט המיני, אם כן, כולל את כל הקודים החברתיים שמלמדים אותנו מהי התנהגות מינית הולמת או נורמטיבית, ומהי התנהגות מינית "סוטה" ו"לא מוסרית". אם גדלתי בבית שמרני, שבו אוננות נתפסת כמעשה מגונה ואסור, המסר הזה יחלחל וישפיע על האופן שבו ארשה לעצמי ליהנות מעינוג עצמי ואחר כך ממיניות זוגית, או לא.
תיאוריית התסריט המיני מניחה שחיינו המיניים דומים לסרט שהתסריט שלו נכתב בידי ההורים, המורים, הרבנים ומפיצי התרבות הפופולרית שצרכנו. התסריט שכל הדמויות החיצוניות האלה כתבו עבורנו מגדיר איך המגדר של כל אחת ואחד מאיתנו אמור להתנהג במיטה, מה מותר לנו לעשות ואיך אסור לנו להתנהג. מתי "נורמלי" לאבד את הבתולים (מונח שעל עצם קיומו כבר מוטל ספק), ובאיזה שלב של הדייטים מצופה מבחורה לשכב עם הבחור שהיא מחבבת.
המסרים האלה משפיעים על התנוחות שאני אסכים או לא אסכים לעשות ועל מידת היוזמה, האקטיביות והקולניות שתהיה לי בסקס. התסריטים המיניים משפיעים על האופן שבו בני זוג מתקשרים לגבי מין, כולל על מה "מקובל" לדבר ומה אסור בתכלית האיסור להגיד, על מה מותר לפנטז ומה החברה מגדירה כסטייה.
אגב, גם המילה "סטייה" נבחנת מחדש, משתנה, מתכווצת או מתרחבת בהתאם לתקופה ולגיאוגרפיה שלנו. קחו למשל את ה-DSM, "התנ"ך של הפסיכיאטריה". בכל כמה שנים יוצאת מהדורה חדשה שלו, שבה מעודכנות ההגדרות של נורמליות ושל סטיות. נטיות מיניות מסוימות, שבעבר תויגו תחת ההגדרה של "לא נורמלי", הן היום נורמליות ומקובלות וכבר לא מופיעות במהדורות החדשות של הספר.
דוגמה מובהקת לכך היא היחס של הממסד הפסיכיאטרי למשיכה הומוסקסואלית. עד 1973 נחשבה הומוסקסואליות להפרעה נפשית והופיעה ב-DSM. כיום היא מקובלת, מדוברת ואפילו נתפסת כטבעית בחלקים גדולים מאוד בעולם המערבי. אף על פי כן, הומואים מרחבי העולם עדיין מציינים מדי יוני את חודש הגאווה, צועדים ברחובות הערים הגדולות ונאבקים על הנכחת קיומם במרחב הציבורי. הם עושים זאת כי הומופוביה וקללות כמו "יא הומו", הן עדיין נפוצות למדי (בישראל מדובר באחת הקללות הכי פופולריות), וגם כי ברוב המדינות הקהילה הגאה עדיין לא נהנית משוויון זכויות מוחלט.
גם מה שמקובל ולא מקובל מבחינת האקטים המיניים יכול בכל רגע נתון להשתנות, בהתאם לחקיקה חדשה או ל"בקלאש" – תנועת נגד שמרנית שמבקשת להחזיר את המטוטלת אחורה. דוגמה לכך היא כנס "עד החתונה", שהתקיים בכנסת ב-2025, בניהולה של לימור סון הר-מלך, ומטרתו היתה להזכיר לבנות ישראל שעליהן לשמור את עצמן בתולות עד לחתונה.
המחנכת המינית סיון לוטן סיפרה לי שכשהיא מרצה בפני סטודנטים, היא מבקשת מהם לתאר איך הם מדמיינים את התסריט המיני. התשובה הקבועה שהיא שומעת היא: "נשיקה, ליטופים, קצת מזמוזים, התפשטות, לפעמים מין אוראלי, חדירה ואורגזמה".
"מדהים לראות איך כל הסטודנטים והסטודנטיות עדיין מתארים את אותו תסריט מיני בדיוק", היא אמרה לי בריאיון ל"סקס אפיל". זאת דוגמה מרהיבה לאופן שבו התסריט המיני השתרש אצל כולנו, עד שנדמה לכל אדם שני בישראל שככה מיניות "נורמלית" אמורה להיראות ולהתנהל.
זה לא מקרי שרוב הזוגות שמים בראש את העונג של הגבר ומסיימים את המפגש המיני מיד אחרי שהוא גומר. הם פשוט לא יודעים שביכולתם לשבור את הנורמות החברתיות האלה וליצור לעצמם תסריט מיני חדש ושונה
רוב הזוגות שמצייתים לתסריט המיני מקבלים על עצמם את התכתיבים החברתיים ואת הצנזור הפנימי שמגיע "בילט-אין" איתם, בלי לפקפק ובלי לשאול שאלות. לעתים התכתיבים האלה כלל לא מתאימים לרצונות ולמאוויים המיניים שלהם, ואפילו לא לאיברי המין שלהם, והם בכל זאת ממשיכים לתת להם לנהל עבורם את המיניות.
זה לא מקרי שרוב הזוגות שמים בראש את העונג של הגבר ומסיימים את המפגש המיני מיד אחרי שהוא גומר. הם פשוט לא יודעים שביכולתם לשבור את הנורמות החברתיות האלה וליצור לעצמם תסריט מיני חדש ושונה.
המודעות לכך שכולנו פועלות בתוך תסריט מיני, שהוכתב לנו מראש ושגדלנו לתוכו, אמורה לעודד אותנו ואת בני הזוג שלנו להחליט שאנחנו פועלים יחד כדי לחקור את מה שנמצא מעבר לנורמות המקובלות. כך נוכל לגלות באופן אישי וזוגי מה באמת עובד עבורנו ולהכיר בכך שכל אישה היא אחרת, כמו שכל גבר הוא אחר, ושאין מיניות אחת, אלא רצף של תרחישים מיניים, שכדאי לנו לבחון ולנסות על עצמנו.
בדרך לתסריט מיני חדש
כדי לשים את העונג המיני הנשי במרכז צריך לשנות את התסריט המיני של רובנו ולהפוך את המשחק המקדים למנה העיקרית. או לכל הפחות לחימום ארוך, מושקע ומקיף, שבזכותו אם תהיה חדירה, היא תהיה משהו שאנחנו רוצות בכל מאודנו שיקרה.
במחקר מ-2017, שעסק בפער האורגזמות, החוקרים שאלו נשים הטרוסקסואליות שכן מגיעות לאורגזמה ברוב המפגשים המיניים אילו אקטים והתנהגויות מאפיינים את המיניות שלהן. התשובות שלהן חשפו גורמים שונים:
• תקשורת זוגית ומינית פתוחה, שכוללת את היכולת לשבח את בן הזוג כשהוא נוגע בהן בצורה שהן אוהבות.
• מין אוראלי.
• גירוי אנאלי.
• דיבור פתוח על הפנטזיות המיניות.
• נשיקות ארוכות, מגרות וארוטיות.
• גירוי ידני של הפות בזמן מעשה האהבה.
החוקרים לא טוענים שאנחנו חייבות בהכרח לשלב את כל האקטים וההתנהגויות המיניות הללו בכל מפגש מיני, אבל הם ממליצים לשלב לפחות שניים מהם, אם אנחנו מקיימות מין שכולל חדירה.
הפרמטר הראשון, תקשורת זוגית ומינית פתוחה, הוא כנראה הדבר הכי חשוב, אך גם המאתגר ביותר, אם רוצים לשבור את התסריט המיני הרגיל. המטפלת המינית המוסמכת שלי ורוד סיפרה לי שרוב הזוגות שמגיעים אליה מתביישים לדבר על הקשיים המיניים שלהם כשהם נמצאים יחד בקליניקה, ואם הם מוכנים לדבר על הנושא, הם בדרך כלל מצנזרים את עצמם. לעומת זאת, כשהיא נפגשת עם כל אחד מבני הזוג בנפרד, יותר קל להם להיפתח ולשתף אותה בבעיות המיניות שמטרידות אותם.
למה כל כך מאתגר לדבר בפתיחות על הצרכים ועל הרצונות המיניים שלנו עם מי שגם ככה אנחנו נפתחות ונחשפות לפניו על בסיס יומיומי? כיצד יכול להיות שאנחנו יוצרות אינטימיות זוגית עם אדם, לעתים גרות איתו, מגדלות איתו ילדים, ממש חולקות איתו חיים שלמים, ולמרות זאת אנחנו עדיין מתקשות לספר לו מה אנחנו צריכות ורוצות במיטה?
12 צפייה בגלריה
כיצד יכול להיות שאנחנו יוצרות אינטימיות זוגית עם אדם, ולמרות זאת אנחנו עדיין מתקשות לספר לו מה אנחנו צריכות ורוצות במיטה?
(צילום: Shutterstock)
כנראה גם כאן הבושה והאשמה, שאופפות את נושא המיניות, משחקות תפקיד. נשים רבות מתביישות להעיר לבן הזוג שלהן או לתקן אותו, כשהוא נוגע בהן בצורה שאינה מספיק מדויקת להן. הן חוששות שגבריותו תיפגע, או ששיחה פתוחה מדי, שאולי תישמע ביקורתית או מעליבה, תעמיד את הזוגיות שלהן בסכנה.
הבעיה היא שלעתים, כשאנחנו כבר אוזרות אומץ ומתַקשרות, הצד השני נאטם ומסרב להקשיב. דוגמה מצוינת לכך ניתן לראות בסדרה "מקום שמח", שכתבה השחקנית והיוצרת נועה קולר. היא מגלמת בה את ורד, אישה בשנות ה-40 לחייה שנשואה לבן ומגדלת איתו שני ילדים. בפרק הפתיחה של הסדרה ורד ובן מנסים לשכב, אבל ניכר שוורד ממש לא נדלקת מהאופן שבו בן נוגע בה. היא משמיעה קולות שמעידים על כך שהוא מכאיב לה ומדי פעם מבקשת ממנו בעדינות להאט מעט את הקצב, אבל בן לא מקשיב לה. הוא ממשיך לזוז בדיוק כמו שהוא מכיר ואוהב ומהר מאוד מאבד זקפה. ורד עוד מנסה לשכנע אותו להמשיך. "אולי תסתכל לי בעיניים?" היא מציעה, אבל בן כבר איבד את החשק. "נמשיך שוב מחר", הוא אומר ומסתובב לצד השני.
קשה לראות איך חיי המין של ורד ובן יוכלו להשתפר כל זמן שבן מסרב להקשיב לצרכים של ורד. כדי לשפר את המיניות שלנו ולהרחיב את מנעד העונג המיני אנחנו צריכות פרטנר קשוב, שירצה לצעוד איתנו יחד במסע הזה, ומדובר במסע מתגמל ורווחי עבור שני הצדדים.
בהנחה שהפרטנר שלך אינו אטום כמו בן ומעוניין ללמוד ולהקשיב, המדריכה המינית אפרת וולפסון ממליצה להוריד את הדרמה ולהפוך את השיחה למשחקית וסקסית. "אני חושבת שהדרך הכי טובה לתקשר מה בא לי בסקס היא להביע דרך הגוף מה אני רוצה שיקרה", אמרה. "אם אני רוצה שהמגע יהיה יותר עדין ואיטי, אני יכולה להזיז ככה את הגוף שלי ולהגיד לו בקול סקסי ופתייני, 'מממ... בא לי שתיגע בי יותר לאט', או 'אההה, אני רוצה את זה חזקקקק'".
חשוב מאוד לא להעביר ביקורת ישירה ולא להשתמש בהערות שליליות, כמו "אוף, אתה לא יודע לגעת", או "איך אני שונאת כשאתה נוגע בי ככה וככה", אלא לתאר מה כן מענג אותך. למשל, לומר לו היכן את כן אוהבת שהוא נוגע בך ולהרעיף עליו מחמאות כשהוא נוגע בך נכון.
אם הוא מלטף אותך בבטן וזה לא נעים לך, את יכולה לקחת בעדינות את היד שלו ולהניח אותה על איבר שכן בא לך שהוא ייגע בו עכשיו, או ממש להתחיל להזיז אותה בקצב שאת רוצה. לשיטה הזאת, במובנה הרחב יותר, יש אפילו שם: סנסייט פוקוס (Sensate Focus), כפי שכינו אותה מאסטרס וג'ונסון, חלוצי מחקר מיניות האדם.
חושיות ממוקדת
סנסייט פוקוס, או חושיות ממוקדת בעברית, היא שיטה מרתקת שמעודדת אותנו להתמקד בתחושות הגופניות הנעימות שאנחנו מרגישות ממש עכשיו, בהווה, בזמן שבן הזוג שלנו נוגע בנו. באופן שקצת מזכיר מדיטציה, אנחנו מוזמנות להקשיב לגוף שלנו, בלי לשפוט או לנתח את המחשבות שעולות.
השיטה הזאת היא הזדמנות לגילוי מחודש של הגוף והחושים. היא מזמינה אותנו לחקור את עצמנו כמו ילדות סקרניות, להתפעל מכל תחושה ולהתמסר לחוויה שעולה. אפשר להגיד שהיא דומה ללמידת שפה חדשה – שפת הגוף והתחושות.
מאסטרס וג'ונסון גילו שכשאנשים מתמקדים בתחושות הפיזיות בלי לחשוב יותר מדי, הם חווים הנאה רבה יותר ופחות קשיים בתפקוד המיני. הגישה הזאת שינתה את תחום הטיפול המיני והזוגי ולימדה רבות ורבים ליהנות יותר מהמיניות שלהם ולהיות נוכחים יותר בחייהם. חושיות ממוקדת היא הזמנה לחוות את החיים במלואם, להרגיש כל רגע ולהתחבר לעצמנו ולאחרים בדרך עמוקה ומשמעותית יותר.
מאסטרס וג'ונסון גילו שכשאנשים מתמקדים בתחושות הפיזיות בלי לחשוב יותר מדי, הם חווים הנאה רבה יותר ופחות קשיים בתפקוד המיני
בתרגיל המקורי (קיימות היום עשרות גישות חדשות שמלמדות כיצד להתנסות בשיטה הזאת) יש חמישה שלבים. השלב הראשון מתמקד במגע באיברי הגוף שאינם איברי המין. את השלב הזה עושים בעירום או בבגדים רפויים ונוחים. בני הזוג מחליטים מי הנוגע ומי המקבל ואז מתחלפים, כך ששני הצדדים מתנסים בשני התפקידים.
זה עובד כך: המקבלת תשכב על הגב או על הבטן, והנותן ייגע בה במשך כעשר דקות עד רבע שעה בכל מקום בגוף שאינו החזה או הפות שלה. המטרה היא ליהנות מהמגע החושני, להבין שהוא לא חייב להפעיל אותנו מיד מינית וביכולתו גם להרגיע ולקרקע אותנו. אם אחד מבני הזוג או שניהם מוצאים את עצמם מגורים מינית בשלב הזה, ההנחיה היא להימנע מלהביא גם את הצד השני למיניות. הרי המטרה היא לא ליפול לדפוסים המיניים שהשתרשו אצלנו, כלומר לתסריט המיני שהתרגלנו אליו, אלא להרחיב את מנעד ההנאה. אם אתן חשות מגורות מינית, נסו פשוט לנשום ולשהות ברגע, בלי לעשות דבר. חשוב שתרשמו לעצמכן בראש מה היה סוג המגע שחרמן אתכן, או האיבר שנגעו בו, כדי שתוכלו לספר אחר כך לפרטנר או לפרטנרית שלכן.
בינתיים הנוגע או הנוגעת יכולים להתמקד בטמפרטורה, במרקמים ובקווי המתאר של הגוף של בן או בת הזוג. הם יכולים לשנות את הקצב או את הלחץ של המגע שהם מעניקים. המקבל או המקבלת פשוט נושמים עמוק, מתמקדים בתחושות המישוש של הידיים והאצבעות של הנוגע או הנוגעת ורואים איזו תחושה מתעוררת להם בגוף: האם זה נעים? לא נעים? מה יותר מדליק אותם? מה ממש מכבה?
אחרי שמסיימים לענג ולהתענג, על בני הזוג לנהל שיחה פתוחה ולספר זה לזה ממה הם נהנו יותר וממה פחות. המטרה היא כל הזמן לדייק את המגע כדי למקסם את ההנאה בפעמים הבאות. בימים הבאים בני הזוג מתבקשים להימנע מלקיים יחסי מין מלאים ולהסתפק במגע הלא מיני שהם מקבלים ומעניקים בתרגיל. אם בא לכן ללכת לפי ההוראות, הקציבו לניסוי הזה כשבוע.
כעבור שבוע עוברים לשלב השני. עכשיו מותר לשלב במגע גם מגע באיברי המין ובחזה, אבל כדאי לשים לב שהצד הנוגע לא מקדיש לאיברי המין יותר זמן מאשר לחלקים אחרים בגוף ולהימנע מלהפוך את החוויה למפגש מיני של ממש. זה אומר שגם הפעם צריך להימנע מלהביא את הפרטנר או הפרטנרית למיניות ולהסתפק במגע מגרה בלבד.
בשלב זה המקבל או המקבלת מוזמנים להניח את היד על זו של הצד השני ולהעניק הכוונה ללא מילים. למשל, להזיז את היד כך שמידת הלחץ תגבר או תפחת, בהתאם למה שמרגיש הכי נעים בגוף. גם על השלב הזה מומלץ לחזור במשך כמה ימים עד שבוע.
אגב, מדובר בתרגיל מעולה לכל הזוגות שהתאבנו בתפקיד אחד – הדומיננטיים הנצחיים או המקבלים המתמידים. היום ידוע שרבות מאיתנו בחרו משבצת מינית מוגדרת או נגררו לתוכה ומוצאות את עצמן כלואות בתבנית שכבר מזמן לא מרגשת או משרתת אותן. למשל, מי שבמשך כל מערכת היחסים נושאת את דגל האקטיביות המינית משתוקקת לעתים להניח אותו בצד ופשוט לשכב באופן פסיבי ולהתמסר לחוויה.
הבעיה היא שהתסריט המיני משעבד כל אחד מבני הזוג לתפקיד שגילם בתחילת הקשר, וקשה מאוד לזוז מהמקום הזה. כל ניסיון לשבור את התבנית המקורית עלול לחולל זעזוע בשדה המגנטי הזוגי שהתייצב במשך שנים. השיטה של חושיות ממוקדת עשויה לזרז את השינוי ולאפשר לשני בני הזוג לגלות תפקידים חדשים במיטה.
השלב השלישי דומה לשלב השני וגם בו נתנסה במשך כמה ימים. ההבדל הוא שבשלב הזה כבר נשלב שמן עיסוי, שמן תינוקות או חומר סיכה למגע שנעניק לאיבר המין. כדאי להשתמש בשמן טבעי בטמפרטורה חמימה ולא קרה.
גם הפעם ניגע בפרטנר מתוך רצון לחקור ולגלות, ולא מתוך רצון או צורך "להגמיר", למרות שזה בהחלט יכול לקרות בשלב הזה. גם הפעם אפשר לתקן את המגע ללא מילים – פשוט לקחת את היד של המעניק או המעניקה ולהזיז אותה בקצב שנעים לנו.
בשלב הרביעי שני בני הזוג כבר רשאים לגעת זה בזה בו-זמנית. על פי העקרונות של שלושת השלבים הקודמים, הם לא צריכים לגעת זה בזה מתוך כוונה או ציפייה לעוררות מינית, אלא לעשות זאת מתוך התבוננות בתחושות החושניות שעולות בהם במהלך המגע ומתוך ציפייה סקרנית לקראתן.
בשלב זה בני הזוג כבר יכולים להרשות לעצמם להתפרע ולהשתמש גם בשפתיים ובלשון כדי לענג זה את זה, למרות שההמלצה היא עדיין להימנע מנשיקות על השפתיים וממין אוראלי, כדי בכל זאת לאפשר לעצמנו לגלות רמות חדשות של חושניות ותחושות שאינן חוזרות שוב על התסריט המיני הקבוע. זה מצריך להפגין יצירתיות ולדמיין מה אפשר לעשות עם השפתיים שאינו מין אוראלי או נשיקות על הפה.
השלב החמישי נקרא "יחסי מין חושניים". עכשיו מאפשרים למגע החושני לזרום למיניות מלאה, ואפשר ליהנות מנשיקות ארוטיות עם הלשון, ממין אוראלי וגם מחדירה לנרתיק. אלא שבדיוק כמו בשלבים הקודמים, מה שחשוב הוא שהמגע ייעשה בצורה מודעת, אטית, קשובה ובעיקר שונה מהאופן שבו התרגלנו לקיים יחסי מין ולגעת בפרטנרית או בפרטנר שלנו.
גם השלב הזה מעודד אותנו לשחק עם איברי המין שלנו בצורה אחרת מהתסריט המיני שהורגלנו אליו. למשל, להחדיר לאט-לאט את הפין ואז להוציא, לנשום עמוק ולראות איך זה משפיע על העונג ועל ההנאה שלנו. ואם אנחנו רגילות לחדירה אטית, אפשר שהפעם החדירה תהיה מהירה, חדה ואגרסיבית יותר.
12 צפייה בגלריה
השלב הזה מעודד אותנו לשחק עם איברי המין שלנו בצורה אחרת מהתסריט המיני שהורגלנו אליו
(צילום: shutterstock)
גם הפעם ההזמנה היא להראות לפרטנר מה אני אוהבת בלי מילים, רק דרך הזזת היד שלו. ההמלצה היא להאריך את המגע המיני כמה שאפשר, כדי לחקור באטיות ארוטית כל אזור בגוף שלנו, לשלב סוגי מגע שונים ולבדוק אילו תחושות מעוררת כל תנועה.
אפשר להסתכל על זה בתור יציאה לטיול בנבכי העונג שהגוף שלנו מסוגל להפיק. גם הפעם חשוב לשוחח בפתיחות אחרי ההתנסות. זה יאפשר לכן להחליט מה הכי אהבתן ומה תרצו לאמץ ליחסי המין שלכן בהמשך.
למה זה תרגיל כל כך גאוני?
קודם כול, מפני שהשיטה של סנסייט פוקוס נותנת לגיטימציה לבחון מחדש מה נעים לנו ומה מענג אותנו. גם אם כל החיים אהבתי שבן הזוג שלי מזיז את הלשון בצורה מסוימת, ייתכן שהמגע שלו כבר שנים לא מרטיט אותי כמו פעם. החושיות הממוקדת מאפשרת גם ניסוי וטעייה – יש כאן הזמנה להתנסות בפעילות מינית שונה מזאת שהכרנו כדי לגלות מה באמת מתאים לנו עכשיו.
התרגיל הזה מחולל מהפכה של ממש בין הסדינים: במקום שנשים ימשיכו להיות פסיביות במיטה, הן מוזמנות להיות היוזמות והאקטיביות. במשך רבע שעה רק הן אמורות לגעת בבן הזוג שלהן. יש כאן ערעור על תפקידי המגדר המסורתיים, והערעור הזה חשוב ומהותי לשבירת התסריט המיני.
התרגיל מזכיר לנו שמיניות אינה שדה קרב של שני אגואים מתחרים ולא זירה לצבירת הישגים, אלא גן שעשועים של גילוי ומחקר הדדי. כשמשחררים את המיניות מכבלי התפקידים והביצועים, היא פורחת בצבעים חדשים ומפתיעים ששווה לכולנו לגלות. היא גם מאפשרת לנשים לחוות הרבה יותר עונג, ובכך מגדילה את הסיכוי שלהן לחוות אורגזמה ולשים סוף לפער האורגזמי.
