יום שלישי, שעת אחר הצהריים, לב האוקיינוס האטלנטי. צפצופים עזים קוטעים את הראיון שאנחנו עורכים עם דניאל פינסקי, בן 35 מאריאל, בזמן שהוא לגמרי לבד, מדבר איתנו מהסירה שלו. הצפצופים מבשרים על חדירת מים לסירה. "רגע שנייה, יש לי פה איזה צפצוף שנכנסים מים לסירה", הוא אומר וממהר להרגיע אותנו. "אבל אל תדאג, אני לא טובע, משאבה תשאב אותם והצפצוף המעצבן ייפסק".
הדרמה הזאת, שגורמת ללב להחסיר פעימה, היא רק עוד רגע קטן בשגרה הנוכחית שלו. פינסקי, שמתכונן למירוץ ה"גולדן גלוב" - הקפת כדור הארץ בשיט יחיד, ללא עצירות וללא טכנולוגיה מודרנית - נמצא כעת בעיצומה של "החזרה הגנרלית" לקראת הדבר האמיתי.
כדי לעמוד בתנאי הסף הנוקשים של התחרות שתוזנק בספטמבר 2026, הוא צריך להשלים מסע של 4,000 מייל ברציפות על סירה קטנטנה של 11 מטר, מהקריביים ועד לקו הזינוק בצרפת. כשהוא מוקף ב-360 מעלות של ים, מתמודד עם סערות, ניזון משימורים וישן במקטעים של עשרים דקות, פינסקי גם מתעד כמעט מדי יום את החיים בלב האוקיינוס עבור יותר מ-14 אלף עוקביו בפייסבוק. עכשיו, בין סרטון אחד לעדכון הבא, הוא מתיישב לראיון עם ynet מלב ים.
דניאל פינסקי מסכם עוד ים לבד באוקיינוס
מנותק מהעולם: לנווט עם כוכבים ולהיתקע בלי רוח
פינסקי לא סתם שט. הוא כפוף לחוקים המחמירים של ה"גולדן גלוב" (Golden Globe Race) - תחרות רטרו שמחזירה את המשתתפים עשרות שנים אחורה, ללא שום עזרה של מערכות ניווט מודרניות. גם עכשיו, כשיש לו חיבור אינטרנט זמני דרך הסטארלינק, הוא מתעקש לתרגל את התנאים האמיתיים שייאלץ להתמודד איתם במשך 250 ימים בבידוד מוחלט.
התחרות הזו, נחשבת לאחד האתגרים הקיצוניים, הבודדים והארוכים ביותר בעולם הספורט. על פי חוקי התחרות, מדובר במסע של כ-30,000 מיילים ימיים מסביב לעולם – לבד, ללא עצירות וללא כל סיוע חיצוני. התחרות, שמוזנקת מהעיר לסאבל ד'אולון שבצרפת, מהווה מחווה היסטורית למירוץ המקורי שנערך בשנים 1968-1969. השייטים נדרשים לחצות שלושה כפים מרכזיים (כף התקווה הטובה, כף לווין וכף הורן) ולבלות בין 200 ל-250 ימים ברציפות בלב ים ובתנאי קיצון.
איפה דניאל עכשיו: עקבו בלייב
הייחוד האמיתי של המירוץ טמון בחוקי ה"רטרו" הנוקשים שלו, שמאלצים את המשתתפים לחזור אחורה בזמן. התקנון אוסר לחלוטין על שימוש בטכנולוגיה מודרנית: הניווט מתבצע אך ורק באמצעות סקסטנט, מצפן ומפות נייר, ללא מכשירי ניווט אלקטרוניים, GPS או טייס אוטומטי. בנוסף, חל איסור לקבל תחזיות מזג אוויר אלקטרוניות מבחוץ – על השייטים לנתח את התנאים בעצמם ולנהל יומן מסע בכתב יד. כדי להשלים את החוויה האותנטית, גם כלי השיט עצמם מוגבלים לסירות מפרש שאורכן בין 32 ל-36 רגל בלבד, אשר תוכננו לפני שנת 1988, מה שהופך את האתגר למבחן טהור של חוסן אנושי והישרדות מול כוחות הטבע.
אז איפה אנחנו תופסים אותך עכשיו? ספר לי מה אתה רואה מסביבך?
"אני עכשיו לבד, ממש בלב האוקיינוס האטלנטי, אחרי שאני כבר שלושה שבועות בדרך מהקריביים לכיוון צרפת. ומה אני רואה? 360 מעלות של ים. כרגע זה בעיקר אפור כי גשום וסגרירי, אבל יש ימים יפים ובהירים עם שמיים כחולים".
אני לא חושב שאי פעם דיברתי עם מישהו שהיה באמצע האוקיינוס האטלנטי בזמן אמת, זה די מטורף. איך שומעים אותך כל כך טוב ויש קליטה?
"כן - ולא סתם באמצע האוקיינוס, בסירה קטנטונת של 11 מטר, לבד, שייט על מפרשים, ועכשיו גם יורד בחוץ גשם וסגרירי כזה. כרגע אני משתמש בסטארלינק, שזו אנטנה לוויינית של אילון מאסק, אז שומעים טוב, למרות שלפעמים זה נופל קצת ויש קיטועים. שנייה, אני פשוט אשלח לך מיקום כרגע. הנה, שלחתי לך מיקום. באופן כללי יש לי מין טראקר, מעקב כזה שאפשר פשוט לראות דרכו כל הזמן את המהירות שלי, את המיקום שלי ואת הכל, ושלחתי לך קישור גם אליו עכשיו".
אמא שלי כבר קיבלה את העובדה שאני הולך על זה בכל הכוח. בשלב הזה אין טעם לנסות להוציא לי את הרוח מהמפרשים, עדיף כבר לתמוך
אז למה אתה בעצם חוצה את האטלנטי?
"אני עכשיו נמצא בעיצומן של ההכנות לקראת התחרות של הגולדן גלוב. אחת מהדרישות של התחרות היא שנפליג 4,000 מייל לבד, ללא עצירות, על הסירה שאנחנו הולכים להתחרות איתה. זה מה שאני עושה עכשיו, זו בעצם אחת הדרישות כדי להיות זכאי לצאת לתחרות. בנוסף, הסירה שלי הייתה בקריביים והזינוק הוא מצרפת, אז בכל מקרה הייתי צריך להגיע לצרפת איכשהו עד ספטמבר עם הסירה, ואני ממש בדרכי לשם".
זה מרגיש לך כמו חימום לתחרות או שזה גם אתגר בפני עצמו?
"תשמע, זה אתגר עצום בפני עצמו. לפני זה, ההפלגה הכי ארוכה שעשיתי לבד הייתה 13 יום, וההפלגה הזאת צפויה לקחת לי באזור ה-35 יום. אני מנסה לעשות את זה כמה שיותר קרוב לחוקים של התחרות, זאת אומרת לא להשתמש ב-GPS, לא להשתמש בתחזיות מזג האוויר. למרות שיש לי כרגע אינטרנט וגישה להכל, אני לא משתמש בזה בכוונה. אני רואה בזה הכנה לכל דבר״.
״גם כשהיו לי ימים שלא הייתה רוח בכלל, וכביכול הייתי יכול להניע מנוע ולהתקדם, לא עשיתי את זה - כי בתחרות לא יהיה לי מנוע. פשוט עשיתי מה שהייתי עושה בתחרות: נסחפתי בים, לפעמים אפילו אחורה כי הזרם דחף אותי, וחיכיתי עד שהרוח תחזור. יש פה הרבה מאוד אתגרים מנטליים, כי פתאום אתה נתקע בלי רוח, אתה לא יודע כמה זמן זה יימשך, וזה מתחיל להשפיע לך על מערכת העצבים".
בני אדם לא ראיתי, אני לגמרי לבד. אבל הגיעו לבקר אותי דולפינים, שיחקו קצת עם הסירה - והלכו. אני גם רואה הרבה ציפורים כמעט כל יום. אני מאוד מקווה שייצא לי לראות קצת לווייתנים
לפני כמה זמן יצאת לדרך ומתי אתה אמור להגיע ליעד? ואתה צפוי להישאר שם עד לתחרות?
"יצאתי לפני 21 יום כבר, ובתקווה תוך משהו כמו שבועיים אגיע ליעד, שהוא צרפת, לסאבל ד'אולון - המקום שממנו התחרות מוזנקת. רוב הסיכויים שכן, אני אשאר שם. אני... רגע שנייה, יש לי פה איזה צפצוף שנכנסים מים לסירה. אבל אל תדאג, אני לא טובע, משאבה תשאב אותם והצפצוף המעצבן ייפסק. אין בעיה, בוא ניתן לזה רגע שנייה... אוקיי. אז כן, בעצם אחרי ההפלגה הזאת יש לי עוד הרבה הכנות לעשות, עוד הרבה שדרוגים לסירה, עוד הרבה ציוד שאני צריך להזמין. כנראה אני אעשה את כל ההכנות כבר משם, מהמקום שממנו נוזנק".
איך אתה מנווט בכל זאת, כשאתה שומר על חוקי המשחק בלי טכנולוגיה?
"בדיוק כמו שאנווט בתחרות - עם סקסטנט. זה מכשיר שמודד את הזווית בין גרמי שמיים לאופק, בין אם זה שמש, כוכבים או ירח. באמצעות זה, דרך קצת חישובים מתמטיים, אני יכול להגיע למיקום שלי, וזה מה שאני הולך להשתמש בו בתחרות גם".
להתקלח עם מי ים, לישון רק 90 דקות
כשנמצאים שבועות לבד בלב ים, שגרת היום-יום מקבלת משמעות אחרת לגמרי. השינה נקטעת כל שעה, עבודות התחזוקה לא נגמרות, והאינטראקציה החברתית היחידה מסתכמת בשיחות רדיו קצרות עם אוניות סוחר שחולפות באופק, או במפגש אקראי עם להקת דולפינים שקופצת לבקר.
מקלחת? אין כמו מי האוקיאנוס
איך נראה היום יום שלך בחצייה הזאת? אתה כבר מתרגל את הפורמט של לישון רק 20 דקות בכל פעם, או שאתה מרשה לעצמך לישון קצת יותר?
"בהתחלה, כשיצאתי מהאיים הקריביים, האינטרוולים של השינה היו קצרים כי הייתי קרוב ליבשה והיו שם הרבה סירות ואוניות. עכשיו, כשאני ממש בלב האוקיינוס ולפעמים יש פה ימים על גבי ימים שאין אף אונייה או שום דבר באופק, אני יכול להרשות לעצמי לישון קצת יותר. אבל שוב, בדרך כלל אני קם פעם בשעה או שעה וחצי, כי גם אם אין אוניות, פתאום הכיוון של הרוח משתנה וצריך לסדר את המפרשים או לעשות משהו. לעיתים נדירות אני ישן מעל שעה וחצי ברצף".
ובשאר היום אתה פשוט שט?
"כן, יש בעצם את עבודות השיט, שזה אומר להחליף מפרשים, לפתוח, לסגור ולשנות כיוונים בהתאם לרוח. יש תחזוקות שצריך לעשות, כי לאורך הדרך דברים נשחקים ונשברים וצריך לתקן ולסדר אותם. חוץ מזה צריך לנווט, להכין אוכל, לנקות, לנוח ולקרוא קצת ספרים. כל מיני דברים מהסוג הזה".
יצא לך לפגוש בדרך עוד אנשים, סירות או אוניות?
"אני לגמרי לבד. בני אדם לא ראיתי, אבל היו כמה אוניות שחלפו בקרבתי ואפילו יצרתי איתן קשר ברדיו. גם בתחרות אנחנו רשאים ליצור קשר עם אוניות חולפות ולבקש מהן את המיקום שלנו או תחזית מזג אוויר, זה חוקי לתחרות. לכן אני מנסה לתרגל את זה גם עכשיו - ברגע שאני רואה אונייה באופק אני מנסה לקרוא לה בקשר. אני מספר להם שאני מפליג בלי GPS ומבקש מיקום או תחזית. לפעמים הם משתפים פעולה יותר ולפעמים פחות, לפעמים עונה לך איזה פיליפיני עם מבטא שקשה להבין, אבל זה ממש מגניב".
אתה אומר להם שאתה ישראלי?
"בדרך כלל זה לא מגיע לעומקים כאלה של שיחות בקשר, בסוף זה יחסית קונקרטי".
יצא לך לראות איזה שהן חיות מעניינות בים או באוויר?
"דולפינים, והרבה ציפורים כמעט כל יום. אני מאוד מקווה שייצא לי לראות קצת לווייתנים בקרוב כי אני עובר באזור שלהם עכשיו. הדולפינים מגיעים ומשחקים בגל החרטום של הסירה. לאחרונה הם לא נשארו לתקופות ארוכות, לפעמים הם מגיעים לחצי שעה, אבל אתמול הם היו ממש שתיים-שלוש דקות ועזבו".
שלוש סערות, אימא מודאגת אחת ודג טונה טרי
אי אפשר להתעלם מהסכנות שטמונות במסע מהסוג הזה. מזג האוויר יכול לבגוד ברגע, הגלים מטלטלים את הסירה באלימות, ופעולות חילוץ במקרה חירום עשויות לקחת ימים. למרות הדאגה המובנת של המשפחה בארץ, פינסקי, שניתן לעקוב בזמן אמת אחרי התקדמות המסע שלו, נשאר ממוקד, שומר על השגרה, ומפנטז על הרגע שבו רגליו יגעו שוב בקרקע יציבה בצרפת.
מהקריביים ועד לנקודה שאתה נמצא בה עכשיו, היה איזשהו רגע קשוח או מפחיד במיוחד שחווית?
"קרו הרבה דברים בזמן הזה. קודם כל, עברתי שלוש סערות. אחת מהן לוותה ברגעים קצת מפחידים כי הגלים הגיעו לגובה מסוכן, אבל בשלושתן הייתה רוח חזקה והתמודדות פיזית ומנטלית לא פשוטה. היו גם יומיים בלי רוח שזו התמודדות בפני עצמה - פשוט לצוף ולחכות. כל יום מביא את האתגרים שלו. כשהסירה עפה בגלים וקשה לזוז, הנטייה הטבעית היא לשכב על הספה ולצמצם תנועה, כי כשאתה קם אתה עף מצד לצד ומתנגש בדברים. לכן חשוב להרים את עצמך, לעשות את מה שצריך, לסדר את המפרשים ולתחזק שגרה".
ובמקרהחירום קיצוני, יש לך דרך לשדר אותות מצוקה כדי שיגיעו לחלץ אותך?
"כרגע אני מסודר לגמרי, אני מדבר איתך בווטסאפ חופשי. חוץ מזה, בטראקר שיש לי יש גם שידור אותות מצוקה ועוד מכשיר נפרד עם אמצעים למצוקה. יש חמ"לים ביבשה שמתעסקים בארגון פעולות הצלה. החילוץ מאוד תלוי איפה אתה נמצא - אולי כרגע אני במרחק של מסוק מהאיים האזוריים, אבל יש נקודות באוקיינוס שמסוק לא יכול להגיע אליהן, והחילוץ הכי קרוב הוא איזושהי אונייה. באטלנטי אני לא מאמין שזה ייקח יותר מ-24 שעות כי יש פה הרבה אוניות, אבל באזורים יותר מבודדים זה יכול לקחת כמה ימים".
בראיון הקודם סיפרת שאימא שלך לקחה קשה את הסיפור של התחרות. מה קרה בחודשים מאז שדיברנו, הצלחת קצת להרגיע את המשפחה?
"אני חושב שזה מאוד עוזר. בסוף זה צעד צעד. בהתחלה, רק לצאת לים לבד נורא הלחיץ את אימא שלי, ומזה עברנו למצב שאני חוצה את האוקיינוס לבד. יש לה את הטראקר, היא מסתכלת, ואני שולח לה מדי פעם ווטסאפ שהכל בסדר. האם זה הרגיע אותה לגבי התחרות? לא. היא עדיין דואגת בטירוף והייתה מאוד רוצה שלא אשתתף, אבל היא קיבלה את העובדה שאני הולך על זה בכל הכוח. בשלב הזה אין טעם לנסות להוציא לי את הרוח מהמפרשים, עדיף כבר לתמוך".
האוכל נגמר? אז דגים דגים
מה אתה אוכל בימים אלה? כשאתה דג דגים - איך אתה יודע שהם ראויים למאכל אדם?
"כל האוכל הטרי כבר נגמר מזמן, אז עכשיו בעיקר שימורים ודגים. אני מכיר את הדגים, זה היה טונה. גם בטונות יש הרבה סוגים של טונות, וזו הייתה טונה דווקא מהסוגים היותר משובחים, לא אלה שהולכים לקופסאות שימורים. יש לי את זה בסרטון שפרסמתי ברשתות החברתיות. זה דג יפה, גדול וטרי, ואין כמו לאכול דג טרי שיצא עכשיו מהמים, זו חוויה".
אחרי 21 יום לבד באוקיינוס,שזה חלק קטן מהדרך של התחרות האמיתית, המוטיבציה עלתה, ירדה או נשארה אותו דבר?
"נשאר אותו דבר. המוטיבציה גבוהה ואני מבין את הקשיים טוב יותר היום, אני חד משמעית הרבה יותר מוכן. וזה לגמרי מלחיץ אותי. 250 ימים זה המון זמן בים. צריך לקחת בחשבון שכרגע אני מדבר איתך, יש לי אינטרנט ואני בקשר. ב-250 הימים האלה לא אדבר עם אף אחד, זה הרבה יותר משמעותי. אני לא חושב שעל פי החצייה הזאת אפשר לשפוט איך ארגיש אחרי 50 יום, 100 יום או 150 יום, כי אלו דברים שמשתנים אקספוננציאלית כזה".
כשאתה מגיע סוף סוף לצרפת בעוד איזה שבועיים, מה הדבר הראשון שאתה עושה?
״קודם כל מקלחת חמה וארוחה טובה.. דבר שני, אני כרגע מתקלח רק במים, וגם מזג האוויר עכשיו כבר קר פה והמים קרים, אז זה לא נעים בדיוק להתקלח. אז אין ספק שמקלחת חמה וארוחה טובה יהיו פיצוץ״.
