בגובה של 11 אלף רגל מעל סיציליה, בתוך מטוס אולטרה-לייט קטן עם שני מושבים בלבד ותא מטען שמספיק בקושי לטרולי, ניר לוי (27), מדריכת טיסה המתגוררת בארה"ב, ואביה גיל לוי (62), חקלאי מהערבה, הביטו אל תוך לועו של הר געש פעיל. בזהירות. עמוד האפר הוולקני סימן להם מאיזה כיוון אסור להתקרב.
זו הייתה טיסת אב ובת צפופה במיוחד – רוד טריפ אווירי שנמשך 18 יום וכלל 55 שעות טיסה. משפחת לוי הפכה חלום ישן למציאות, עם שישה קילו של ציוד אישי לכל אחד, אינספור אישורים וחישובי דלק, שדות דשא ומנחתים פרטיים, אוכל איטלקי ולילות שבהם לא הולכים לישון לפני שטיסות המחר סגורות. זה לא היה טיול בטן-גב ולא חופשה משפחתית רגילה, אלא מסע דרוך ומרגש – חלום משפחתי בקוקפיט.
הרוד טריפ האווירי שהגשים חלום ישן
כמה שעות לפני ההמראה מהבית, במושב פארן, החלום הגדול של ניר ואביה גיל כמעט נתקע על הקרקע – ולא בגלל מזג אוויר קיצוני. "הייתה מתוכננת לנו לינה ראשונה ברודוס", מספרת ניר בשיחה עם ynet. "בשעה שתיים לפנות בוקר הודיעו לנו שאין להם מקום חניה בשבילנו. שתבין איזה לחץ, זה משנה את כל הדרך".
בטיול במכונית, במצב כזה, פשוט מחפשים חניון אחר וממשיכים הלאה. במטוס אולטרה-לייט קטן, באמצע מסע חוצה יבשות, זה כבר סיפור אחר לגמרי. "אין הרבה אפשרויות לנחיתה בדרך לאירופה", ניר מסבירה. "וצריך שדה שיש בו גם ביקורת דרכונים". השניים התחילו לשלוח מיילים, להתקשר, לחפש מפעילי שדות ונותני שירות. "בכרתים אמרו לנו 'לא', זה היה לחץ ממש לפני הטיסה. בסוף הצלחנו למצוא ברודוס חברה אחרת שהסכימה לקבל אותנו".
רגע לפני ההמראה ממושב פארן
היום הראשון. חוצים את ישראל צפונה
(צילום: ניר לוי)
ואז הבוקר הראשון של הרוד טריפ האווירי מתחיל. "טסנו מפארן לחיפה, החתמנו דרכונים, ומשם לאיטליה דרך תדלוק בפאפוס ודרך יוון", מספר גיל האב. "עשינו טיול של 18 יום. היו שני לילות ביוון, ועשינו את כל איטליה מדרום לצפון. בדרך חזרה עברנו גם בסלובניה, קרואטיה ומונטנגרו".
מהקרקע זה נשמע כמו פנטזיה רומנטית: אבא ובת, שמיים פתוחים, אירופה מלמעלה, חופים, הרים ושדות תעופה קטנים. בפועל, למסע היו גם צדדים אחרים. "בתא המטען של המטוס מותר לשים 20 קילו", אומר גיל. "הבאנו איתנו ציוד חירום, סירה מתנפחת וכל מיני תיקים עמידים למים עם מכשירי קשר ודברים כאלה. זה היה שמונה קילו, אז נשאר לנו מקום של שישה קילו לכל אחד ל-18 יום". הוא צוחק.
דווקא היומיים הראשונים של המסע – מעל הים התיכון, החלק שעל הנייר נשמע הכי דרמטי – היו, לדבריה של מדריכת הטיסה הישראלית, די מונוטוניים. "היומיים הראשונים היו יחסית משעממים", היא מספרת. "הרבה מאוד זמן פשוט טסים בקו ישר ולא רואים כלום למטה, חוץ ממים".
ואז אירופה נפתחה. "הנופים נהיו מדהימים", אומרת ניר. "גם יוון מהממת וגם איטליה. יש שם כל כך הרבה מקומות מיוחדים, שהיו מצבים שטסנו באותו נתיב פעמיים פשוט כי כל כך התלהבנו מהנוף. את אמאלפי עשינו שלוש פעמים: הלוך, חזור, הלוך".
טסים מעל אמאלפי
(צילום: ניר לוי)
החוף האייקוני בפוליניאנו אה מארה
(צילום: ניר לוי)
מעל ונציה
(צילום: ניר לוי)
טסים מעל אגם קומו
(צילום: ניר לוי)
סן ג'ימיניאנו, איטליה
(צילום: ניר לוי)
אמאלפי , אחד האזורים האייקוניים באיטליה, הפך עבורם לנקודת שיא. "בדיוק לפני שנה הייתי שם על הקרקע והסתכלתי על המטוסים, ואמרתי: 'וואו, הלוואי שהייתי שם עכשיו'", מספרת ניר. "זה מקום יפה מאוד גם מהקרקע, שלא תבין, אמאלפי מדהימה. אבל יש איזה חופש בלראות אותה מהאוויר, וזו תחושה מדהימה".
המסע האווירי של משפחת לוי לא התנהל דרך טרמינלים נוצצים או שערי עלייה למטוס. "רוב השדות היו קטנים כאלה", ניר אומרת. "לפעמים אפילו שדה דשא בחצר של מישהו, אבל בדרך כלל האנשים שם כל כך נחמדים. הם דאגו לנו ועזרו לנו עם מלון או הקפצה לאנשהו".
מתברר שבשמיים של אירופה פועלת קהילה חמה של טייסים חובבים, מפעילי שדות ובעלי מטוסים קטנים. "כל פעם אתה מגיע לשדה ומתחבר עם המקומיים", מספר גיל. בהמשך הם הוזמנו לפסטיבל מטוסי אולטרה-לייט על ידי אנשים שפגשו בדרך. "ציפינו לראות עשרה, אולי עשרים מטוסים, והיו שם, לדעתי, איזה 200 מטוסים. היו שם גם מלא אנשים שפגשנו לאורך הדרך, וגם מי שלא הכיר אותנו כבר שמע עלינו ושאל: 'אתם האבא והבת שבאו לכאן במטוס אולטרה-לייט קטן מישראל?' זה היה ממש נחמד".
אחת העצירות השוות ברוד טריפ האווירי, במרכז איטליה, הייתה בשדה קטן מדרום לבולוניה, עם מלון, מסעדה ובריכה צמודים. "נחתנו שם וקיבלו את פנינו מאוד יפה", משחזרת ניר. "היה שם מלון ממש שני מטר מהמקום שבו חנה המטוס, ומהבריכה של המלון אפשר היה לראות את החניה של המטוס".
אבא מתדלק
(צילום: ניר לוי)
עבור תייר רגיל, מלון ליד שדה תעופה הוא בדרך כלל פשרה. אבל עבור משפחת לוי, זה היה מושלם. "לא צריך מונית, לא צריך לדאוג איפה המטוס. הוא פשוט שם, מול העיניים. זה שדה תעופה קטנצ'יק של מטוסים קלים, שגם לא טסים בו בלילה, וכמעט לא היה שם רעש. דווקא היה נחמד לשבת בבריכה ולראות מטוסים נוחתים מעליך. לנו רעש לא מפריע. אנחנו טייסים".
בצד אחד של שדה התעופה יש הר, ובצד השני תהום. הנוף מדהים. הטייסים שם התלהבו ואמרו לי שיש מצב שאני הבחורה הראשונה שנוחתת במדינה הזאת. תחשוב, זה שדה קטנצ'יק, אז פתאום מטוס מישראל – יכול להיות שיש סיכוי טוב שאנחנו 'המטוס הישראלי הראשון שנוחת בסן מרינו'
אם אמאלפי הייתה נקודת השיא הוויזואלית, סן מרינו, המדינה הזערורית המסתתרת בלב המגף האיטלקי, הייתה נקודת שיא מפתיעה ומרגשת. גיל מתאר את המנחת הזעיר שם כאחד היפים בעולם: "בצד אחד של שדה התעופה יש הר, ובצד השני תהום. הנוף מדהים. אתה רואה את רימיני, אתה רואה את הים, מאוד התפלאתי שיש שם בכלל מנחת כזה, ואמרתי: 'חייבים לנחות בעוד מדינה'".
לדברי ניר, גם המקומיים התרגשו מההגעה שלהם. "הטייסים שם נורא התלהבו", היא מספרת. "הם אמרו לי שיש מצב שאני הבחורה הראשונה שנוחתת במדינה הזאת. תחשוב, זה שדה נורא קטנצ'יק, יש שם מעט נחיתות, אולי מטוס או שניים-שלושה ביום, ולא באים אליהם הרבה אורחים באופן כללי. אז פתאום מטוס מישראל – יכול להיות שיש סיכוי טוב שאנחנו 'המטוס הישראלי הראשון שנוחת במדינת סן מרינו'".
במדינה הזערורית הם התארחו אצל משפחה שניר מכירה דרך חברה מהארץ. "אבא שלה איטלקי", היא מספרת על הקשר. "והם קיבלו אותנו מאוד מאוד יפה". אחר כך הטייסת הישראלית לקחה את בני המשפחה לטיסה קצרה. "גם את בן הדוד שלה וגם את הדוד שלה לקחתי לסיבוב קטן מעל הבית. היה ממש נחמד".
בגובה 11 אלף רגל, מעל סיציליה, בתוך מטוס אולטרה-לייט קטן, ניר לוי ואביה גיל הסתכלו אל תוך אחד המקומות הכי דרמטיים שאפשר לראות מהאוויר: הר געש פעיל. הם טסו לאזור האתנה, טיפסו לגובה של כ-3,500 מטר והקיפו את הלוע. "זה לא מסוכן", מסביר גיל. "זה לא עשן שיוצא מההר, אלא אפר וולקני. אתה רואה לאן הוא הולך, ומגיע מהכיוון ההפוך, כדי שלא יבוא עליך".
הר געש שפגשנו בדרך
(צילום: ניר לוי)
ניר, מדריכת טיסה, מוסיפה את ההסבר המקצועי. "בכל מקרה לא טסים בדיוק מעל הלוע, כי יש שם אזור אסור לטיסה, אז טסנו מסביב. זאת הייתה חוויה להגיע עם המטוס שלנו לגובה הזה. זה משהו שלא עשינו אף פעם עד עכשיו". באותה טיסה הם המשיכו צפונה מסיציליה, אל אזור סטרומבולי. "יש שם הרבה איים, שכל אחד מהם הוא הר געש פעיל", מספרת ניר. "זו גם הייתה טיסה מהממת. והכול היה באותו סיבוב".
אבא ובת, במטוס קטן, מרחפים מעל הרי געש פעילים בדרום איטליה. "הרבה פעמים במהלך הטיול אמרנו: 'וואו, איזה מדהים שיש לנו את חוויית האבא והבת הזאת, שלא הרבה זוכים לחוות'", משתפת ניר. בתוך הקוקפיט הקטן חלוקת התפקידים הייתה ברורה. "ברוב הטיסות, 95 אחוז מהזמן, אני טסתי", משחזר האב בגאווה. "והיא עשתה את היתר – את התקשורת עם בקרי הטיסה, תכנון הטיסה. אני הייתי 'האוטו אבא-פיילוט'".
פתאום יש את חילופי התפקידים האלה, שפתאום הוא עושה משהו לא נכון, וצריך להעיר לו. אני לא חושבת שכל אבא היה מקבל הערה כזאת. לפעמים אפילו הייתי צריכה טיפה להרים את הקול, כזה: 'מה אתה עושה, אבא?'
במשפחת לוי תעופה היא לא תחביב מקרי. "אני לא הטייס היחיד במשפחה", מספר גיל. "אבא שלי היה טייס, ושני האחים שלי טייסים. זה תענוג לטוס עם הבת שלי ולראות איך היא מתמודדת יותר יפה מאיך שאני הייתי מתמודד".
היפוך התפקידים ביניהם הוא אחד הסיפורים היפים במסע. פעם אבא לימד את בתו. עכשיו ניר מדריכה אותו – ולא רק באופן סמלי: צ'קליסט, נהלים, הערות בקוקפיט וקשיחות של מדריכה. "פתאום יש את חילופי התפקידים האלה, שפתאום הוא עושה משהו לא נכון, וצריך להעיר לו", אומרת ניר. "אני לא חושבת שכל אבא היה מקבל הערה כזאת. לפעמים אפילו הייתי צריכה טיפה להרים את הקול, כזה: 'מה אתה עושה, אבא?' בסוף זה מדריך וחניך, ולא כל אבא היה מוכן לקבל הערות ככה מהילד שלו". האבא לא מתווכח. מבחינתו, באוויר אין מקום לאגו. "צריך להבין שבמטוס יש קפטן אחד. אין שניים".
בקוקפיט יש רק קפטן אחד
(צילום: ניר לוי)
כמצופה מרוד טריפ אווירי, לא כל המסלול התנהל בדיוק לפי התוכנית. "בקורפו לא אישרו לנו את יום הנחיתה", מספר גיל. לפעמים דווקא שיבוש קטן מייצר את המתנה הכי יפה. היום שנולד מהשינוי לקח אותם לאגמי צפון איטליה. "אגם גארדה וקומו, מדהים שם. ויש לי חברים מרכיבה על אופניים בברגמו. אז טסנו לברגמו, אכלנו איתם צהריים, ואז המשכנו לאגמים. והנוף שם מטריף".
הסצנה נשמעת כמעט הוליוודית: נוחתים עם מטוס קטן בעיר ציורית, אוכלים ארוחת צהריים עם חברים מקומיים מרכיבת אופניים, וממשיכים מעל האגמים המפורסמים של צפון איטליה. אבל גיל מזכיר מיד שזה לא מטוס מנהלים ולא פינוק סטרילי. "אנחנו מדברים על 55 שעות טיסה ב-18 יום. תנסה להבין מה זה לשבת כל כך הרבה זמן במטוס".
ומה עם שירותים? גם לזה יש תשובה תפעולית פשוטה. "כל שלוש שעות עוצרים לתדלק, ואז עושים שירותים". ניר מוסיפה שהמטוס יכול להחזיק בערך ארבע וחצי עד חמש שעות בלי תדלוק, אבל הם לא רצו למתוח את זה.
מצפון איטליה טסה משפחת לוי לאי לידו, הסמוך לוונציה. "משם אפשר לקחת סירה לעיר", מסבירה ניר את הבחירה המסקרנת בשדה המיוחד. בהמשך הם עברו גם בסלובניה, קרואטיה ומונטנגרו – עוד נחיתה, עוד קפה, שירותים, דלק, וממריאים.
האי בראץ', קרואטיה
(צילום: ניר לוי)
תעלת קורינתוס
(צילום: ניר לוי)
בדרך חזרה לארץ, בין קורפו לרודוס, משפחת לוי הייתה צריכה דלק – דחוף. הפתרון: שדה פרטי של מקומי. "התכתבנו איתו ערב קודם בגוגל טרנסלייט ביוונית", אומר גיל. המקום נשמע כמו סוף העולם בגרסה תעופתית: מסלול באורך 600 מטר, מחסן עם מטוסים, בית פרטי, מעט מאוד אנגלית והרבה רצון טוב. "הוא קטף לנו משמש מהעץ שלו", נזכרת ניר בחיוך.
בעקבות השיחה עם משפחת הטייסים, אני מתחיל להבין מה באמת מאפשר טיול ייחודי כזה: לא רק מטוס ורישיון טיסה, אלא גם רשת של מקומיים ושדות קטנים, בעלי מנחתים, טייסים, חברים ונותני שירות. "איטליה ממש מאובזרת לטיולי אולטרה-לייט. חבל על הזמן", אומר גיל. ניר מוסיפה שיש באיטליה מספר מפעלים למטוסי אולטרה-לייט. "אז אני מניחה שזה גם מוסיף לעניין, ואני ואבא כבר מחכים לטיול הבא שלנו ביחד".
בסוף, הזיכרונות הגדולים מהמסע לא היו רק הנופים, הרי הגעש או המנחתים הקטנים. אלא 18 ימים שבהם אבא ובת חלקו קוקפיט אחד, והגשימו יחד חלום ישן.
