כבר יותר משנתיים שאנשי המילואים נקראים לדגל ומשאירים את חייהם מאחור, סבב אחר סבב, למרות השחיקה והקשיים. עסקיהם נפגעים, לפעמים אף פושטים רגל, ילדיהם בוכים ומבקשים שלא ילכו ובני ובנות הזוג נשארים לבד להחזיק את הבית. אנשי השנה של ynet ו"ידיעות אחרונות" לשנת 2025 הם המילואימניקים. כעת, בפרויקט מיוחד, הם מסכמים את השנה החולפת ומספרים על המחירים הכבדים, הטראומה והפציעות הקשות, החברים שאיבדו, אך גם על תחושת השליחות והתקוות ל-2026.
"כשבעלי חזר מהסבב השישי אני יצאתי למילואים שלי"
עם שני ילדים קטנים בבית, התגייסה טוראית (במיל׳) הדס כריסי (28) לתפקיד סמלת מבצעים, ובדרך הפכה לאחת ממובילות המאבק למען חוק גיוס שוויוני. הדס, ראש מכינת אדרת, נשואה לרותם ולהם שני ילדים: ישי בן החמש וחצי ותלם בת שנה וחצי. כשהייתה בת 18, השלימה שירות לאומי בהוסטל לנערות בסיכון בירושלים ובתור קומונרית בבני עקיבא.
במהלך המלחמה, במקביל למאות ימי מילואים אליהם התייצב בעלה, לוחם בחטיבה 16, החליטה הדס גם היא לעלות על מדים לראשונה. "מפרוץ המלחמה רציתי להתגייס, ובכל פעם בעלי נקרא לעוד סבב", משתפת.
אחרי שילדה במרץ 2024 את בתה הקטנה, ביוני האחרון התגייסה באופן רשמי לתפקידה כסמלת מבצעים בחטיבה 188. "ביום שבעלי סיים סבב, אני יצאתי לטירונות, ביום שחזרתי מהטירונות, הוא יצא לעוד סבב. כשהוא חזר מהסבב השישי אני יצאתי למילואים שלי", היא מספרת על ההתגייסות המרשימה של השניים. "שמחה שעשיתי את זה, מקווה שיקראו לי בהמשך, להיות לעזר".
במקביל לתרומה של המשפחה למערך המילואים, הדס היא מבין מובילות המאבק לחוק גיוס שיוויוני מטעם תנועת "המילואימניקים", בתפקידה כראש מטה הצעירים. את הפעם הראשונה במסגרתה ביקרה בכנסת, היא זוכרת היטב. "הגעתי עם הנוער מהמכינה, כי החליטו לגייס אותם באמצע השנה שלהם. הגענו להיאבק כדי למנוע את זה, לאפשר להם להשלים את שנת המכינה כדי להגיע הכי מוכנים לגיוס, כמו שקיוו. ההחלטה השתנה, והחניכים יתגייסו בזמן שיועד להם וישרתו בתפקידים המשמעותיים אליהם שובצו".
מאז, כאמור, הדס מרבה להגיע לדיונים וועדות, להשמיע את קול המשרתים ובני משפחותיהם. "אני מקווה שיבינו שיש הזדמנות היסטורית לשנות מציאות באמצעות חוק הגיוס. צריך לעזור לצבא לייצר מסגרות מותאמות, להוביל את העסקנים והרבנים החרדים לייצר שינוי בגישה שלהם. ביחד לייצר שותפות בקיום של העם היהודי, במקום היחיד בו הוא יכול לחיות", היא אומרת.
לקראת שנת 2026, הדס משתפת בתקווה בה היא מחזיקה: "שמה שקורה במדינה יגרום לצעירים לצאת לרחובות. הם העתיד, עליהם האחריות לבנות כאן מציאות וחברה אחרת. אני מאמינה שלא צריך לשאול מה בא לי או למה יש לי כוח, אלא מה נכון לעשות עכשיו, מה נדרש ממני".
"בשטח אני במלחמה ובכנסת אני במאבק"
רס"ב (במיל') ניר יששכר, שמשרת כעת בגבול לבנון, נאבק כדי להעלות מודעות למחיר שמשלמים המילואימניקים: "אם נמשיך בלופ של סבב אחרי סבב, ניגמר". אחרי שהתייצב לכ-350 ימי מילואים כמפקד בחטיבה 55, יששכר נמצא כעת בסבב המילואים החמישי שלו בגבול לבנון. בבית בגבעת ישעיהו מחכות לו אשתו מרים, שכעת בהריון, ושתי בנותיהם: הלל בת החמש וחצי ונעם בת השנתיים וחצי.
"איבדנו חבר לצוות, ניצן שסלר ז"ל, ובשמחת תורה בשנה שעברה איבדנו את ידידיה בלוך וגיא בן-הרוש זכרם לברכה. פעמיים כמעט נהרגתי, עניין של שנייה לפה או לשם", משתף ניר בהתמודדות עם האובדן הכואב ובמפגש עם חוויית סף-מוות בשטח, שהובילו אותו להחלטה לפעול להעלאת המודעות בנוגע למחירים הכבדים שמשלמים הוא וחבריו לנשק. "החלטתי שאני לא רוצה לחזור לשגרה שלפני המלחמה, הבנתי שצריך לדבר על המילואימניקים. בתור חבר הנהגה ב'רבעון הרביעי', תנועה שרוצה לשנות את החברה הישראלית, היא גם חייבת להוביל את הסוגיה הזו", מספר.
בתור מפקד על כוח מילואים בשטח, המחירים האישיים שמשלם כל אחד ואחת מהמשרתים ומשפחות החטיבה מוכרים לו היטב. "אנשים שהבת זוג שלהם עברה הפלה ולא ליוו אותה ביום שאחרי, חבר'ה שהעסק שלהם נפרץ בלילה אבל הם באמצע סבב, סטודנטים שהפסיקו תואר והבינו שלא יצליחו להמשיך. זה היום-יום שלנו, עוד לפני המשבר הגדול של כוח האדם בצה"ל", הוא מספר.
ההיכרות האישית עם כל אלו, הובילה אותו להשמיע את קולו בכנסת. "לא היה מי שישמיע את הקול של החייל הפשוט בקצה. הבנו שאם נמשיך בלופ של סבב אחרי סבב אנחנו ניגמר. בכנסת המטרה שלנו היא להשמיע את האתגרים בשחיקה, להבהיר את המחירים. רוב הח"כים לא שירתו בצה"ל או שלא היו לוחמים. אם לא נסביר להם מה המחירים בזוגיות, עם הילדים, בעבודה - הם לא יבינו. גם עכשיו, כשאני משתף, אני לא בטוח שהם מבינים, אבל אני יודע שאני משמיע את קולם של האחוזים הבודדים שמשרתים".
יששכר מוסיף בתסכול כי "היום כבר לא מכניסים אותנו לדיונים. זה הזוי שאני מגיע לכנסת עם האנרגיה שאני מתייצב איתה למילואים. בשטח אני במלחמה ובכנסת אני במאבק, במקום שמי שמייצג אותי יילחם שם עבורי. אנחנו לא אמורים להיאבק על מה שאמור להיות ברור מאליו — ההערכה לנתינה שלנו. הרווחנו את הזכות להשמיע מה אנחנו צריכים".
עד כה, ניר מתגאה ב-100% ההתייצבות של הלוחמים, ובאותה נשימה מודה כי "זה אגרוף אחד. ברגע ששניים-שלושה יישברו, זה ישפיע על כולם. בשיחת צוות האחרונה כבר דיברנו על האתגרים להתייצב לסבב הבא, שנופל בפעם השלישית ברציפות על החופש הגדול והחגים. שוב רחוקים מהמשפחה ומהחיים".
"השיקום לא נגמר כשיוצאים מבית החולים"
רס"ר במיל' אור שיזף (36), ממצפה רמון, נפצע בחאן יונס, עבר שיקום ארוך ועכשיו הוא מבקש: "תזכרו שמי שמולכם אולי סוחב איזה תיק. כולנו צריכים להיות יותר מכילים, אדיבים וסובלניים".
ההקפצה למילואים בבוקר מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר תפסה את רס"ר (במיל') אור שיזף רגע אחרי שהשלים ריצה של 26 ק"מ. "ברגע הזה היה לי ברור שאני מתייצב, עוד לא הבנתי את סדר הגודל של הסיפור אליו נכנסים", הוא נזכר באותה שבת. שיזף, מאמן ריצה ועוסק בחינוך בחייו האישיים, שירת במילואים בחטיבה 5 גדוד 8111 עד הרגע בו נפצע. "חשבתי שיקחו אותנו לשבוע-שבועיים לקו, להחליף 'חיילים אמיתיים' אבל אז נכנסנו לטיהור הקיבוצים בעוטף. לקח לי זמן להבין שנהיה כוח משמעותי במלחמה".
"האסימון נפל בהיתקלות עם מחבל בכיסופים ב-12 באוקטובר. בדיעבד גילינו שהוא היה המחבל האחרון בקיבוץ". באותה היתקלות נפצעו שלושה לוחמים, ושיזף עצמו משתף כי התמודד עם תגובת הלם קרב. "תוך כדי הראש עבד חד ועשיתי מה שצריך — יריתי, דיווחתי בקשר, טיפלתי בפצוע. אחרי הפינוי, הראש עבד לאט מאוד, לא הצלחתי להתרכז, הכל היה מאוד מפחיד. לקח לי כמה ימים להתאושש מזה".
לאחר התקרית הקשה, הוא מספר שהתקשה לחזור לתפקוד במשך שלושה ימים, לאחריהם הבין שדווקא המשך העשייה בשטח היא שתעזור לו להתמודד עם התחושות. "רציתי להישאר, להתמודד עם זה ולא לברוח ממה שאני חווה. כמי שרץ למרחקים ארוכים, אני יודע שהתמדה זה הכוח שלי", הוא מספר ומוסיף על החיבור העמוק שנוצר בין המילואימניקים: "יש לי מחויבות לחברים שאיתי, ללוחמים. כולנו שם בשביל ביטחון המדינה והמשפחה שלנו, ואחד בשביל השני. הם היו שם בשבילי כשחוויתי את זה, ואני מרגיש מחויב להישאר איתם".
ב-10 בדצמבר 2023, במהלך פעילות בחאן יונס, אור נפצע. "יצאנו לפשיטה על בית במתחם בית-ספר של אונר"א, עם מידע על חטופים. ברגע שמצאנו כניסה למנהרה בחצר בית סמוך, פוצצו עלינו את המטענים. נפצעתי באורח בינוני-קשה, שלושה נוספים נפצעו, חמישה נהרגו. רק כשהתעוררתי מהניתוח הבנתי שהם אינם. הכאב הזה מלווה את השיקום שלי מאז ועד היום", הוא מספר בכאב על נפילתם של רס"ם במיל' איתי פרי, רס"ן במיל' אביתר כהן, רס"ן במיל' רומן ברונשטיין, סרן במיל' אליה יאנובסקי ורס"ר במיל' ארי יחיאל זנילמן זכרם לברכה.
אור פונה לבית החולים סורוקה, שם עבר ניתוח שארך ארבע שעות. לאחריו היה מאושפז למשך חודשיים וחצי במחלקת שיקום. "בימים הראשונים הייתי סיעודי לגמרי, מבין ארבע גפיים רק היד החלשה שלי תפקדה. נפצעתי בשתי הרגליים וביד ימין, התרסקו לי העצמות בכף רגל שמאל. בתור אצן, ביקשתי שקודם כל יטפלו לי ברגליים, עבורי הם הנשימה שלי. לקח לי חצי שנה עד שהצלחתי לחזור לרוץ, התחלתי מחדש מאפס".
מה שזכור לאור במיוחד, הוא החיבוק שקיבל מהחברה לאחר הפציעה. "בהתחלה עטפו אותנו במלא אהבה וטוב. אנשים באו לבית החולים ואמרו שדואגים לנו, אמרו תודה. זה היה משמעותי, נתן לנו מלא כוח להרים את הראש ולהתחיל להשתקם".
לקראת השנה החדשה, לאור יש מסר חשוב להעביר בנוגע ליחס החברה לפצועי ופצועות המלחמה, בגוף ובנפש: "השיקום לא נגמר כשיוצאים מבית החולים, בחלק מהמקרים הוא גם לא נגמר אף פעם. הייתי רוצה שאנשים יהיו מודעים לזה. מי שהולך מולי ברחוב לא רואה את הצלקות שלי, לא יודע שאני פצוע, ההשלכות של הפציעה לפעמים שקופות. תזכרו שמי שמולכם אולי סוחב איזה תיק. כולנו צריכים להיות יותר מכילים, אדיבים וסובלניים. זה יהפוך אותנו לחברה טובה יותר. המלחמה, באופן רשמי לפחות, נגמרה. אבל השיקום שלנו כחברה רק מתחיל".
לבסוף הוא מספר בהתרגשות על ההרצאה "למרחקים ארוכים", במסגרתה הוא משתף בסיפור הפציעה והשיקום שלו. "חשוב לי לספר את הסיפור שלי, ולהעביר את המסר החשוב של משמעות הרגישות החברתית הלאה".
"רוצה הכרה בהקרבה שלנו"
צו אחר צו, סבב אחר סבב, האחריות להחזקת הבית נותרה על כתפיה של נגה אליאסף: "עכשיו אנחנו לומדים לחיות מחדש כמשפחה". סרן תומר אליאסף (35), לוחם בחטיבה 8, השלים לאורך המלחמה כ-450 ימי מילואים, במהלכם גם יצא לקורס קצינים. בכל פעם שהתייצב לצו 8, הוא עזב את בניו עוז שלום (12), מעיין (3) ואת בת זוגו נגה.
"היינו בחג אצל המשפחה בדרום, חצי שעה מהעוטף", נגה נזכרת בבוקר ה-7 באוקטובר. "כולם דתיים, שומרים שבת, אז לא היינו עם הטלפונים. בבוקר, גיסי שהיה סגן רבש"ץ רתמים שמע קריאות בקשר ויצא לחלץ פצועים בתור נהג אמבולנס. כשחזר, הבנו את גודל האירוע". בהמשך, תמרן גיסה ברצועת עזה ונפצע באורח אנוש. בן זוגה תומר, יצא מאותו היום וכבר אז חילחלה ההבנה, "הבנו שאנחנו נכנסים חזק לסיטואציה. תומר יצא מבלי לדעת מה יפגוש בדרך, לא ידענו מתי יחזור אלינו בפעם הראשונה", סיפרה.
בימים הראשונים למלחמה, נגה זוכרת בעיקר "תחושת אנדרלמוסיה. המלחמה הייתה של כל המדינה". אלא שאז, מסבב לסבב, היא מספרת "איבדתי סבלנות, הרגשתי לבד. תומר ואני, משפחות המילואים ויתר החברה הישראלית - כמו חיים בצירים מקבילים. עד היום בסביבה שלי אנשים מנסים לנרמל את זה שהוא יוצא שוב ושוב למילואים, אז הפסקתי לשתף ולבקש עזרה, זה נהיה מתיש".
הפגיעה הכלכלית והמקצועית לא פסחה על השניים. "תומר סיים את עבודתו בעקבות שירות המילואים הממושך שלו בינואר האחרון, ומאז ועד עכשיו הוא חותם אבטלה בין הסבבים. בינואר הקרוב, יתחיל עבודה חדשה וכבר באפריל יתייצב לסבב מילואים נוסף", סיפרה והוסיפה כי היא עצמה, בעלת הכשרה כעובדת סוציאלית קלינית, "כבר שנה שלא הגעתי לזה, לא היו לי הזמן והיכולת לפצל קשב לדבר נוסף".
לקראת 2026, לנגה חשוב להעביר מסר ברור "המלחמה לא הסתיימה. היא אמנם בעצימות אחרת, אבל היא מתרחשת. גם המשימה הכי חשובה, השבת החטופים כולם, כמעט הסתיימה, אבל עדיין קיימת. אני לא רוצה תודה ולא שיקראו לי לביאה, אלא הכרה בהקרבה שלנו. הבן זוג שלי הולך בכל פעם מכל הלב, והיה חוזר על הכל מבלי לשנות דבר. אבל אנחנו צריכים את ההבנה ממקומות העבודה, ממסגרות החינוך, מהחברה בכלל - רגישות, סבלנות, הכלה, שיראו אותנו. אנחנו לומדים עכשיו לחיות מחדש כמשפחה - כמו כל משפחת מילואים - כשבכל רגע נתון יש מישהו שמוקפץ או אחר שנמצא בסבב".
"הדבר שמשאיר אותי שפוי זו המוזיקה"
העסק החל לקרוס, החובות נערמו והתינוקת גדלה רחוק מאבא, אבל אושר פרטוק לא ויתר על השירות: "הבנתי שאני נלחם על הבית. מאחל לנו לחזור לחיים האמיתיים". רס"ר (במיל') אושר פרטוק (32) מלוד, נשוי לשמחה, ולהם שני ילדים: רנאל דוד (5) ותבל (שנה). במשך כל חייו, מתגאה אושר במטרתו המרכזית, להרבות שמחה באירועים, שהובילה אותו להקים את העסק "תוף האושר". "שופרות, תופים, אטרקציות באירועים. כל מה שיש בו שמחה", סיפר.
לאורך למעלה משנתיים של לחימה, אושר השלים כ–405 ימי מילואים, בתפקידו כקצין רכב בחטיבה 16. כעת, נמצא בסבב נוסף, שיארך כ–60 ימים נוספים. בעקבות המחויבות הגבוהה שלו לשירות המילואים, אושר משתף בפגיעה המשמעותית בעסק אותו מתפעל. "היה לי קשה להשתחרר לאירועים, היינו בחוסר כוח אדם מטורף", סיפר והוסיף כי התפוקה פחתה בכ–50%. "במהלך חודש יכולתי לקחת בערך 10 אירועים, גם זה אחרי מלחמה קשה. לפני המלחמה, יכלתי להגיע ל–20 אירועים".
בעקבות הפגיעה הכלכלית הקשה, אושר משתף כי נאלץ לפנות לבקשת הלוואה. "ברגע שהגיעו כל ההחזרים, והבנתי שאין לי מאיפה להביא אוכל לתינוקת ולהחזיק את הבית - הבנתי שזה או שאני ממשיך להיכנס לברוך הזה, או שאני מנסה לקחת הלוואה. בסוף, קיבלתי אותה מהבוס של אשתי, כי הבנק לא הסכים. רציתי להתאפס, לחזור לתלם", שיתף והוסיף על התחושות שמלוות אותו, כמי שהתייצב כשהמדינה קראה לו, אבל נאלץ להתמודד לבדו עם המחיר הכבד שמשלם. "זה כואב, זה כמו סכין בלב, והנה, חזרתי לעוד סבב, בגלל חוסר סד"כ מטורף".
בדומה לאושר, מילואימניקים עצמאיים רבים חוו פגיעה קשה בעסקים. בסקר שערכו בפורום נשות המילואימיניקים בקרב 3,091 בני ובנות זוג של משרתות ומשרתי מילואים ובשיתוף מכון המחקר "מאגר מוחות", כ–84% מבין המשיבים והמשיבות שהינם עצמאיים דיווחו על פגיעה בעסק. עם זאת, אושר מבהיר שהמחויבות שלו לשירות לא נפגעה כי מבחינתו, "אני מבין שאני נלחם על הבית". בנוסף, הוא מכיר בחשיבות הדוגמא האישית לחייליו. "יש תחתיי 15 חיילים. אם אני לא מגיע, המורל שלהם יפגע והם עלולים גם לא להגיע".
בצל הקשיים הכלכליים, אושר משתף גם בהתמודדות עם אובדן חברו, רס"ם (במיל') מרדכי יוסף בן שועם ז"ל. "10 דקות אחרי שהתחלפנו, הוא עלה על מטען בציר נצרים ונהרג במקום. אחד האנשים שהייתי הכי קשור אליהם, היה חבר ושותף ברמה הכי גבוהה. בכל פעם שאני נכנס לרצועה זה עולה לי, אבל זה נותן לי גם דרייב כי אני נכנס בשבילו. אני פה בנס", אושר הוסיף.
גם בגזרת הבית והמשפחה, האתגרים האישיים כבדים. "בשישי האחרון אשתי שברה את שתי הידיים שלה, הייתי איתה יומיים בבית. גם אחרי זה, היא תמכה בי לחזור לבסיס. אין לביאות כאלו, אין לוחמות כמוה", סיפר אושר. "תבל לדעתי לא כל כך מכירה אותי", הוא הודה בכאב על התינוקת שגדלה כשאביה רחוק ממנה.
"אצל הגדול אני מרגיש את השינויים בהתנהגות. כשאני יוצא הביתה ליום–יומיים, כי קשה לי לצאת בגלל שאין נהגים, הוא שואל אותי - 'אבא, למה אין עוד אבהות נכנסים?' הוא לא יודע לבטא את זה, אבל אומר את האמת בפנים", סיפר על התסכול של בנו וקשיי ההתמודדות. "הוא לא רוצה שאני אלך, בוכה לי, משתטח ליד הדלת. מבקש לבוא איתי ל'ג'ג'עיה' (שג'אעיה), או ל'פרח' (רפיח). זה הזוי שילד בן חמש מבקש את זה. מצד שני, הוא מבין את המחויבות שלי, שיש לי חיילים", הוסיף.
לסיכום, אושר משתף בתקווה שלו לחזור באופן מלא לעסק שכה אוהב כנגן באירועים, ולשאיפה לשוב לנוכחות שלו בבית כבעל ואבא. "הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי אלו כל האירועים, זו המוזיקה. יש רגעים שאני פשוט מדרבק, עושה לי טוב לנפש", סיפר. "מאחל שנחזור לחיים האמיתיים. שאצליח להשלים את החסר לכל המשפחה שלי. בעיקר לאשתי, אני יודע כמה אני חסר לה. יודע שזה יקח הרבה זמן, אבל זה הכי חשוב מהכל".
