עבירת הפקרה במודעות מתייחסת לנהג שהיה מעורב בתאונה וידע בפועל שאדם נפגע, ובכל זאת בחר שלא לעצור ולהזעיק עזרה. ישנה מחשבה פלילית מאחורה הבחירה הזו, והנהג מבין היטב את המצב - ועדיין בוחר להפקיר את הנפגע. העונש המרבי שניתן להטיל בגין עבירה זו הוא 7 שנות מאסר. עבירת הפקרה ברשלנות - שהשופטים הציעו כאמור - מתייחסת למצב שבו נהג מעורב בתאונה שבה נפגע אדם, והוא לא עצר והזעיק עזרה, כשהוא אומנם לא ידע בוודאות שיש פצוע, אך "היה עליו לדעת" (לפי נסיבות המקרה) שאדם נפגע או עלול היה להיפגע. העונש המרבי עבור עבירה זו הוא 3 שנות מאסר.
פסלר הורשעה בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה ונגזרה עליה שנת מאסר בפועל. על פי כתב האישום שבגינו הורשעה, לפני כשלוש שנים נהגה ברכב בשדרות בן גוריון בנתניה מכיוון צפון לדרום. באותה העת חצה את הכביש מכיוון מזרח למערב תמיר צגאי, יחד עם שני נכדיו הקטינים, כשהוא אוחז בידו את יד נכדו רפאל אדנה בן ה-5. לאחר שחצו את מסלול הנסיעה לכיוון צפון בכביש עלו הולכי הרגל על אי-התנועה הבנוי, ואז ירדו ממנו למסלול הנסיעה לכיוון דרום בכביש.
בשלב זה פגעה פסלר באמצעות חזית צד שמאל של רכבה ברפאל ובידו של תמיר. כתוצאה מהפגיעה הוטח הילד על אי-התנועה, נפגע באורח קשה ואחרי כמה ימים נקבע מותו. לאחר התאונה המשיכה פסלר בנסיעה רצופה מבלי שעצרה לעמוד על תוצאותיה וללא קריאה לכוחות ההצלה.
הפרקליטות ופסלר הגישו ערעור על גזר הדין, ובמהלך הדיון טען סנגורה כי אין מחלוקת שהיא אינה אחראית לגרימת התאונה עצמה, והדגיש כי גם קביעת הערכאה הדיונית הייתה שהתאונה הייתה בלתי-נמנעת. לדבריו, השאלה היחידה היא האם הייתה מודעת לכך שפגעה באדם. הסנגור טען כי מרשתו, שאינה דוברת עברית וסובלת ממגבלות הקשורות לגילה, כלל לא הבחינה בהולכי הרגל, וכי חוות דעת פסיכולוגית שהוגשה מטעמה הסבירה כיצד צמצום שדה הראייה והקושי בעיבוד מידע בגילה הובילו לכך שלא הבינה כי מדובר בפגיעה באדם. הוא הוסיף כי לכל היותר ניתן לקבוע ש"היה עליה לדעת" על האפשרות שנפגע אדם, אך לא כי ידעה זאת בפועל.
זירת התאונה בנתניה, מאי 2023
(צילום: יאיר שגיא)
הסנגור מתח ביקורת גם על ניהול החקירה ועל ההליך המשפטי. לדבריו, בתה של פסלר נחקרה בחשד לשיבוש חקירה, אולם התיק נגדה נסגר מחוסר אשמה, והפרקליטות בחרה שלא לקרוא לה להעיד למרות שניסתה להסתמך על שיחות שניהלה עם אמה לאחר התאונה. הוא הוסיף כי האווירה סביב המשפט הייתה קשה במיוחד וכללה הפגנות, איומים ואף השחתת מרפאת השיניים של הבת, ולכן לא היה מקום לצפות שההגנה תזמן אותה לעדות. עוד טען כי חקירתה הראשונה של פסלר לוותה בבעיות תרגום חמורות שפגעו ביכולתה למסור את גרסתה באופן מדויק, וכי בית משפט השלום לא נתן משקל מספק לחוות הדעת המקצועית שהסבירה את מגבלותיה הקוגניטיביות בעת הנהיגה.
מנגד ביקשה הפרקליטות להותיר את ההרשעה על כנה. נציג המדינה טען כי מכלול הראיות מלמד שפסלר הייתה מודעת לכך שפגעה באדם, או לכל הפחות עצמה את עיניה לאפשרות זו. לדבריו, כבר בחקירתה סיפרה כי חשבה שמישהו פגע ברכבה, ובהמשך אף אישרה כי ראתה לשבריר שנייה אופנוע ורוכב לאחר הפגיעה. לטענת המדינה, עוצמת הפגיעה במראת הרכב, השיחה שניהלה עם בתה על עורך דין לאחר התאונה, השיחה עם חברתה שבה נשמעה מוטרדת וכן התרשמות בית משפט השלום כי עדותה הייתה מתחמקת ורצופת סתירות מחזקים את המסקנה שהייתה מודעת לפגיעה, אך בחרה שלא לעצור ולהושיט עזרה.
עוד הדגישה הפרקליטות כי החקירה העלתה באופן חד-משמעי שלפסלר לא הייתה אחריות לגרימת התאונה עצמה, שכן הולכי הרגל ירדו לכביש כשרכבה כבר היה במרחק קצר שלא איפשר מניעת התנגשות. עם זאת, לשיטתה, עבירת ההפקרה נבחנת בנפרד מהאחריות לתאונה והראיות הצביעו על כך שפעלה מתוך מודעות, או למצער מתוך עצימת עיניים באשר לפגיעה באדם.
בסיום הדיון הודיעו השופטים שמואל בורנשטיין, עמית מיכלס ואלי ברנד כי לאחר ששמעו את טענות הצדדים והעירו את הערותיהם במהלך הדיון, הם ממליצים להרשיע את פסלר בעבירה של הפקרה ברשלנות. באי כוחה הודיעו כי הם מקבלים את ההצעה, ואילו הפרקליטות ביקשה כאמור ארכה כדי לבחון את המלצת ההרכב. הדיון הבא נקבע להיום, אולם מאחר שהוריו של רפאל לא יכלו להגיע הוא נדחה לחודש אוקטובר.
