הפגיעה הטרגית בעובדי ארגון הסיוע WCK הלילה (בין שני לשלישי) נבעה, ככל הנראה, מטעות אנוש בזיהוי המטרה או כתוצאה מאי הבנה בתקשורת שבין אנשי המודיעין והכוונת האש שעל הקרקע לבין מפעילי הכטב"ם של חיל האוויר.
האירוע היה על מה שמכונה בצה"ל "ציר החוף", כלומר הדרך והכביש שעוברים על קו החוף בעזה באזור הצפוני שלו. ארגון WCK, הידידותי מאוד לישראל, הקים שם מזח צף שאליו הוא פורק כעת כבר את מטען הסיוע השני שהוא מביא מקפריסין אחרי שנבדק בישראל. המטען היה אמור להיות מחולק בעיקר בקרב תושבי צפון הרצועה שלגביהם טוען האו"ם שהם נמצאים בסכנת רעב, כך שהפגיעה בעובדי הארגון הייתה באזור שבו הם בפירוש היו אמורים להימצא, וצה"ל ידע זאת. דובר צה"ל כבר התנצל פומבית בפני הארגון ובפני המדינות שאזרחיהן נפגעו. תא"ל דניאל הגרי אף הודיע שהאירוע יתוחקר ביסודיות על ידי צוות התחקור המטכ"לי ולא על ידי הכוחות בשטח - וכי צה"ל ומדינת ישראל יודיעו למדינות שאזרחיהן היו מעורבים ולארה"ב את תוצאות התחקור.
כל זה צריך כמובן להיעשות כדי לצמצם נזקים, אבל הטעות הטרגית הזאת הייתה לא פחות מאסון: אסון אנושי עקב הרג אנשים שוחרי טוב שארגונם היה ידידותי לישראל, וגם מפני שהאירוע הזה פוגע אנושות בלגיטימציה של מדינת ישראל להגן על עצמה, ומשחק לידי כל מי שטוען שצה"ל אינו שומר על כללי החוק הבינלאומי כשהוא מפעיל אש ועוצמה צבאית ברצועת עזה.
צריך להבין: מדינת ישראל נמצאת היום במצב שבו לצה"ל יש הישגים טובים מאוד בלחימה ברצועת עזה וגם בזירה הצפונית. ההישגים האלה מקרבים את מדינת ישראל לניצחון במלחמה, אך בה בשעה, כשהמערכה הצבאית מתנהלת על פי התוכנית ויש לה סיכוי להביא גם לשחרור החטופים, אנחנו נוחלים תבוסה אחרי תבוסה במערכה על הלגיטימציה. התבוסה הזאת נובעת בחלקה ממחדלים של הדרג המדיני, ובחלקה מסיבות אחרות שקשורות במגמות עוינות לישראל ואוהדות לפלסטינים בדעת הקהל העולמית. אבל מה שחשוב הוא שאם נמשיך להיות מובסים בשדה הלגיטימציה, הקהילה הבינלאומית עשויה להכריח אותנו לעצור את הלחימה בלי שישוחררו כל החטופים ובלי שנשיג את מטרות המלחמה בדרום ובצפון.
נתניהו: "פגיעה לא מכוונת של כוחותינו בחפים מפשע"
מסתכנים בבכייה לדורות
הטעות של אתמול בלילה עלולה להיות טעות אחת יותר מדי. ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, היה מקרה דומה שבו חיל האוויר הפציץ בשוגג בניין שבו היו עשרות אזרחים לבנונים. כתוצאה מכך אילצה אותנו ארה"ב להפסיק את הלחימה ליממה - ורק הודות להתערבותו של הנשיא בוש, צה"ל יכול היה להמשיך להילחם. מקרה דומה היה בשנות ה-90, בעת מבצע "ענבי זעם" בדרום לבנון, כשצה"ל הרג בשוגג לבנונים שמצאו מחסה סמוך לעמדת או"ם, מה שהביא לסיום בטרם עת של המבצע.
התוצאות של האירוע הלילה עלולות להיות דומות אם מדינת ישראל לא תפעל במהירות כדי להוכיח שהיא עשתה הכול כדי למנוע טעויות כאלה, ומה שחשוב יותר, שצה"ל יפעל מעכשיו בצורה הרבה יותר זהירה ומתחשבת בנושא הסיוע ההומניטרי. עדיף לוותר על חיסולם של כמה מחבלי חמאס, גם אם הם עומדים להתעמת עם כוחותינו, ובלבד שלא נגרום ל"פיגוע לגיטימציה" נוסף שיעצור את המלחמה. את החשבון עם מחבלי חמאס שהחלטנו לא לחסל כי היו בקרבת סיוע הומניטרי תהיה לנו עוד הזדמנות לסגור, אבל אם המלחמה תיעצר זאת תהיה בכייה לדורות. אנחנו זקוקים ללגיטימציה לא רק תוך כדי המלחמה אלא גם ביום שאחרי, כדי שנוכל להמשיך להיות חלק מהעולם הדמוקרטי החופשי וגם כדי שנוכל להתמודד עם איומים שמחכים לנו בפתח – הגרעין האיראני למשל.
לכן, צה"ל צריך לתת הוראה חד-משמעית שלא מפעילים אש באזור שבו מתבצעות העברה וחלוקה של סיוע הומניטרי. כמו כן, צה"ל צריך להגביר את העברת הסיוע ההומניטרי לרצועה ולהודיע על כך - כולל פתיחת מעברים חדשים.
ועיקר העיקרים לקראת התמרון לתוך אזור רפיח: צה"ל ומדינת ישראל חייבים להבטיח שיותר ממיליון העקורים והפליטים שמצאו שם מחסה יפונו למחסות בטוחים - ובתנאים אנושיים - לפני שכוחותינו מתחילים בתנועה.
ישראל צריכה להחליט
חשוב לזכור את הדברים האלו במיוחד בנקודת הזמן הנוכחית, שבה מדינת ישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני מתקרבים לצומת של החלטה שאמורה להתקבל בתוך שבוע עד 10 ימים. ההחלטה נוגעת לסדר הקדימויות האסטרטגי שצריך לנקוט בחודשים הקרובים. למעשה, מדובר בארבע סוגיות.
הראשונה היא עסקת חטופים - לפחות לשחרור 40 הנשים, הילדים, המבוגרים והחולים. האם הולכים אליה ומגמישים את התנאים וזוכים למענה מצד סינוואר? או שסינוואר, כפי שחושדים חלק מחברי הקבינט כולל ראש הממשלה, מנסה רק למשוך זמן כדי שדעת הקהל העולמית וארה"ב יעצרו את המלחמה, ואז יוכל לעשות עסקת חטופים מעמדה של מנצח.
סוגיה שנייה היא המערכה בצפון על הביטחון לתושבי הגליל ועל הסגת חיזבאללה מהגבול. יש סימנים שאם תהיה עסקת חטופים ותהיה הפסקת אש, נסראללה יהיה מוכן להסדרה דיפלומטית בתיווך ארה"ב, מכיוון שהוא ופטרוניו האיראנים לא רוצים מלחמה. אבל ייתכן שכל זאת אשליה שלנו - וצה"ל יצטרך לתמרן לתוך דרום לבנון כדי להרחיק פיזית את חיזבאללה למרחק של יותר מ-10 ק"מ מהגבול - ואז לדון על הסדרה, כשהמטרה בסוף היא להחזיר את תושבי הצפון שהתפנו מבתיהם אל יישוביהם בתנאי ביטחון ותחושת ביטחון משופרים.
סוגיה שלישית היא הכניסה לרפיח - כדי לפרק את ארבעת גדודי חמאס שנותרו שם. בלי פירוק ארבעת גדודי חמאס אלה והשגת הסדר עם המצרים על חסימה מוחלטת של מנהרות ההברחה מתחת לציר פילדלפי, חמאס יוכל לחזור ולשקם את כוחו ברצועה - ומבחינת ישראל זאת תבוסה. בקבינט המצומצם יש הסכמה בין כל השותפים שבלי הוצאת חמאס מרפיח ובלי הסדר לציר פילדלפי ולהברחות במעבר רפיח לא נוכל לסיים את המלחמה ולהשיג את מטרותיה.
סוגיה רביעית היא הסדר "היום שאחרי" ברצועת עזה, על פי המתווה האמריקני שכולל נורמליזציה עם סעודיה ושיתוף מדינות ערב בהקמת ממשל פלסטיני מקומי ברצועת עזה.
3 צפייה בגלריה
מחנה עקורים ברפיח. בתנאים מסוימים, ניתן יהיה לוותר על מבצע צבאי
(צילום: MOHAMMED ABED / AFP)
הכול תלוי בעסקה
ההישג הנדרש מבחינתה של ישראל בכל אחת מהסוגיות האלו לא ניתן להשגה במקביל, ולכן - ישראל חייבת להגדיר לעצמה באופן מיידי את סדר המהלכים האסטרטגיים שהיא נוקטת כדי להגיע לניצחון במלחמה. הסדר המועדף עלינו הוא עסקת חטופים שתהיה כרוכה בהפסקת אש של כ-6 שבועות. במהלך הפסקת האש הזו, תהיה גם הפסקת אש בצפון ויתחיל תהליך דיפלומטי מואץ, בתיווך אמריקני וערבי, להרחקת חיזבאללה מהגבול. כשהדברים האלו יקרו, מדינת ישראל והאמריקנים צריכים לנסות להגיע להסכמות על ממשל חדש בעזה באמצעות כוחות מקומיים ומדינות ערב הידידותיות לארה"ב, כולל נורמליזציה עם סעודיה. אם הדברים יתנהלו כראוי בשלושת המסלולים האלה, מדינת ישראל תוכל אולי לוותר על הכניסה במבצע צבאי לרפיח.
ואם לא - ניתן יהיה לסיים את המלחמה בכניסה לרפיח מתישהו לקראת סוף הקיץ. כל זאת, כאמור, בתנאי שתהיה עסקת חטופים, מה שיוכל לפתוח משא ומתן רציני על הרחקת חיזבאללה בצפון, ושנגבש הסכמות עם ממשל ביידן לא יאוחר מיוני על היום שאחרי ברצועת עזה ועל נורמליזציה עם סעודיה (זו החבילה הגדולה שארה"ב מציעה לנו - וישראל לא מסכימה לעת עתה לשילוב הרשות הפלסטינית של אבו מאזן בתוכה).
המפתח לתהליך הזה הוא כאמור - עסקת חטופים. אם יתברר תוך כמה ימים שסינוואר עיקש ומנסה למשוך זמן, יהיה צורך לשנות את סדר המהלכים האסטרטגיים: קרוב לוודאי שאז המהלך הראשון יהיה כניסה לרפיח באופן שיגביר מאוד את הלחץ הצבאי על חמאס ואולי יגרום לסינוואר להגמיש את עמדותיו. ברור לגמרי שזה לא ייעשה תוך ימים ספורים, אלא נצטרך לחכות כמה שבועות עד שיושלם תהליך פינוי העקורים והפליטים הפלסטינים מרפיח למחסות שמקימים עבורם באזור מחנות המרכז. אחרי הכניסה לרפיח, סביר להניח שתהיה עסקת חטופים. אחרי עסקת החטופים, אם תהיה וגם אם לא תהיה, צה"ל יחליט אם הוא נכנס למערכה צבאית בלבנון - או שנוצרו הסיכויים הריאליים להסדרה דיפלומטית שתרחיק את חיזבאללה מהגבול, ואז לא יהיה צורך במערכה בצפון. בכל מקרה, בקבינטים ובממשלה גובר הלחץ על ראש הממשלה ועל שר הביטחון מצד תושבי הצפון להחזירם לבתיהם לכל המאוחר בסביבות יולי-אוגוסט, בין אם בפעולה צבאית או בהסדרה דיפלומטית.
בתרחיש הזה, הקמת ממשל עזתי בגיבוי הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב וגם הנורמליזציה עם סעודיה ייאלצו לחכות לסוף. זוהי תמונת המצב כפי שהיא כעת - אבל לא לעוד ימים רבים. כנראה מיד עם סיום הרמדאן, בעוד כעשרה ימים, מדינת ישראל וצה"ל יצטרכו להתניע את אחד משני התהליכים האלה, שיביאו לסיום המלחמה מתישהו בסוף הקיץ הנוכחי.
