צה"ל סוגר מעגל עם סיכום התחקירים, אבל פותח עוד כמה חדשים, לקראת החזיתות הבאות שיבואו במלחמה מול מבקר המדינה והדרג המדיני על הנרטיב והאמת. בערבו של יום, ההחלטה של הרמטכ"ל אייל זמיר לסכם את סאגת הבדיקה בשאלה שכל חייל, עובד מערכת הביטחון ואזרח שואל את עצמו - איך לעזאזל זה היה יכול לקרות - בולטת על רקע אפס התחקיר, הבדיקה, חשבון הנפש ולקיחת האחריות של מי שהאחריות הגדולה ביותר נופלת במגרש שלו.
במקום נורמלי, נטול מכונות ורעלים החקירה הייתה מובנה מאליה, אבל בעולם המטורף שבו אנחנו חיים, כל ניסיון להגיע לאמת נחשב לאמיץ וראוי להערכה. זמיר רצה להראות שהוא לא חושש גם מהקצונה הגבוהה בצה"ל ודין אלוף כדין רב"ט, רצה לנקוט בצעד שמקרין ערכים, שלטעויות, כישלונות וזלזול יש מוצאי שבת, שמי שנכשל צריך לדעת שיש לטעות תג מחיר, אפילו אם הוא סמלי, וזה לא משנה כמה הוא עשה, פעל, הסתכן והקריב במהלך עשרות שנות פיקוד. זה חשוב לפיקוד העליון של צה"ל מול עצמו, מול החיילים - ומול האומה שמביטה בו כבר שנתיים בציפייה לתשובות.
הצהרת הרמטכ"ל אייל זמיר
(צילום: דובר צה"ל)
אבל חשבון הנפש העגמומי של אחד הוא לפעמים מחולל עליצות-נפש אצל אחר. ההחלטות של זמיר להצביע על האחראים לאסון ולסכם את התחקירים מותירה את צה"ל כגוף היחיד שביצע חקירה בהיקף הזה, שזיהה את הכשלים והאשמים, שהצביע על האחראים לאסון. אלה עשויים לעורר שמחה גדולה גם בממשלה - שהרי אם הגנרלים הבכירים אשמים בהכל אז הם, הסריסים והשופרות, לא אשמים בכלום.
יישמחו בוודאי גם ראשי משרד מבקר המדינה שכבר זמן דורשים את החומרים הללו שיעזרו להם לתקף את גישתם שעיקר האשמה נמצאת בצבא ובשב"כ. הנה, עובדה, הם יטענו בוודאי - צה"ל בעצמו אומר זאת
הצעד הזה, שנחשף ב-ynet ושיש שייראו אותו כיישור קו עם גישת נתניהו, מחליט על אחריות אישית אחרי שעה שעתיים של ראיון עם המועמד לאחריות, לא מול תחקיר מסודר, בוודאי לא וועדת חקירה, מצטרף לעוד כמה רמזים מטרידים מכיוון זמיר- שינוי דעתו לגבי ועדת חקירה ממלכתית, שינוי הגירסאות והסתירות בפרשת מינוי זיני לתפקיד ראש השב"כ, ועוד מעלים חשש כי גם זמיר החליט להלחם בחלק מהקרבות ולעזוב את השאר.
השאלה המרכזית היא האם ועדת תורג'מן, המכסה הנועל ומתקף ונותן תו תקן לכל התחקירים שנערכו בתקופת הרמטכ"ל הקודם, תקרב במשהו את היעד המרכזי - לדעת את האמת כדי לנסות ולהיות מוכנים טוב יותר לפעם הבאה.
הטעות של הלוי, הטעות של זמיר
תחקיר אינו בית משפט שצריך לגלות בו את האמת, לפסוק אם פלוני אשם ולגזור את דינו - כלומר לבוא חשבון עם העבר. תחקיר צריך לגלות מה קרה קודם כל מתוך חובה כדי שמשפחות הקורבנות, הפצועים, העקורים, החטופים, המשפחות השכולות, הנכים בגופם ובנפשם, כל אלה שנדרשו להיפרד מהיקר להם מכל, בלי שנשאלו או הסכימו, והאומה כולה יידעו את האמת. מגיע לנו. וזאת הסיבה שבגללה התחקירים של צה"ל אינם רק תחקיר מבצעי על תאונה בין שני זחל"מים שהתרחשה תוך כדי אימון בנגב.
גם אם מדובר בעשרות תחקירים שאמורים להרכיב שלם, לא היה צריך להמשיך בנוהל הצבאי הישן שבו יחידה, מסגרת, אגף וזרוע חוקרים את עצמם. זה אף פעם לא יכול להיראות טוב ולהתקבל טוב בעיני מי ששילמו את המחיר היקר ביותר. צדק ואמת צריכים גם להיראות ובמובן הזה טעו מנהלי מערך התחקירים שפעלו כך פעמים רבות, וטועה הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר שהפקיד בידיים של מפקדים בכירים ביחידות וזרועות את ההשלמות והתוספות וההעמקות עליהן הורתה ועדת תורג'מן.
כולם בישראל מעורבבים בכולם, ובנושאים כה רגישים צריך לעשות הכול כדי לוודא מראית עין ולמנוע לזות שפתיים. אפילו אם משוכנעים שכולם זכי לב, הרי שאין הגיון, ובעיקר אין רגישות, אם מפקידים בידי ראש אמ"ן הנוכחי - שהוא בעל עניין כי נשא בתפקיד מבצעי בכיר ב-7 באוקטובר - להשלים ולתקן ולתקף את תחקיר אמ"ן על מה שאירע.
המטרות, ומה שלא הושג
המטרה המרכזית של התחקיר, לצד סימון האחריות ולהגיד שהיא נעצרה כאן, גבוה, ליד שולחן המטכ"ל, ולא אצל הש"ג, אמנם מתחילה בעבר אבל מסתיימת עמוק בעתיד היא בעיקר להסתכל לעתיד בשלושה שלבים:
הראשון - להבין איך אפשר לפצח את העובדות היבשות של מה שקרה. בסיפור של 7 באוקטובר מדובר על מיליוני פריטי מידע, גם מ"צד כחול" וגם מ"הצד האדום" - כלומר עזה והחמאס בעזה. חיילי וקציני יחידת האמש"ט, אנשי המודיעין המומחים באיתור, איסוף, הבאה, שימור וניתוח של חומרי שלל, הביאו משם 80 פטה-בייט של מידע, ומשהו כמו 40 שנות וידאו. חמאס הוא הארגון המתעד בעולם, וצריך לעבור על כמה שיותר חומרים כדי להבין איך הדברים נראו מהצד שלו (ספויילר - הם נראו בהיר מדי, מפורט מדי, זחוח מדי ודי מובן להם).
השני - להסיק את המסקנות הרחבות על מה אירע וכיצד אירע. ספוילר: ב-7 באוקטובר תקפה את ישראל מה שמכונה בעגה המודיעינית "סופה מושלמת" - הכול עבד אצל המחבלים כמו שהם תכננו, ושום דבר - מהדרג המדיני ודרומה - לא עבד בצד שלנו.
הלילה שכולם מדברים עליו, הלילה האחרון בחיים הקודמים שלנו, אינו הסיבה אלא התוצאה, הסימפטום הקיצוני לתופעות, מעשים, הזנחה ומחדלים של עשרות שנים.
השלישי - הלקחים שיש להפיק כדי שבפעם הבאה שהם יבואו, נהיה מוכנים, שזה לא יקרה שוב, לא בעוד עשר שנים, לא בעוד עשרים, ואסור להתפשר גם על יובל שנים כמו בפעם הקודמת. פשרה אומרת לא להבין מה קרה באמת.
אי אפשר לחקור רק את הצבא. הכול מחובר להכול והצבא משיק למשטרה, שמשיקה לשירותי ההצלה, שמשיקים לשירות המקומיים, ובצד השני יש שב"כ ומוסד ומל"ל ומעליהם ממשלה. וכולם מעורבבים עם כולם, אם ירצו ואם לאו. כל ניסיון להפריד בתחקירים שלהם נידון לכישלון.
הסיכול של נתניהו
הממשלה והעומד בראשה חיבלו בכוח ועודם מחבלים בכוח בכל ניסיון לחקור את המלחמה בצורה מקיפה, הוליסטית וחסרת פניות. הם יודעים למה. הראיות נגד הממשלה ונגד נתניהו הן הרבה יותר מאחריות מנהלית, מעצם היותם שרים וראש ממשלה שצריכים להקדיש את כל מה שיש להם לצורכי רווחת הציבור. הראיות נגדם הן על זלזול ואדישות אל מול תוצאה מסתברת. בעולם המשפטי הפלילי כמוהן ככוונה מלאה, והן עולות עד כדי זדון וחבלה. גורם הבקי בפרטים אמר לא מזמן: "אפילו אם נתניהו ימנה את ברדוגו ליו"ר ועדת החקירה שתקום, הוא, ברדוגו, יוציא אותו אשם, כי זה כל כך ברור וחד שהוא יתפדח להגיד אחרת".
הממשלה סיכלה בדיקה חיצונית לצבא שהרמטכ"ל הלוי יזם, בראשות שאול מופז, שכיהן בתפקיד לפני יותר מ-20 שנה. הם אמרו עליו שהוא ידוע בהתנגדותו לשלטון נתניהו, אבל האמת היא שהם היו פוסלים כל אחד שלא היה שלהם לגמרי. ומזה נולדו התחקירים הפנימיים הנפרדים, שבסוף היה קשה מאוד לחבר אותם יחדיו למיקשה אחת.
כשאייל זמיר נכנס לתפקידו הוא החליט להקים את הוועדה משום שאצל רבים הייתה תחושה כי התחקירים אינם שלמים, חסרים בנושאים מהותיים, לא אחידים ברמתם, ונוטים להפיל משקל יתר על אוגדת עזה והמודיעין כדי לזכות את המטה הכללי ובכירים אחרים. הד לטענות הללו, ולעוד שאלות ובקיעים רבים נוספים, אפשר היה למצוא בסדרת כתבות שיובל רובוביץ ואני פרסמנו בנושא ב-ynet וב"ידיעות אחרונות".
השינוי של הרמטכ"ל
זמיר החליט להקים צוות שיבדוק את התחקירים. למקרא חלק מהשמות שהוא בחר לצוות היה נראה שהוא לא מחפש להיות נחמד, מלבין מעגל פינות. בסופו של דבר הוועדה עשתה הרבה יותר מאשר המנדט שלה. היא עסקה גם במהות, בכישלון עצמו, בפרטים. התוצאה מעורבת, לא במעט בגלל שהמנוע מלמעלה קצת התקרר. הרמטכ"ל נכנס לאין ספור היתקלויות עם ראש הממשלה ונראה כי היה לו פחות זמן ופחות חשק לצאת גם למלחמות בתוך הצבא.
הנה כמה נקודות מדוע התוצאה רחוקה מהמטרות ורחוקה מלהניב לצבא את התועלת מתחקיר כזה:
נתחיל מהסוף - מהעונש. רוב מי שהוזעקו לפגישה דחופה עם הרמטכ"ל כבר סיימו את השירות בצה"ל, כשרובם אחרי עשרות שנות שירות למען ביטחון ישראל, ובגיל לא הכי צעיר וכבר החליטו מזמן שמספיק. לכן העונש שהושת עליהם היה כבד אך נטול משמעות פרקטית, הפסקה או הדחה משירות מילואים - האם לא נכון לעשות בדיוק הפוך?
גם ניסיונו של אדם שנכשל צריך להיחשב למצרך יקר, אולי אפילו יותר מלזה שהצליח. אם רוצים שהניסיון מהכישלון יישאר בצבא אולי לא כדאי להדיח ממילואים אלא לא לאשר תפקיד עם אחריות מקצועית במילואים, אלא המשך שירות לטובת הטמעת הניסיון מהתחקירים השונים. כל הניסיון מהכישלון נזרק לפח, והרמטכ"ל לא מאשר לניסיון להיות נוכח.
השאלה היא אם ההצהרה על ההדחה לא נובעת מהצורך, במיוחד בימים האלה, להקרין עוצמה ונחישות, יעשו "וי" והפגנת שרירים ולטובת האליבי לפעם הבאה. אולי הפוך - אולי העונש צריך להיות דווקא להכריח מילואים לטובת הפקות לקחים: "קום ספר מה עשית ואיפה כשלת ומה למדת", ולהדיח מתפקיד פיקודי או מקצועי במילואים.
למה שאלוף פיקוד הדרום ב-7/10 ירון פינקלמן לא יהיה מדריך בפו"מ או במכללה לביטחון לאומי, או שילווה אלופי פיקוד? יש מישהו עם ניסיון גדול משלו? למה לא כדאי שאבי רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה ביום הטבח, יחנוך מפקדי אוגדות ויספר להם מה זה לאבד הכול בדקה? לא ראוי שמפקד 8200 לשעבר יוסי שריאל יעביר את התחקיר על היחידה ואת כישלונותיו לדורות הבאים?
הצוות של הוועדה היה קטן בהרבה מכדי לעסוק בהכול ולכן לעיתים עסק רק בתחקירים, ולעיתים העמיק בעניין עצמו וכך נוצרה חוסר אחידות בעומק ורצינות הטיפול בין הנושאים.
כך למשל, למרות שתחקיר חיל האוויר אושר כתקין - "ירוק" - נרשמה הערה פיקודית למפקד החיל אלוף תומר בר על כך שלא הצליחו לעצור את ה"בקאים" של חמאס. האמת היא שחייל האוויר נכשל באופן מוחלט בהגנה על שמי המדינה מכל כלי הטייס שבהם עשה החמאס שימוש, ובזה לא אשם רק מפקד החיל אלא גם קודמו, חבורת הפיקוד הקרובה אליו וגורמי מוסדות התכנון. ממילא, יגידו הבקיאים בנושא, שם בכלל לא הבעיה המשמעותית, אלא בהקצאת מטוסי הקרב בשעות הראשונות, נושא שכלל לא נגעו בו.
בלי שקיפות, ובלי בכירים מרכזיים
ואיך יידע הציבור מה בדקו ומה החליטו? שאלה טובה כי שקיפות לא הייתה כאן. רק 1,026 מילה מדוח ועדת תורג'מן הוצגו לציבור. כל השאר נותרו חסויים. המסקנות האישיות לא נכנסו אפילו לדוח המסווג ורק הועברו בעל פה מתורג'מן לרמטכ"ל - ויו"ר הוועדה היה היחיד לסכם אותם ואת הדו"ח. וכך, ההצעה של הצוות שמוזכרת גם בדוח הסופי - להקים קבוצה מיוחדת שתחקור רק את עניין "חומת יריחו" - לא אושרה בידי הפיקוד העליון. כשפורסם השבוע בחדשות "קשת" כי זמיר כאלוף פיקוד דרום הכיר את חומת יריחו בגרסה מוקדמת - הדבר מותיר טעם לא טוב.
החלטה נוספת שמשאירה טעם חמוץ מריר כזה בגרון היא לא לנזוף או להטיל אחריות על שורת בעלי תפקידים שיהיה קשה לחלוק על עומק מעורבותם במה שאירע, רק כי לא כיהנו בתפקיד הרלוונטי בדיוק אותה עת: קצין המודיעין של אוגדת עזה לשעבר שתחתיו עבר עותק "חומת יריחו"; קצין המודיעין של פיקוד הדרום כולו שטיפל בעותק זה ואיסוף נתונים על תרגילים של הנוחבה; וגם אלוף הפיקוד עד חודשים ספורים לפני המלחמה, אלוף אליעזר טולדנו. חמש שנים וחצי ברצף, קודם כל כמפקד האוגדה ואחר כך כאלוף הפיקוד היו אמורות להותיר חותם.
ברשימה הזו גם מפקד זרוע היבשה ב-7 באוקטובר וסגן הרמטכ"ל אלוף תמיר ידעי, שעדיין לא סיים את התחקיר של הזרוע לאירועי אותו יום; ראש מתפ"ש אלוף רסאן עליאן שגם הוא לא נדרש לתחקיר פומבי; וראש חטיבת תורה והדרכה בצה"ל איתמר לסרי, שקיבל דרגת תא"ל וקודם מתפקיד מרכזי שבו שירת תחת ראש חטיבת המבצעים שלומי בינדר, ושאת תפקודו טרם חקרו.
