2 צפייה בגלריה
אבו מאזן
אבו מאזן
יודע היטב שלדברי לפיד יש התנגדות עזה. אבו מאזן
(צילום: רויטרס)
ביממה האחרונה התנהל בישראל שיח ער בסוגיה הפלסטינית כפי שלא התקיים משך שנים רבות. נאום ראש הממשלה יאיר לפיד בפני העצרת הכללית של האו"ם, שבו הכריז על תמיכתו בחזון שתי המדינות, הציף דיון רב-חשיבות מבחינת ישראל, שחייב לעמוד במוקד שיח הבחירות. רבים בישראל הפגינו אופטימיות זהירה נוכח ההכרזה וזיהו בה "זיזים חיוביים" שבהם ניתן יהיה להיתלות כדי להתניע מחדש את המו"מ המדיני עם הפלסטינים, שמצוי בקיפאון עמוק מזה כעשור וחצי.
ואולם, בנאומו אתמול בפני העצרת אבו מאזן "הוריד" את השיח אל קרקע המציאות, והמחיש כי מה שהתנהל מאז חמישי בערב הוא דיון פנים-ישראלי ולא דיאלוג עם הפלסטינים. בנאום אמנם הודה אבו מאזן ללפיד על דבריו בחמישי בערב, אולם בה בעת טען שישראל מכשילה את חזון שתי המדינות ואינה מהווה פרטנר למו"מ מדיני. הוא הגדיל לעשות כשהכריז שהפלסטינים ישקלו לדרוש לממש את תכנית החלוקה מ-1947, שאותה דחה העולם הערבי, וכן את החלטה 194 בדבר שיבת הפליטים.


בדבריו הקרין אבו מאזן ייאוש עז במיוחד ומסר פסימי עוד יותר מזה הקבוע שהוא נושא מדי שנה בעשור האחרון בפני העצרת הכללית. אבו מאזן, כמו כל המערכת הפלסטינית, מודע לכך שהיד שהושטה בחמישי בערב הייתה של ראש ממשלה שלא ברור האם יישאר בתפקידו בעתיד, ואשר עמדתו בנושא הפלסטיני נתקלת בהתנגדות עזה, לרבות מתוך ממשלתו. מבעד למילות האזהרה והייאוש השגרתיות, עלתה תחושה ולפיה אבו מאזן מאותת שייתכן ומדובר בנאומו האחרון במעמד זה.
אבו מאזן הגיע לנאום כשמעמדו רעוע למדי - מבית ומחוץ. הוא סוחב אחריו היעדר אמון עמוק מצד ישראל, שהתחדד עוד יותר בעקבות הדברים מעוררי המחלוקת לגבי השואה שנשא באחרונה בגרמניה. לכך מתווסף גם שפל שבו נתון מעמדו מבית נוכח הקושי של הרשות לאכוף מרות באיו"ש, ולאור דימויו הציבורי הירוד והתחושה הרווחת בקרב הפלסטינים ולפיה הוא מצוי בימי דמדומיו כמנהיג והחרדה האופפת את שאלת היום שלאחריו.
2 צפייה בגלריה
עימותים בין פלסטינים בשכם
עימותים בין פלסטינים בשכם
המערכת הפלסטינית עלולה להיקלע לחוסר יציבות כרונית. מהומות בשכם בשבוע האחרון
(צילום: AP)
החדשות הטובות הן שהנושא הפלסטיני שב למרכז השיח, וכי הוא מלווה בהבנות בקרב הציבור וההנהגה בישראל לגבי חוסר היכולת להמשיך במציאות הנוכחית לאורך זמן - כפי שממחיש במידה רבה גל ההסלמה באיו"ש - וכן לגבי ההכרח לגבש אסטרטגיה סדורה וארוכת טווח בנושא.
ואולם, בה בעת משתקף גם הקושי המהותי לגבי קידום מהלכים בנושא הפלסטיני - ובראשם סימן השאלה הכבד באשר לקיומו בעת הנוכחית של פרטנר בעל רצון כן לקדם הסדר מדיני בעל מעמד יציב דיו, שיאפשר לממש הכרעות בקנה מידה היסטורי תוך שבירת פרדיגמות עבר נוקשות.
במבט קדימה, כל הנהגה שתאחז בהגה השלטון בישראל לאחר הבחירות נדרשת להכיר בכך שהסדרה מול הפלסטינים, אם בכלל תתרחש, לא תהיה כנראה בימיו של אבו מאזן, אלא בתרחיש האופטימי בימי יורשיו. זאת, בהנחה שהמערכת הפלסטינית לא תיקלע במהרה לחוסר יציבות כרונית. הלקח המתחייב מכך הוא שייתכן וישראל תצטרך, לצד ניסיון לקדם הסדר דרך דיאלוג עם הפלסטינים, גם לבחון אפשרות למהלך היפרדות חד-צדדי. חלופה שכזו צפויה להיות רוויית אתגרים, אך עדיין עדיפה על פני המשך המציאות הנוכחית שעלולה להביא בהדרגה למיזוג בין ישראל לאיו"ש, תוך הטלת מלוא עול השליטה באזור הזה על כתפי ישראל והיווצרות מציאות נפיצה של מדינה אחת.
ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן.
פורסם לראשונה: 21:05, 23.09.22