עיתונות חופרת
פרק 15 -15-21 במרץ השבוע עם ״ככה לא בונים חומה״
01:00:04
הסיפור הזה נשמע מוכר. מרגל בשם כהן שחודר ללב בירת אויב, מתיידד עם האליטה השלטונית ומעביר סודות מדינה לישראל. אבל בניגוד לאלי כהן, "האיש שלנו בדמשק", כאן מדובר ב"אישה שלנו בביירות". ובניגוד לסוף הטראגי והמוות על הגרדום של אלי כהן – הסיפור של שולמית כהן מסתיים בחיים ובהאפי-אנד. השבוע בשנת 1963, הסיפור הזה כמעט נגמר אחרת. לאחר שנתפסה ונידונה למוות בתלייה, הומתק השבוע לפני 62 שנה עונשה בבית המשפט הלבנוני ל-20 שנות מאסר בפרך.
סיפור חייה של שולה, שזכתה במוסד לשם הקוד "הפנינה", מתחיל הרחק משם. היא נולדה בארגנטינה ב-1917, וכשהייתה ילדה, עלתה משפחתה והשתקעה בירושלים. בגיל 16, עקב מצוקה כלכלית אליה נקלעה משפחתה, היא שודכה לז'וזף קישיק, סוחר יהודי-לבנוני מבוגר אך עשיר, ועברה להתגורר עמו בביירות.
"עיתונות חופרת": המרגלת הישראלית ששרדה עינויים בלבנון
בזכות קסמה האישי ושליטתה בשפות היא הפכה לאשת חברה נוצצת. במסיבות והקוקטיילים של ביירות, הצליחה שולמית להתחבר לכל הצמרת הפוליטית והצבאית של לבנון. נשיאים, שרים וקצינים בכירים כינו אותה בהערצה "מאדאם כהן", והיא טוותה קשרים הדוקים עם דמויות מפתח בממשל כמו הנשיא כמיל שמעון, מנהיג הפלנגות פייר ג'מאייל, ואף נסיכים מהמפרץ.
היא הרשימה במיוחד את ראש ממשלת לבנון, ריאד א-סולח, שהזמין אותה באופן אישי למסיבת חג המולד בביתו. באותו אירוע יוקרתי, בעודה יושבת בגן המרהיב, היא צותתה לשיחה בין קצינים בכירים על הפלישה המתוכננת לארץ ישראל.
כלפי חוץ, שולמית נראתה כרחוקה שנות אור מעולם הריגול. בתה כרמלה תיארה אותה כאישה שבישלה, אפתה, תפרה, סרגה ורקמה ללא הרף. הווילה המפוארת שלה ברובע היהודי תפקדה כחמ"ל מבצעי לכל דבר מבלי להפסיק להיות בית משפחתי חם.
כהן מחליטה לשתף את המידע ששמעה, כותבת אותו בדיו סתרים ודואגת להבריח את המכתב למפקדת ההגנה במטולה. כך, למעשה, היא גייסה את עצמה לשירות המודיעין. קשריה העמוקים היו כה חזקים, עד שפייר ג'מאייל, בהיותו שר הפנים הלבנוני, אף הגיע לבקר אותה בכלא לאחר שנתפסה והורה לשפר את תנאי מאסרה.
במשך 14 שנים היא ניהלה חיים כפולים תחת אפן של הרשויות. בעלה, שגילה את סודה, תמך בה ואף מימן מכיסו חלק ממבצעי ההברחה הענפים שניהלה. אחד המבצעים ההירואיים והמבריקים ביותר שלה התרחש סמוך לחג החנוכה. עשרות ילדים יהודים שהיו תחת חסותה עמדו לעלות על אוטובוס שאמור היה להבריח אותם לגבול מטולה. לפתע, שולמית הבחינה בסוכנים של המשטרה עומדים סמוך לאוטובוס. בקור רוח מקפיא דם, היא רצה למכולת, קנתה עשרות נרות, חילקה אותם לילדים, ופקדה על הרב המקומי להוביל איתה "תהלוכת חנוכה". הסוכנים החשאיים צפו בילדים הצועדים ברחובות היהודיים עם נרות דולקים ושרים "מעוז צור", הניחו שמדובר במסורת דתית תמימה, והסתלקו משועממים. ברגע שעזבו, כהן מיהרה להעלות את הילדים לאוטובוסים שדהרו אל החופש.
כל הפעילות החשאית המסועפת הזו התנהלה תחת סיפור הכיסוי המושלם והבלתי נתפס ביותר: עקרת בית למופת ואם מסורה לשבעה ילדים. כלפי חוץ, שולמית נראתה כרחוקה שנות אור מעולם הריגול. בתה כרמלה תיארה אותה כאישה שבישלה, אפתה, תפרה, סרגה ורקמה ללא הרף. הווילה המפוארת שלה ברובע היהודי תפקדה כחמ"ל מבצעי לכל דבר מבלי להפסיק להיות בית משפחתי חם, כאשר שולמית מארחת את עלית החברה הלבנונית מבלי שמישהו ישים לב.
אבל השלטונות בשנת 1961, בעקבות הלשנה של מקורב. שולמית נעצרה, נזרקה לכלא נשים בביירות, ושם עברה חקירות ועינויים פסיכולוגיים ופיזיים סדיסטיים. החוקרים תלשו את ציפורניה, תלשו את שערה, שברו את שיניה, וחישמלו אותה עד שאיבדה את הראייה באחת מעיניה. כשאלי כהן נתפס בסוריה, הסוהרים התעללו בה ולעגו לה: "הוא כהן ואת כהן. הוא נתלה, עכשיו תורך". למרות הגיהינום שעברה, היא סירבה להישבר, לא הסגירה איש ממפעיליה, ושאבה כוח מאמירת מזמורי תהילים.
בסיומו של המשפט שנערך לה, נגזר דינה של שולמית למוות בתלייה. אולם, לאחר ערעור ובהתחשב בעובדה שהייתה אישה ואם, הומתק עונשה ל-20 שנות מאסר בפרך. בהמשך, גזר הדין הופחת פעם נוספת והועמד על 7 שנות מאסר בלבד. תקוותה היחידה של שולמית בבידוד הייתה ילדיה, שאת חלקם דאגה להבריח באומץ לארץ ישראל עוד לפני שנעצרה, כדי שיגדלו בבטחה.
לאחר שש שנים בכלא הלבנוני, הסיוט הסתיים. בתום מלחמת ששת הימים באוגוסט 1967, שוחררה שולמית כהן במסגרת עסקת חילופי שבויים חשאית בין ישראל ללבנון והגיעה לישראל, שם התאחדה סוף סוף עם בני משפחתה שהיו כאן. את בני המשפחה שנשארו בלבנון, הבריחו אנשי מוסד לארץ דרך קפריסין.
למרות גבורתה העצומה והיותה אחת מהנשים המעוטרות ביותר בתולדות קהילת המודיעין – היא זכתה ב"אות הנשיא", במדליית החירות של מכון שמעון ויזנטל, ובתואר יקירת ירושלים – כהן נותרה אישה צנועה, סירבה לרדוף אחרי פרסום, וחיה חיים אלמוניים יחסית. בשנת 2007 זכתה סוף סוף להכרה פומבית לאומית כשהדליקה משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל. במאי 2017, בגיל 100, הלכה לעולמה "סבתא ג'יימס בונד" בשלווה, מוקפת בילדיה (אחד מהם, יצחק לבנון, אף הפך לשגריר ישראל במצרים).
