בסוף שנות החמישים, בזמן שמדינת ישראל עשתה את צעדיה הראשונים החוצה מתקופת הצנע, החל להתגבש בתל אביב מעמד עשיר וראוותני שזכה לכינוי הלא-רשמי "החוג הנוצץ". אחד החברים המוכרים באותו חוג אליטיסטי של מי שהמציאו את ה״שופוני״ המקומי, היה ישראל בנציוני - צייר, סופר, קרטוגרף ואיש חברה שחי חיי מותרות נראים לעין. אולם, מאחורי החזות הבורגנית הסתתר סוד אפל: בנציוני התגלה כגנב סדרתי ששדד את חבריו העשירים כדי לממן את אורח חייו, בפרשה שהסעירה את המדינה.
עיתונות חופרת
פרק 23- השבוע עם המיליונר שפרץ ל-154 דירות באזור תל אביב
50:22
ליל תפיסתו של הג'נטלמן הלילה של ה-13 במאי 1958 היה לילה חם במיוחד בתל אביב. באותה תקופה, העיר סבלה מגל פריצות מאסיבי שהעמיד את המשטרה באור מביך, והשוטרים היו דרוכים. הדרמה החלה כשאזרח מודאג התקשר למוקד ודיווח על קולות חשודים העולים מתחת לביתו שבשדרות קרן קיימת, הלוא הן שדרות בן גוריון של ימינו.
ניידות הוקפצו מיד למקום, ובחסות החשיכה הבחינו השוטרים בחצר בגבר בן 42. הוא לא נראה כמו עבריין מצוי; להפך, הוא היה לבוש בבגדים מהודרים מאוד. כשזיהה את השוטרים, הזדרז האיש להשליך חפץ אל עבר הגדר, אך החשד כבר התעורר - למרות החום הכבד, הגבר המהודר עטה כפפות על ידיו. חיפוש מהיר העלה פנס בכיסו, והחפץ שהושלך התגלה עד מהרה כמברג.
מול הראיות והשוטרים, האיש המסתורי נשבר במקום והודה שתכנן לפרוץ לדירתה של רופאה בקומה הראשונה. אך השיא עוד היה לפניו: כשהשוטרים ביקשו ממנו להיכנס לניידת להמשך חקירה, הוא סירב בנימוס וציין שאין בכך צורך, שכן הוא הגיע ברכבו הפרטי - רכב ויליס אירו מפואר בצבע תכלת. בניסיון נואש לשמור על חירותו, הוא הציע לשוטרים שוחד של 1,000 לירות כדי שיתנו לו ללכת. הניסיון כמובן כשל, ואת דרכו לתחנת המשטרה עשה הפורץ כשהוא נוהג ברכב היוקרה שלו, מלווה בשוטר שישב לצידו במושב הנוסע. כך באה לעולם אגדת "הפורץ הנוצץ".
"עיתונות חופרת": סיפורו של הפורץ הנוצץ
חייו הכפולים של צייר ומחתרת של איש אחד - החקירה המשטרתית חשפה את ממדי התופעה. התברר כי אותו פורץ הוא לא אחר מישראל בנציוני, שהתגורר עם אשתו בדירה מפוארת ברחוב ז'בוטינסקי בצפון העיר, היה אורח קבוע במסיבות החברה הגבוהה ונסע במכונית חדישה. בנציוני הודה בביצוע של לא פחות מ-154 פריצות ברחבי תל אביב והמרכז, רובן בבתי חבריו ל"חוג הנוצץ".
בבית המשפט סיפק בנציוני הצגה יוצאת דופן. הוא הגיע בלבוש מוזר, הפריע לשופטים וטען טענות משונות בניסיון לחמוק מעונש: הוא טען לאי שפיות, הכריז על עצמו כ"מחתרת של איש אחד" ואפילו התעקש שהוא נביא שפשע רק כדי להזהיר את העם
שיטת הפעולה שלו הייתה צינית במיוחד: הוא נהג לנצל את ההזמנות למסיבות ולמפגשים אצל עשירי העיר כדי לערוך סיורי שטח מקדימים, בהם איתר היכן מארחיו מחביאים את הכסף והיהלומים. כשנשאל על ידי החוקרים מדוע אדם בעל דירה יפה ומכונית כה מנקרת עיניים זקוק בכלל לפרוץ, השיב בנציוני שפשוט לא הייתה לו ברירה - הוא בנה בית מפואר בשכונת רסקו בתל אביב והיה "חייב את הכסף".
בימיה הראשונים של הפרשה הוטל צו איסור פרסום על שמו, מה שהצית את דמיון העיתונאים שהעניקו לו שלל כינויים כמו "הצייר הפורץ" ו"הפורץ הג'נטלמן", עד שהשם "הפורץ הנוצץ" הפך למותג של ממש. הוא הועמד לדין על גניבת 100 אלף לירות - סכום השווה לכמיליון וחצי שקלים בימינו
בבית המשפט סיפק בנציוני הצגה יוצאת דופן. הוא הגיע בלבוש מוזר, הפריע לשופטים וטען טענות משונות בניסיון לחמוק מעונש: הוא טען לאי שפיות, הכריז על עצמו כ"מחתרת של איש אחד" ואפילו התעקש שהוא נביא שפשע רק כדי להזהיר את העם. ההצגה התיאטרלית לא סייעה לו, והוא נידון לעשר שנות מאסר.
באופן מתסכל עבור קורבנותיו, הם לא זכו לראות את כספם בחזרה מעולם. בנציוני דאג מראש לרשום את כל רכושו על שם אשתו, והחוק באותם ימים לא אפשר לרשויות לגעת בכספה של אשת חייב.
את שהותו מאחורי הסורגים ניצל בנציוני כדי לממש את כישרון הכתיבה שלו ופרסם שני ספרים. בשנת 1965, לאחר שנוכה שליש מעונשו, הוא יצא לחופשי. אך נראה שחיי הפשע קראו לו שוב: זמן קצר לאחר שחרורו, הוא נתפס שוב כשניסה לפרוץ לדירה בתל אביב, ונשלח בחזרה לכלא לשלוש שנים נוספות.
