נובמבר 1970. בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מתפרסם סיפור שאי אפשר לקרוא בלי טישו. בפברואר 1960 רעידת אדמה מחריבה את העיר אגאדיר שבמרוקו. בין ההריסות של הישיבה המקומית קבור ילד בן שמונה וחצי בשם אלברט אוחיון. הוריו, משה וסעדה, מחפשים אותו שבועות בין ההריסות ובבתי החולים ולא מוצאים. הם חוזרים הביתה שכולים. מה שהם לא יודעים: חיילים צרפתים שלפו את הילד מההריסות, והוא כבר בדרך לישראל עם עליית הנוער. הוא גדל בקיבוץ אפיקים, בטוח שהוא יתום, ומתגייס לצה"ל.
עיתונות חופרת
פרק 48 - השבוע עם הבן האובד ש״נמצא״ אחרי 10 שנים
50:02
עשר שנים אחר כך הוא סמל ביחידה קרבית, עם כרטיס טיסה ביד לבריסל. הוא מתכנן לרדת מהארץ. ואז הגורל מתערב, בדמות טירון לא מגולח שהוא שלח לשבוע מעצר. הטירון חוזר ואומר לו: "המפקד, תשב. שמעתי עליך סיפורים במעצר ויש לי משהו לספר לך - ההורים שלך בארץ". מכאן הכול כמו בסרט. משרד הפנים, כתובת בנס ציונה, שכנה שמתעלפת, אבא שלה שמתעלף, אבא שלו שרץ "כמו משוגע" מהגינה של המועצה, אמא שמתעלפת. בסוף כולם נופלים זה על זה בבכי. ויש גם קוסמת מטבריה שניבאה את כל זה בקפה. בסוף הכתבה, אחרי שסיים לספר לכתב את הסיפור, הבן מתעלף בעצמו. כשהוא מתעורר, הוא אומר: "זה כמו קולנוע, לא?"
כן. זה היה בדיוק כמו קולנוע. כי שום דבר מזה לא היה אמיתי. הפודקאסט עיתונות חופרת חוזר לסיפור שהסעיר את ישראל.
בעקבות הכתבה ב"ידיעות אחרונות" הוזמן הבן האבוד של משפחת אוחיון לראיון בטלוויזיה. אלו ימי הטלוויזיה הישראלית הראשונים עם רייטינג מטורף של 100 אחוזים. מדינה שלמה מרותקת לראיון עם אברהם אוחיון, הבן האובד שנמצא אחרי שנים ועם אחותו הצעירה– פאני בת ה-18. כל המדינה מתרגשת עבורם.
עיתונות חופרת - פרק 48
חוץ ממשפחה אחת, שיושבת 104 ק״מ מאולפן הטלוויזיה שבתל אביב. גם שם המשפחה שלהם אוחיון, והם מזהים בטלוויזיה את הבן שלהם, אבי-אברהם, שעמו לא נוצר קשר כבר שלושה חודשים. אחרי ההלם הראשוני הם מתקשרים למשטרה ומתלוננים על התחזות לאחר, ומבקשים להחזירו הביתה.
יותר מחמישים שנה עברו מאז. פאני מרחום כהן (אוחיון) היא כבר אשה בת 74, אמא לארבעה וסבתא ל-12 נכדים, הגדול שבהם חייל. מאז התחילו הנכדים במסורת ״עץ שורשים״, זוכים חברי כיתתם לשמוע סיפור מרתק, כמעט דמיוני, ששייך לישראל של פעם. כך קרה גם בכיתתו של רועי, אחד הנכדים, שחגג השנה בר מצווה, וסיפורו שמתפרסם באתר השורשים, מגלה את האמת על אחד האייטמים המסעירים שכבשו את כותרות "ידיעות אחרונות".
משפחת אוחיון בת תשעת הילדים גרה בעיר טרודאן במרוקו. כשפאני היתה בת שבע ואברהם (אבי) אחיה היה בן תשע, החליטו ההורים, משה וסעדה, לשלוח אותם לפנימייה בעיר הסמוכה אגאדיר. "אני לא רציתי", משחזרת פאני כאילו זה קרה אתמול, "אז עשיתי להורים שלי שרירים, וזה הצליח. אברהם היה ילד טוב ועלה להסעה. וזהו, יותר לא ראיתי אותו".
ה- 29 בפברואר הוא תאריך שקורה אחת לארבע שנים, אבל מה שקרה בו בשנת 1960, קורה אחת לעשרות שנים. באותו הלילה זעזעה רעידת אדמה חזקה את העיר, וגרמה למותם של 15 אלף איש ויש האומרים אף 20 אלף. פאני היתה אז ילדה צעירה מאוד, ואף על פי כן מתארת בבהירות את מה שקרה. ״האדמה פתחה את פיה, וכל הישיבה שבה למד אברהם נבלעה בתוכה. שלושה ימים אבא חיפש אותו בהריסות, יחד עם עוד הרבה הורים שחיפשו את הילדים שלהם, אבל לא מצא. בודדים ניצלו. אחד מהם היה חברו של אברהם, שישן באותו החדר יחד עמו, במיטת הקומתיים. הוא היה פצוע, אבל הצליחו להוציא אותו. מאחי לא נשאר זכר, כלום".
ההריסות באגאדיר אחרי רעידת האדמה
(צילום: AP)
בשנת 1963 עלתה המשפחה כולה לארץ, בלי אברהם. "אבא ניגש למשרד הפנים לשאול אולי מישהו בשם אברהם אוחיון הגיע לארץ לבד, או עם הורים אחרים. אחרי רעידת האדמה היו הרבה יתומים, והכריזו שמי שמתו לו הילדים, או רוצה לגדל ילדים שהתייתמו, יכול לבוא לקחת ילד. אז הרבה אנשים, כולל חיילים מכל העולם שבאו לעזור בחילוץ, פשוט לקחו ילדים ונסעו איתם. התקווה שלנו היתה שהוא הגיע לישראל".
במפתיע ובצעד לא שגרתי להיום, במשרד הפנים עזרו למשפחת אוחיון. "סיפקו לנו כתובות של ילדים בשם אברהם אוחיון", מספרת פאני. "שנים הסתובבנו בכל הארץ לחפש את אח שלי. היה לנו מישהו צמוד עם רכב שלקח את אבא. הם ממש נכנסו לאנשים הביתה, לראות, לשאול, אולי זה אברהם שלנו. אבל את אחי לא מצאנו".
תפנית משמעותית בסיפור חלה בנובמבר 1970. פאני זוכרת שישבה בבית הוריה בנס ציונה, כשלשכונה הגיעו שני חיילים במדים. "הם פגשו מישהי ושאלו: ׳אתם מכירים את משפחת אוחיון?׳. היא ענתה להם: ׳כן, אלו שנעלם להם ילד באגאדיר׳, ואותו חיל אמר: ׳כן, זה אני הבן׳".
וככה האמנתם לו?
"כשרואים שני חיילים במדים, מאמינים להם. במשך שלושה חודשים הוא גר אצל הוריי. הם האמינו לו, כולנו האמנו, למרות שכל הזמן הזה ביקשנו ממנו הוכחות, תעודת זהות למשל. והוא ענה שהוא גר ביחידת דיור בחיפה, ו׳תעודת הזהות שלי נמצאת שם, ויום אחד ניסע ונביא אותה׳. והיום הזה לא מגיע".
מה הוא סיפר לכם על נסיבות הגעתו לארץ?
״הוא סיפר שמשפחה לקחה אותו מאגאדיר, הביאה אותו לארץ והוא גדל אצלה, ועכשיו הוא רוצה לחפש את ההורים שלו״.
זה התחיל עם המון אושר
במבט לאחור, בידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" בנובמבר 1970 היו הרבה חורים. אברהם הפך לאלברט, ו"גילה", שהוא לא בן 23 כמו גילו המקורי בתעודת הזהות, אלא 20. אבל בהיעדר בדיקות DNA ובסביבה שרוצה להאמין, הכל אפשרי. "רצתי כמו משוגע", סיפר משה אוחיון לכתב "ידיעות אחרונות", אורי פורת, לימים מנכ״ל רשות השידור, "אשתי התעלפה אבל המשכנו לרוץ כמו משוגעים לבית של השכן. היה שם חייל, יפה כמו שחקן קולנוע הוא אמר לנו: אבא! אמא! ומיד נפלנו אחד על השני. חשבתי לעצמי איך חשבנו שהוא מת ואיך הוא חשב שאנחנו מתים ועכשיו נמות כולנו משמחה". וכמובן שגם מיסטיקה היתה שם. "פעם הייתי אצל אישה אחת, קוסמת", מספר משה, "אחת שרואה הכל בקפה, אני לא אמרתי לה כלום עליי, והיא אמרה: אני יודעת שאבד לך ילד, אז תדע שהוא חי.. עוד שלוש שנים יבוא אליך בחור צעיר ויפה ויגיד לך שהוא הבן שלך, אל תצחק ממנו, זה באמת הוא. ובדיוק עברו שלוש שנים".
בעקבות הכתבה הוזמן "אברהם אוחיון" המקורי, לראיון בתל אביב, באולפני הטלוויזיה הישראלית שרק הוקמה. מי שנסעה והתראיינה לצידו היתה פאני. כולם צפו בראיון, כולל משפחה אחת מאופקים, שמיד זיהתה את הבן שלה, עמו לא נוצר קשר כבר מספר חודשים. "מתברר", אומרת פאני, "שאבא שלו עבד עם דוד שלי במפעל באופקים, בכלל לא בחיפה. והם גם היו עשרה אחים, לא תגידי מסכן, שחיפש אחים או משפחה. בו במקום הם עירבו את המשטרה ואני בכלל לא ידעתי, כי הייתי איתו באולפן. כשחזרנו הביתה", היא ממשיכה, "לא ידענו, אבל שוטרים סמויים הקיפו את כל הבניין, ובינתיים גם הדוד שלי בא מהר מאופקים לנס ציונה, לשמור שהוא לא יעשה כלום לאבא ואמא שלי, כי פתאום נבהלנו. הדוד חיכה לנו בתחנת האוטובוס שבה חזרנו מתל אביב, ואמר לי: 'בואי רגע' ואז אמר: 'אל תיכנסי הביתה'. הוא רצה שאותו אדם ייכנס קודם. ואז סיפר לי. אמרתי לו: 'תגיד לי, אתה רציני? אתה הוזה? מה קרה לך?' והוא ענה: 'פאני מסביבך יש שוטרים. תשימי לב למה שקורה'. הייתי ילדה. לא הבנתי. אז אמרתי לו: טוב, בסדר, ונכנסנו״.
פאני, בת למשפחת אוחיון: זמן קצר אחרי הפרשה. אבא שלי קיבל התקף לב. מהלחץ והמתח, ואמא שלי הפכה להיות סוכרתית, שגם היא מחלה של לחץ וצער. ההורים נפטרו, אבל הסיפור של אברהם לא מרפה מאיתנו
ואיך היה בבית?
״רגיל. ההורים בכלל לא ידעו מכלום. והוא, אפילו אם הרגיש, שיחק אותה שלא. ואז דוד שלי אומר: ׳הדודה מחיפה מזמינה אותנו אליה, בואו נתקשר שאנחנו באים׳. זה לא היה חריג, כי מהרגע ששמעו שמצאו את אברהם כל הדודים מחיפה, אילת מירושלים, כולם הזמינו אותו. באותה תקופה לא היו טלפונים בבתים, היה רק טלפון בחוץ, ליד המכולת. האמת שבאותו הזמן כבר נכנסתי לפחד, שמשהו יקרה, כי אנחנו לא יודעים מי זה בבית שלנו. אבל הוא התנהג רגיל. בסוף יצאנו הדוד ואני כביכול לטלפון. אז כן זיהיתי את אחד השוטרים הסמויים ושאלתי: ׳אתה רוצה שאני אלך איתו לתחנת המשטרה?׳, אבל השוטרים חיכו שהוא יעשה משהו חריג, והשוטר ענה: ׳לא, תיסעו כרגיל כאילו לחיפה, ואנחנו ניסע אחריכם׳. בינתיים דיברנו עם הדודה מחיפה, והיא אמרה: בטח, בואו לישון אצלי. ואז ״אחי״, אומר לי: ׳בואי גם את לישון אצל דודה שולה׳. עניתי: ׳אני לא הולכת, אני רוצה להיות בבית. תלך אתה׳. בסוף הוא עלה לבד על האוטובוס לחיפה, והשוטרים לקחו את הכתובת של דודה שלי, התקשרו אליה, סיפרו לה את הכל ואמרו לה: ׳תתני לו לישון אצלך, אל תעשי רעש, אנחנו בדרך׳. והוא באמת בא לדודה שלי, והיא קיבלה אותו יפה, ׳תאכל, תשתה׳, והוא הלך לישון. בשעה שתיים לפנות בוקר, נכנסו שוטרים עם אזיקים, ולקחו אותו. באותו רגע כבר התפרסם שהוא לא אחי".
והסתיים במפח נפש
איך ההורים שלך קיבלו את זה? בכל זאת, הם איבדו שוב את ״הבן״.
״כולנו קיבלנו את זה מאוד קשה, כי אמרנו: מה, אנחנו טיפשים? איך הוא הצליח לעבוד עלינו. זה היה סיפור שזעזע את המשפחה״.
למה הוא עשה את זה, בעצם?
״סתם. הוא היה מעורער בנפשו, מתחזה סדרתי. אחר כך גילינו שהוא היה בצבא, הכיר בחורה, קבע איתה חתונה. ובאותו הערב, כשהרב כבר בחופה, הוא לא הגיע. התקשר וסיפר ששבר את היד והלך לבית חולים. ולא שבר ולא בית חולים. והיא לא היתה היחידה. אבל להתחזות אצל משפחה כבן המשפחה, זה רק אצלנו״.
זמן קצר אחרי הפרשה, המתחזה ששמו באמת היה אברהם אוחיון, נדון לשנתיים מאסר וישב בכלא, ולמרות הדוד שעבד יחד עם אביו של המתחזה, מעולם לא נוצר קשר בין המשפחות. "אפילו לא דיברנו איתם", אומרת פאני. "לא היה לנו שום קשר, שום שיחה. לא רצינו לשמוע, לא רצינו לראות".
ההשפעה, היא אומרת, על הוריה, היתה מיידית וקטלנית. "זמן קצר אחרי הפרשה", מספרת פאני בכאב, "אבא שלי קיבל התקף לב. מהלחץ והמתח, ואמא שלי הפכה להיות סוכרתית, שגם היא מחלה של לחץ וצער. ההורים נפטרו, אבל הסיפור של אברהם לא מרפה מאיתנו. יש אגודה באשדוד של יוצאי העיר אגאדיר. כל פעם אני ואחי הגדול אומרים: ׳אולי ניגש, אולי עוד נחפש את אברהם׳, וכל פעם לא מסתדר. זה קשה לנו מאוד, כי אנחנו כבר לא מאמינים, לא מאמינים בכלום".
