אוקטובר 2026. טוני שפירו, צעיר בן 24 מאשדוד, מחליט לכתוב מכתב למקרה שלא יחזור בחיים מהמסע שאליו הוא עומד לצאת. בעוד זמן קצר הוא ימריא לגרינלנד, שם ינסה להשלים את אחד האתגרים הקיצוניים בעולם הריצה: מרתון מלא וחצי מרתון נוסף ביום שלמחרת, בתנאי קור מקפיאים ובלב הנוף הארקטי.
אתגר דוב הקוטב (Polar Bear Challenge) הוא אחד המסלולים התובעניים במסגרת מרתון החוג הארקטי, הנערך מדי שנה באזור קנגרלוסואק שבגרינלנד. בניגוד למשתתפים שרצים מקצה אחד בלבד, המתחרים באתגר נדרשים להשלים שני מרוצים ביומיים רצופים: מרתון מלא של 42.2 קילומטרים ביום הראשון וחצי מרתון של 21.1 קילומטרים למחרת, ובסך הכול יותר מ-63 קילומטרים. המסלולים עוברים בטונדרה קפואה, בדרכי חצץ מושלגות ובחלקם גם על כיפת הקרח של גרינלנד. המשתתפים נדרשים להתמודד עם קור קיצוני, רוחות ותנאי שטח מאתגרים, ולעמוד במגבלות זמן של שבע שעות למרתון וארבע שעות לחצי המרתון. מי שמשלים את שני המקצים זוכה במדליה נוספת על הישגו.
בני משפחתו וחבריו מנסים להניא אותו מהרעיון, אבל שפירו נחוש בדעתו. "כולם ניסו להוריד אותי, אמרו לי משוגע", הוא מספר בריאיון ל-ynet. אפילו האפשרות שלא ישוב הביתה לא גורמת לו לשנות את תוכניותיו. "אני עושה את מה שאני אוהב, את מה שגורם לי להרגיש חי", הוא מסביר. כדי להבין מה גורם לצעיר ישראלי להתנדב לרוץ יותר מ-63 קילומטרים בקור קיצוני, צריך לחזור שנתיים לאחור, ליום קיץ לוהט באשדוד, שבו אימון אופניים שגרתי הסתיים בהתנגשות ששינתה את מסלול חייו.
"את המוות כבר ראיתי על הכביש, אז ממה בדיוק יש לי לפחד?"
שפירו, מעסה רפואי מוסמך שעוסק כבר שנים בספורט ובתזונה, רגיל לבחון את גבולות היכולת הגופנית שלו. אבל שום דבר לא הכין אותו למה שקרה בקיץ 2024, במהלך אימון אופניים באשדוד לקראת תחרות איש ברזל. התנגשות ברכב שעצר בכביש הובילה לפציעה ולתקופה קשה, שלדבריו שינתה את הדרך שבה הוא מתייחס לגוף שלו, לפחד ולאתגרים.
תחזיר אותי ליום התאונה. מה בדיוק קרה שם, ואיך האירוע הזה השפיע עליך?
"זה קרה במהלך אימון בריק, שמשלב מעבר בין ענפי ספורט, כמו רכיבה על אופניים וריצה. יצאתי לשני סבבים, כשהסבב השני נועד לבחון את גבולות הסיבולת שלי ברכיבה. רכבתי במסלול הקבוע שלי באזור רחוב תל חי באשדוד. זה היה יום חם מאוד, בסביבות 30 מעלות, עם שמש קופחת. בשלב מסוים, כשהייתי במהירות גבוהה, נהג עצר באמצע הכביש בלי לאותת, והתנגשתי ברכב שלו".
אתה מאבד תחושת זמן, מאבד תחושת מיקום, והדבר היחיד שאתה רוצה באותו רגע הוא להיות בסביבה של אנשים. המוח שלך אומר לך כל הזמן לפרוש
"הכול קרה בתוך שניות. הרגשתי שזה היה יכול להסתיים בצורה הרבה יותר חמורה. אחרי ההתנגשות התנתקתי לדקה או שתיים, ובאותם רגעים התחילו לרוץ לי בראש כל מיני מחשבות: איפה אני? מה אני עושה כאן? למה אני עושה את זה? והאם אני בכלל רוצה להמשיך? הרגשתי כאילו אני עומד מול כף מאזניים, וצריך לבחור אם להמשיך או לוותר. אבל ידעתי שאם אוותר, אשלם מחיר כבד יותר. אמרתי לעצמי שאני לא מוותר, שאני ממשיך למרות הכול".

ומה קרה בימים שאחרי התאונה? איך הצלחת לחזור לעצמך?
"ביומיים שאחרי התאונה, כשהאדרנלין התחיל לרדת, נכנסתי לשפל נפשי שקשה להסביר. לא היה לי חשק לזוז. כל תנועה קטנה הרגישה כמו מאמץ עצום, אפילו לאכול היה לי קשה. אבל היה דבר אחד שהחזיק אותי לאורך כל הדרך: ההחלטה שאני ממשיך, לא משנה מה. גם כשקשה, אני נושך שפתיים ואומר לעצמי לעשות לפחות את המאמץ המינימלי, רק כדי להצליח להתקדם".
נכנסתי לשפל נפשי שקשה להסביר. לא היה לי חשק לזוז. כל תנועה קטנה הרגישה כמו מאמץ עצום, אפילו לאכול היה לי קשה
שפירו לא הסתפק בחזרה לאימונים. באפריל 2026 הוא יצא לטפס על הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה, ובחר דווקא במסלול Umbwe, שנחשב לאחד התלולים והמאתגרים ביותר. גם עונת הגשמים והשלגים לא הרתיעה אותו. לדבריו, הוא השלים את הטיפוס בתוך שלושה ימים ושני לילות בלבד, במקום ששת הימים שתוכננו למסלול. אבל דווקא שם, בגובה של כמעט 6,000 מטרים, נולד אצלו הרעיון לאתגר הבא. הפעם הוא רצה משהו קר עוד יותר.
איך בכלל נולד הרעיון לרוץ מרתון בגרינלנד?
"אני בן אדם של קור. אני אוהב מקלחות קרות, אמבטיות קרח, וכשיש סערה וגשם בחוץ אני הראשון שיוצא, לא נשאר בבית. אחרי שהגעתי לפסגת הקילימנג'רו, אמרתי לעצמי שאני רוצה אתגר שיהיה פיזי, אבל בעיקר קר יותר. במהלך הטיפוס מישהו שאל אותנו למה אנחנו מטפסים בעונת הגשמים והשלגים, ואמר שזו בכלל לא העונה. עניתי לו: 'זו העונה שלי'".
פרישה מבחינתי בכלל לא הייתה אפשרות. אמרתי לעצמי שגם אם אשבור את הרגליים, אמשיך לרוץ. אם אתה מפסיק לרוץ, אתה קופא
"אחרי הטיפוס התחלתי לחפש את האתגר הבא. בדקתי אילו אתגרים קיצוניים יש בעולם, והתלבטתי גם לגבי אפשרות באיסלנד. ככה הגעתי למרוץ של חברת אלבטרוס בגרינלנד, שבו רצים מרתון מלא וחצי מרתון בהפרש של פחות מ-24 שעות. ברגע שמצאתי אותו, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
איך הגיבו המשפחה והחברים כשסיפרת להם שאתה מתכוון לרוץ יותר מ-63 קילומטרים בגרינלנד?
"כולם הסתכלו עליי כאילו אני עומד לעשות משהו מסוכן מאוד. בסופו של דבר, לרוץ על קרחונים בקור כזה זה לא דבר של מה בכך. היו חששות, ואפילו השארתי מכתב למקרה שיקרה לי משהו. אמרתי להם: 'אם יקרה לי משהו, תדעו שמתתי עם חיוך, כי עשיתי את מה שאני אוהב, את מה שגורם לי להרגיש חי'. כולם ניסו להוריד אותי מזה. אמרו לי שאני משוגע, שאלו למה אני רוצה לסבול ככה. אבל דווקא כשאני מרגיש את הקושי, כשהדם שלי חם והגוף מחייב אותי להיות בפוקוס, אני מרגיש שאני באמת נותן מעצמי".
איך בכלל מתכוננים בישראל למרתון בתנאי קור כל כך קיצוניים?
"קודם כול, צריך להבין איך הגוף מגיב לתנאי קיצון ולשינויים בטמפרטורה. ישראל היא מדינה חמה, במיוחד בקיץ, אז החלטתי לנצל את זה. רוב האימונים שלי היו בשעה 12 בצהריים, בשעות הכי חמות באשדוד. הייתי יוצא לרוץ בשמש, בלי צל, כדי להרגיל את הגוף למאמץ בתנאים קיצוניים. אבל הייתי צריך להכין אותו גם לקור. עשיתי אמבטיות קרח, התקלחתי רק במים קרים, לפעמים אפילו באמצע הלילה. רציתי להרגיל את הגוף לשני הקצוות האלה, כדי שתהיה לו איזושהי הכנה להתמודדות עם התנאים שמחכים לי בגרינלנד".
הזיעה שלך הופכת לקרח. אתה מוצא את עצמך עם חולצה קפואה, פנים קפואות, ריסים קפואים. הכול קפוא
ההכנות נמשכו חודשים ארוכים. ממאי ועד הטיסה לגרינלנד השלים שפירו, לדבריו, 113 אימונים, מהם 96 ריצות, וצבר כ-1,290 קילומטרים. מגרש האימונים העיקרי שלו היה הדיונות של אשדוד, ששימשו תחליף ישראלי לשלג הארקטי. הוא אף ערך סימולציה של האתגר: ב-5 בספטמבר רץ מרתון מלא, ולמחרת חצי מרתון נוסף. אבל גם אחרי כל ההכנות האלה, שום דבר לא הבטיח לו שיוכל להתמודד עם מה שחיכה לו בקצה השני של העולם.
"אתה מאבד תחושת זמן, תחושת מיקום. המוח אומר לך כל הזמן לפרוש"
באוקטובר 2026, אחרי חודשים של הכנות, נחת שפירו בקנגרלוסואק שבגרינלנד. לפי תיאורו, הטמפרטורה עם נחיתתו צנחה למינוס 25 מעלות, והתנאים היו קשים בהרבה מכל מה שהכיר בישראל. לפניו עמד אתגר ה-Polar Bear Challenge: מרתון מלא של 42.2 קילומטרים ביום הראשון, וחצי מרתון נוסף של 21.1 קילומטרים למחרת. שני מרוצים, בתוך פחות מיממה, בנוף ארקטי של שלג וקרח.
תחזיר אותי לרגע שבו עמדת על קו הזינוק. מה ראית סביבך ומה עבר לך בראש?
"ראיתי ממלכה קסומה. אתה מסתכל סביבך ומבין שבתנאים הארקטיים האלה, רק החזקים ביותר מצליחים לשרוד. אתה רואה את זה בצמחייה, בבעלי החיים, במאבק שלהם לשרוד. הכול שם דורש חוסן נפשי ועוצמות גבוהות. כשעמדתי על קו הזינוק, הבנתי שגם אני צריך להיות במקסימום שלי".
איך באמת מרגישה ריצה בקור כזה? עד כמה קר היה במהלך המרוץ?
"הגענו למינוס 30 מעלות בשמש, ובצל אפילו למינוס 35. הייתי לבוש בשכבות שמתאימות לתנאים האלה, אבל כשאתה רץ ומזיע בטמפרטורות כל כך נמוכות, הזיעה שלך הופכת לקרח. אתה מוצא את עצמך עם חולצה קפואה, פנים קפואות, ריסים קפואים. הכול קפוא.
"הקור הוא גורם שאתה חייב להתמודד איתו כל הזמן. אתה צריך לשמור על האנרגיה ועל חום הגוף שלך כאילו הם נמצאים בתוך כספת שאסור לפתוח. ברגע שאתה מאבד את היכולת לשמור על חום הגוף, אתה עלול להגיע למצב של קריסת מערכות".
מה היה הרגע הכי קשה שחווית במהלך המרוץ?
"היה רגע אחד על הקרחון שבו פשוט לא הצלחתי לעכל את הסיטואציה. הכול מסביב היה כל כך קסום, אבל גם כל כך מטעה. אתה מתחיל לראות דברים שנראים כמו הזיות. הקור והתחושה הכללית מכניסים אותך למין אופוריה, כמעט כמו ורטיגו. אתה מאבד תחושת זמן, מאבד תחושת מיקום, והדבר היחיד שאתה רוצה באותו רגע הוא להיות בסביבה של אנשים. אתה נמצא כל כך לבד, עמוק בתוך עצמך, וזה מתחיל להלחיץ. אתה מנסה לא לחשוב על העובדה שאתה נמצא באזור ארקטי, כשהכול מסביבך קפוא, מושלג ולבן. כל התנאים פועלים נגדך, והמוח שלך אומר לך כל הזמן לפרוש".
אז היה רגע שבו באמת חשבת לפרוש?
"פרישה מבחינתי בכלל לא הייתה אפשרות. אמרתי לעצמי שגם אם אשבור את הרגליים, אמשיך לרוץ. אתה מבין שאם אתה מפסיק לרוץ, אתה קופא. אתה חייב להמשיך לנוע ולשמור על חום הגוף. אם אתה מגיע למצב שבו הגוף כבר לא מצליח לחמם את עצמו, אתה מתחיל לאבד אנרגיה ונכנס לבעיה. לכן מבחינתי האפשרות לעצור פשוט לא הייתה קיימת".
אתה נמצא כל כך לבד, עמוק בתוך עצמך, וזה מתחיל להלחיץ. הכול מסביבך קפוא, מושלג ולבן. כל התנאים פועלים נגדך
היה עוד רגע בלתי צפוי במהלך הריצה שנחרט לך בזיכרון?
"היה קטע במסלול שבו הייתי צריך לעקוף קבוצה של רצים שהתחילו ללכת. כדי לעבור אותם סטיתי מהשביל, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך בורות שלג בעומק של מטר וחצי, כשאני בעצמי בגובה של מטר ושמונים. הייתי צריך לקפוץ ולדלג כדי להתקדם, וזה גזל ממני המון אנרגיה. אבל באותו רגע גם הבנתי למה אני מסוגל ומה אני שווה".
אחרי שסיימת מרתון מלא, היית צריך לקום למחרת ולרוץ עוד חצי מרתון. איך הרגיש הגוף שלך באותו בוקר?
"דווקא המרתון הראשון היה הרבה יותר קשה. אתה מגיע בלי ניסיון בתנאים האלה, בלי לדעת באמת איך הגוף שלך יגיב ומה מצפה לך. אבל אחרי שסיימתי אותו, כבר הכרתי את התחושה וידעתי מה הגוף שלי צריך לעשות כדי לעמוד באתגר. חצי המרתון היה הרבה יותר קל ממה שציפיתי, ברמה שהרגשתי שאני יכול להמשיך ולרוץ עוד אחד. למעשה, גם ביום שאחרי סיום התחרות יצאתי לריצה נוספת".
תחזיר אותי לרגע שבו חצית את קו הסיום. מה הרגשת כשהבנת שהצלחת להשלים את האתגר?
"בסיום המרתון הראשון הרגשתי בעיקר סיפוק מכך שהתוכנית שבניתי לעצמי עבדה. השתמשתי בידע שלי כמעסה רפואי כדי להכין את הגוף לאתגר הזה, וכשסיימתי הבנתי שההכנה הוכיחה את עצמה. זה היה בעיקר סיפוק מהבחינה הפיזית והמקצועית.
"אבל בסיום הכללי, אחרי חצי המרתון, זו כבר הייתה חוויה אחרת לגמרי. כל המסע שעברתי חזר אליי בבת אחת: מהתאונה, דרך הקילימנג'רו ועד לגרינלנד. כל הסבל, התסכול, הפציעות והרגעים שבהם הייתי צריך להילחם בעצמי כדי להמשיך ולא לוותר. הרגשתי שהוכחתי לעצמי שגם כשהגוף פצוע וכואב, המוח והנפש יכולים לדחוף אותך קדימה. זו כבר לא הייתה רק הצלחה פיזית, אלא משהו הרבה יותר עמוק מבחינה נפשית".
"אתה לא חוזר לשגרה, אתה שם"
אחרי שהשלים את שני המרוצים בזמן מצטבר של 6 שעות ו-50 דקות, שפירו חזר לישראל ולשגרת חייו. אלא שמתברר שחלק ממנו עדיין נשאר בגרינלנד, ושהחוויה הקיצונית רק הגבירה את התיאבון שלו לאתגרים הבאים.
איך בכלל חוזרים לעבודה ולחיים הרגילים אחרי חוויה כל כך קיצונית?
"אתה לא באמת חוזר, אתה עדיין שם. חלק מהנשמה שלי, חלק ממי שאני, נשאר בגרינלנד ותמיד יישאר שם. יש לי חיבור מיוחד לאזור הזה. אני אוקראיני במקור, אבל אני מרגיש שיש בי משהו ויקינגי. הנופים והאווירה שם מזכירים לי את העולם הזה, ובאיזשהו אופן המקום הרגיש לי קצת כמו בית".
כשאתה נמצא בקור קיצוני כזה, בכנות - אתה באמת נהנה או שאתה סובל?
"אני שמח. עולה לי חיוך ואני אומר לעצמי: 'וואו, איזה כיף, איזה נעים'. יש משהו בתחושה הזאת, כשהכול מסביב קפוא והגוף שלך צריך לעבוד כדי לחמם את עצמו, שגורם לי להרגיש חי. פתאום אתה מרגיש כל חלק בגוף שלך. ביום-יום אנחנו לא תמיד מקדישים תשומת לב לדברים האלה. אנחנו לא חושבים על האצבע או על הכתף שלנו עד שמשהו מתחיל לכאוב. זה גם אחד הדברים שאני מנסה להעביר לאנשים במסגרת העבודה שלי כמעסה רפואי".
אחרי הקילימנג'רו וגרינלנד, מה האתגר הבא שלך? יש בכלל גבול שאתה לא מוכן לחצות?
"כרגע אני רשום למרוץ סובב אולטרה עוטף, אבל מבחינתי זו בעיקר הכנה לאתגר הגדול הבא. ב-2027 אני מתכנן להשתתף באולטרה אוורסט: להגיע לבייס קמפ של האוורסט, ומשם לרוץ 70 קילומטרים במורד ההר. ויש לי עוד חלום ל-2028: להשתתף בספרטתלון, מרוץ אולטרה־מרתון מאתונה לספרטה".












