הצהרתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי החליט ברגע האחרון לדחות, "לזמן קצר״, את התקיפה האמריקנית באיראן - העלתה בפעם המי יודע כמה את מפלס הלחץ במזרח התיכון. טראמפ הודיע כי נענה לבקשת מנהיגים במפרץ, שביקשו לתת עוד הזדמנות למגעים עם טהרן, אך במקביל הבהיר שהורה לצבא האמריקני להישאר מוכן ליציאה ל"מתקפה רחבה" באופן מיידי אם השיחות ייכשלו.
הערב (רביעי) כבר דווח בסוכנות הידיעות תסנים המקורבת למשטר האיראני כי ארצות הברית העבירה הצעה חדשה לטהרן. "הם העבירו טקסט חדש לאיראן באמצעות פקיסטן", אמר ל"תסנים" גורם המקורב למשא ומתן. "איראן לומדת כעת את הטקסט ועדיין לא הגיבה. פקיסטן פועלת לגשר על הפערים, אבל המאמצים האלה טרם הניבו תוצאות סופיות". לאחר מכן אמר טראמפ כי הוא עשוי לחכות "כמה ימים" לקבלת התשובה מאיראן. "אנחנו צריכים לקבל את התשובות הנכונות", הבהיר.
טראמפ: זה יכול לקחת כמה ימים
(צילום: רויטרס)
לפני אותה הצעה, דווח ב"וול סטריט ג'ורנל" כי ארה"ב וישראל התכוננו להוציא לפועל מתקפות חדשות נגד איראן, וייתכן שהן יחלו כבר בשבוע הבא. מאחורי ההמתנה הזו עומד מאזן כוחות חריג: מצד אחד, ריכוז אמריקני גדול של כוח ימי, אווירי והגנתי סביב איראן - כזה שמאפשר לוושינגטון לחדש את התקיפות במהירות, להגן על בסיסיה ובעלות בריתה ולהפעיל לחץ ימי על טהרן. מצד שני, איראן אמנם הוכתה קשות בחודשים האחרונים, אך עדיין מחזיקה ביכולות שמספיקות כדי לגבות מחיר כבד: מלאי טילים משמעותי, כטב"מים, שלוחות אזוריות, מאגר אורניום מועשר לרמה כמעט צבאית - וכמובן מנוף אסטרטגי אחד שמטריד את כל העולם: מצר הורמוז.
שתי נושאות מטוסים, משחתות - ואלפי חיילים סביב הורמוז
נכון לעכשיו, לפי אתר USNI News שמתמחה במעקב אחר הצי האמריקני, שתי נושאות מטוסים אמריקניות פועלות בים הערבי: USS Abraham Lincoln ו-USS George H.W. Bush. נושאת המטוסים Gerald R. Ford, שהייתה חלק מהפריסה החריגה באזור, כבר חזרה לנמל האם שלה בנורפוק, וירג'יניה אחרי פריסה של 11 חודשים - אך עצם ההישארות של שתי קבוצות תקיפה אמריקניות בזירה משמרת יכולת אש משמעותית מול איראן.
סביב נושאות המטוסים פועלות כנפות אוויריות הכוללות מטוסי F/A-18, מטוסי חמקן F-35C, מטוסי לוחמה אלקטרונית EA-18G Growler, מטוסי בקרה ושליטה E-2D ומסוקים. לצד זאת, פרוסות באזור משחתות טילים מונחים, וכן כלי שיט נוספים שפועלים עצמאית בים הערבי, בים האדום ובמזרח הים התיכון. לפי USNI, גם כוח נחיתה של USS Tripoli פועל במרחב של פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), לצד ספינות נחתים וספינות ללוחמת מוקשים שנשלחו לאזור.
טראמפ: "הייתי במרחק שעה מתקיפה באיראן"
(צילום: מתוך X)
3 צפייה בגלריה
מטוס F/A-18E סופר הורנט על נושאת המטוסים אברהם לינקולן. הנוכחות הזאת מאפשרת לארה"ב לחדש תקיפות באיראן במהירות, מהים ומהאוויר
(צילום: AFP PHOTO / US NAVY / NAVCENT PUBLIC AFFAIRS)
הנוכחות הזאת מאפשרת לארה"ב לחדש תקיפות באיראן במהירות, מהים ומהאוויר, תוך שימוש במטוסים, טילי שיוט, יכולות מודיעין ולוחמה אלקטרונית - וגם לייצר מטריית הגנה רחבה יותר: על בסיסים אמריקניים, על שותפות אזוריות, על ישראל ועל נתיבי השיט במפרץ. בנוסף לכוח הימי, ארה"ב כבר הפעילה במערכה מול איראן מטוסי F-35, F-15E, F-16, מפציצי B-2 ו-B-52, מטוסי תדלוק KC-135 ומערכי מודיעין, בקרה ולוחמה אלקטרונית.
הזירה שהפכה לקלף המיקוח המרכזי, והאפשרות שנאט"ו תתערב
אם בתחילת המלחמה הנוכחית באיראן הדגש היה על מתקני הגרעין ותוכנית הטילים, כעת מצר הורמוז הפך למוקד אסטרטגי לא פחות. ארה"ב הודיעה כבר בחודש שעבר על חסימת תנועה ימית אל נמלים איראניים ומהם, אך הדגישה כי אינה מתכוונת לחסום שיט חופשי של כלי שיט העוברים במצר אל נמלים שאינם איראניים. במקביל, CENTCOM החל במבצע לפינוי מוקשים במצר, אחרי שלפי ההודעה האמריקנית משמרות המהפכה הניחו מוקשים ימיים באזור.
בתחילת החודש השיק טראמפ את מבצע "פרויקט חופש" - מהלך שנועד להחזיר את חופש השיט המסחרי במצרי הורמוז באמצעות מטריית הגנה אמריקנית. כעבור יומיים המהלך הוקפא, אך ארה"ב ממשיכה להחזיק באזור כוח ימי ואווירי גדול שנועד להגן על הכוחות האמריקניים, לאכוף את הלחץ הימי על איראן ולהרתיע מפגיעה בשיט המסחרי. לפי CENTCOM, הכוח במצר הורמוז כולל משחתות טילים מונחים, יותר מ-100 כלי טיס מהיבשה ומהים, מערכות בלתי מאוישות וכ-15 אלף אנשי צבא.ֿ
ברשת "בלומברג" דווח אמש כי גם נאט"ו בוחנת אפשרות להתערב אם נתיב השיט האסטרטגי לא ייפתח מחדש עד תחילת יולי. לפי הדיווח, בברית הצפון-אטלנטית מתקיימים דיונים על סיוע במעבר בטוח של ספינות דרך המצר החסום. דיפלומט ממדינה החברה בנאט"ו אמר כי הרעיון זוכה לתמיכת כמה מדינות בברית, אך עדיין אין סביבו את ההסכמה פה אחד הנדרשת. מהלך כזה, אם יאושר, יסמן שינוי משמעותי במדיניות נאט"ו כלפי המלחמה האמריקנית-ישראלית באיראן - ויכניס את הברית הצבאית באופן ישיר יותר למאמץ להבטיח את חופש השיט במפרץ.
כוחות אמריקניים פושטים באוקיינוס ההודי על ספינה שהובילה נפט לאיראן, לפני כחודש
(צילום: CENTCOM)
עבור איראן, מדובר כידוע לא רק בנתיב ימי - אלא במנוף הישרדותי. המצר נשא לפני המלחמה כרבע מהסחר הימי העולמי בנפט וכחמישית מהגז הטבעי הנוזלי, ולכן כל שיבוש בו משפיע במהירות על מחירי האנרגיה, על הכלכלה העולמית - ועל הלחץ הפוליטי שמופעל גם על טראמפ מבית. גם מבחינת מדינות המפרץ - סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות אינן רוצות לראות את איראן מתחזקת, אך גם מבינות שסבב אמריקני נוסף עלול לגרור תגובה ישירה נגד מתקני אנרגיה, נמלים, בסיסים אמריקניים ותשתיות אזרחיות במפרץ.
זו הסיבה שהורמוז הפך למוקד הרגיש ביותר. ארה"ב יכולה להפעיל שם כוח ימי עצום, אך איראן אינה צריכה להשמיד את הצי האמריקני כדי לייצר משבר. די במוקשים ימיים, כטב"מים, טילים נגד ספינות, סירות נפץ או תקריות נקודתיות כדי להעלות את פרמיות הביטוח, להרחיק חברות ספנות ולגרום לשוק האנרגיה להגיב בפאניקה.
היכולות של איראן נפגעו - אבל לא פורקו
אחרי שבועות של תקיפות אמריקניות וישראליות, אין ספק שאיראן שילמה מחיר כבד. מערכי פיקוד, הגנה אווירית, בסיסים, אתרי טילים ותשתיות צבאיות הותקפו שוב ושוב - אך ההערכות האחרונות רחוקות מתמונת "הכרעה". לפי דיווחים של "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" מהשבועיים האחרונים, שמתבססים על הערכות מודיעין בארה"ב, איראן עדיין מסוגלת להגיע לכ-70% ממלאי הטילים הבליסטיים שהיה לה לפני המלחמה, ולכ-75% ממשגרי הטילים שלה. בתחום הכטב"מים, ההערכה היא שנותרו בידיה כ-40% מהמלאי.
גם בתחום הגרעין, הבעיה לא נפתרה. איראן עדיין מחזיקה, לפי הערכות, בכ-440 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60% - קרוב מאוד לרמה של 90% הדרושה לנשק גרעיני. גם אם חלק מהמתקנים הגרעיניים באיראן נפגעו, שאלת מיקום המלאי, היכולת לפקח עליו והדרך להוציא אותו מהרפובליקה האיסלאמית נותרה אחת הסוגיות הקשות ביותר במגעים בין וושינגטון לטהרן.
3 צפייה בגלריה
תצוגת טילים איראניים בטהרן. הרפובליקה האיסלאמית עדיין מחזיקה בארסנל מכובד
(צילום: AFP)
מבחינת האיראנים, תוכנית הטילים היא אולי הלקח המרכזי של החודשים האחרונים: חיל האוויר שלה מיושן יחסית ונחות מול ישראל וארה"ב, אך מערך הטילים והכטב"מים מעניק לה יכולת להכאיב לעורף הישראלי, לבסיסים אמריקניים, לשדות תעופה, לנמלים ולמתקני אנרגיה במפרץ. גם אם שיעורי היירוט גבוהים, עצם הצורך ליירט מאות איומים יוצר שחיקה של מלאי המיירטים, עומס על מערכות ההגנה, פגיעה בשגרת החיים - ולעיתים גם נזק ממשי.
לכך מצטרפות שלוחותיה של איראן. חיזבאללה בלבנון, המיליציות בעיראק והחות'ים בתימן אינם נמצאים כיום באותה נקודת פתיחה שבה היו לפני 7 באוקטובר, אך הם עדיין יכולים לשמש את טהרן לפתיחת חזיתות משנה. לכן, האיום האיראני איננו רק מטח טילים ישיר מטהרן לישראל, אלא גם ניסיון להרחיב את המלחמה למרחב כולו: בסיסים אמריקניים בעיראק ובמפרץ, ספינות בים האדום, ירי נרחב מלבנון, פגיעה בתשתיות אנרגיה ושיבוש נתיבי סחר.
התשובה של ישראל: חץ, קלע דוד, כיפת ברזל - ולייזר
בישראל נערכים לתרחיש שבו חידוש תקיפות אמריקניות באיראן יוביל לתגובה ישירה לעבר העורף הישראלי. התגובה הזו יכולה להיות מוגבלת, לצורך איתות בלבד, אך היא יכולה גם להפוך לרחבה בהרבה אם המשטר בטהרן ירגיש שוב שהמערכה מאיימת על עצם קיומו.
מערך ההגנה הישראלי בנוי כיום מכמה שכבות. השכבה העליונה היא מערכת "חץ 3", שנועדה ליירט טילים בליסטיים ארוכי טווח מחוץ לאטמוספירה. מתחתיה פועלת "חץ 2", שאמורה ליירט טילים שחדרו לשכבה הראשונה. השכבה השלישית היא "קלע דוד", שמיועדת להתמודד עם טילים לטווח בינוני, רקטות כבדות, טילי שיוט וכטב״מים. מתחתיה נמצאת "כיפת ברזל" לאיומים קצרים ונמוכים יותר, לצד "כיפה ימית" שמוצבת על ספינות חיל הים ונועדה להגן על נכסים ימיים, אסדות גז ותשתיות אסטרטגיות.
למערך הזה הצטרפה גם מערכת הלייזר "אור איתן", שנועדה לשנות את משוואת העלות מול איומים זולים יחסית כמו רקטות, פצמ"רים וכטב"מים. במקום ליירט איום זול באמצעות מיירט יקר, הלייזר אמור לאפשר יירוט בעלות שולית נמוכה בהרבה. עם זאת, לייזר תלוי בתנאי מזג אוויר, בטווחים, בקו ראייה ובקצב הופעת המטרות, כך שמדובר בשכבה חשובה - אבל לא בתחליף לכל המערך.
ולמרות שישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם בהגנה אווירית, מול איראן היא אינה פועלת לבד, והנוכחות האמריקנית באזור מגדילה עוד יותר את האפשרות לשיתוף פעולה. ככל שאיום מתגלה מוקדם יותר, כך גדל הסיכוי ליירט אותו רחוק יותר, וככל שכוחות אמריקניים פועלים קרוב יותר לאיראן - כך הם יכולים לפגוע במשגרים לפני השיגור או ליירט חלק מהאיומים בשלב מוקדם. אבל זו גם הסיבה לכך שאיראן עלולה לנסות לפגוע דווקא בבסיסים ובכלי שיט אמריקניים.
היתרון הצבאי של ארה״ב לא יכול להפציץ הכול
על הנייר, פערי הכוחות ברורים: לארה"ב יש עליונות אווירית, ימית, מודיעינית וטכנולוגית מוחלטת על איראן. היא יכולה להפעיל נושאות מטוסים, מפציצים, מטוסי חמקן, טילי שיוט, לוחמה אלקטרונית ומערכי הגנה מתקדמים. איראן, לעומתה, נשענת על אסטרטגיה אחרת: ספיגה, ביזור, הסתרה, טילים, כטב"מים, שלוחות - והיכולת להפוך כל הסלמה לאירוע אזורי וכלכלי.
טראמפ: "לאיראן יש שניים-שלושה ימים, אולי עד ראשון"
(צילום: מתוך X)
זו בדיוק הדילמה של טראמפ. תקיפה נוספת עשויה לפגוע בעוד משגרים, עוד אתרי טילים ועוד תשתיות של משמרות המהפכה. אבל גם אחרי הישגים מבצעיים משמעותיים בסבב האחרון, המערכה לא השיגה "נוקאאוט" אסטרטגי: המשטר לא נפל, יכולת הטילים לא חוסלה והאורניום עדיין שם.
גם בצד האמריקני יש מגבלות. לפי ניתוח של מכון המחקר האמריקני CSIS, העוסק בביטחון לאומי ובמדיניות חוץ, התחמושת של ארה"ב אינה צפויה להיגמר בתרחיש סביר של המשך המלחמה, אך השימוש הנרחב בטילי טומהוק, פטריוט ומיירטים אחרים כבר יוצר בעיה ארוכת טווח: חידוש המלאים עשוי לקחת שנים, והמחסור עלול להשפיע על היערכות אמריקנית לזירות אחרות, ובראשן סין.
לכן, מאזן הכוחות הנוכחי מטעה אם מסתכלים עליו רק דרך השאלה "מי חזק יותר". ארה"ב וישראל חזקות מאיראן כמעט בכל מדד צבאי, אבל איראן עדיין מסוגלת לגבות מחיר - בעורף הישראלי, במפרץ, בים האדום, בשוק הנפט ובפוליטיקה האמריקנית. זו בדיוק האסטרטגיה שלה: לא לנצח את ארה"ב, אלא להפוך כל ניסיון להכניע אותה ליקר, ארוך ומסוכן.
ליאור בן ארי השתתפה בהכנת הכתבה
