נפתלי בנט קם בבוקר והרגיש יוליוס קיסר. עוד בטרם הונח לראשו זר הדפנה על נצחונו, הוא לוגם שלוקים גדולים מכוס התרעלה של בגידה. "הגם אתה, ברוטוס?", הוא ודאי תוהה לגבי ח"כ ניר אורבך, שכפסע בלבד בינו לבין שליפת השטיח תחת רגלי חברו, שהביאו ל"ימינה" לאחר הפסדו בבית היהודי.
כיצד ניתן להסביר את הפריכות והשבריריות של מפלגת "ימינה"? שותפתו של בנט, איילת שקד, שבעקבות הדלפת דבריה על הזוג נתניהו נטרקו בפניה שוב דלתות בלפור, איימה להצביע נגד הממשלה החדשה עד שלא ניכסה לעצמה עוד כוח. גם ח"כ עמיחי שיקלי, מנהל מכינה נטול משקל ציבורי, הספיק – עוד בטרם למד להכיר את מסדרונות הכנסת - לתקוע סכין בגבו של מיטיבו שהביאו לשם.
רק תם מוחלט סבור שבאידיאולוגיה עסקינן. הרי איש לא מבקר בתקשורת את גדעון סער, זאב אלקין ואביגדור ליברמן על שאיבדו לכאורה את דרכם ומצפונם בכניסתם לממשלה הזאת. רק את חברי ימינה. ומדוע הפגנות הימין הן מול ביתה של שקד ולא מול בית מקבילתה, מספר 2 של סער, הח"כית החזקה, החכמה והימנית יפעת שאשא ביטון? התשובה לכך פשוטה: הנחישות חסרת הפשרות של אלו שפעלו להחלפת נתניהו.
סער וליברמן השכילו להבין שכל מגע עם נתניהו כמוהו כחשיפה לקרינה. אבל בנט, ובעיקר שקד, כמו לוקים בתסמונת שטוקהולם ומתקשים להשתחרר מהשובה שלהם
כל איש ציבור שעמד באופן ברור כנגד נתניהו, שהביע עמדה מוסרית, ערכית ועניינית והבהיר באופן נחרץ שלא ישב עם נאשם בפלילים, זוכה ל"הנחה" ציבורית מבחינת איומים ועוצמות זעם, להבנה ואף להערכה, גם בקרב מצביעיו הימניים ביותר. הם הרי התחייבו לכך מראש. גדעון סער, שלא זגזג, לא דילג, לא התחבט ולא התחרט ציבורית, ולכן לא נבגד על ידי מפלגתו הטריה, וכמוהו גם ליברמן ובני גנץ.
טעותם הקשה של בנט ושקד היא בכך שיד אחת אמנם פעלה להחלפת נתניהו, אבל היד השנייה הושטה כלפיו. מי כמו נתניהו יודע לזהות אצבע שמרפרפת לרגע, לעוט ולעקור את כל היד ממקומה עד שהיא נגזרת ונתלשת מדממת מזרועה. זה מה שמחולל כעת נתניהו בעזרת חסידיו ושופרותיו לחברי מפלגת ימינה.
ב-2006, כשעבדתי עם נתניהו כיו"ר האופוזיציה, נחשפתי לראשונה ליחסו אל בנט ושקד. הוא עדכן אותי על הגעתם והיבט מסוים בהעסקתם הוא ששבה אותו. הוא לא ישלם לנפתלי כלום, התגאה בפניי, רק הוצאות סלולרי למניעת לזות שפתיים. אז פירט מהן בעיניו סגולותיו של בנט: נפתלי מיליונר הייטק ולכן לא זקוק לכסף ושכר. לשקד ניתנה משכורת צנועה עם השלמות.
מערכת היחסים של נתניהו עם בנט ושקד, מלידתה ועד ימים אלו, ידעה בעיקר מורדות, טלטלות ודם רע. רק כשנזקק להם אנושות, אפשר להם להתקיים. גם בשיאם הפוליטי, הם היו ממודרים ומנודים. בעוד "בניו" הפוליטיים האחרים של נתניהו - סער מזכיר ממשלתו וליברמן מנכ"ל משרדו - השכילו להבין שכל מגע עימו כמוהו כחשיפה לקרינה, בנט, ובעיקר שקד, כמו לוקים בתסמונת שטוקהולם ומתקשים להשתחרר מהשובה שלהם. כעת הם שואפים את אדי הפסולת שדולפים מסביבתו וחשים את חנק התרעלה.
צילום: רמיר זרנגר, "ידיעות אחרונות"על מנת לממש את הבטחתו לפעול לטובת מדינת ישראל ואזרחיה, בנט צריך לפעול במלוא הנחישות והקשיחות הנדרשת מול חבריו למפלגה, לדרוש את התפטרותו של אורבך ולהכריז על שיקלי כ"פורש" ברגע שיתאפשר הדבר. חסידי נתניהו לא ירפו מן הטרף כל עוד יריחו חולשה והיסוס.
רק עמדה בלתי מתפשרת היא שתאפשר לבנט לממש את ייעודו ולא להצטרף למצדה הפרטית של נתניהו. לבנט יש את היכולות והכישורים להוביל את ישראל למקום נקי וטוב יותר. אהבתו לארץ, למדינה ולאזרחיה לא מוטלת בספק. בטרם ישלח האב הפוליטי את ידו לבנו להורגו, עלינו לקוות שיד אלוהים תושיע אותו מעקידתו.
- אודליה כרמון היא יועצת תקשורת, בעבר עבדה עם בנימין נתניהו ואריאל שרון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
