ההלוויה של מנאר וחדרה חג'אג'
(צילום: נדב אבס)
כשהתיישבתי לכתוב את הדברים הבאים עמד מספר הנרצחים על רקע פלילי בחברה הערבית בשנת 2022 על 73, אבל מאז המספר גדל, ומי יודע, עד שתקראו זאת ייתכן שהרצף יימשך.
להשתלטות ארגוני הפשיעה על היישובים הערביים ב-20 השנים האחרונות ישנה השפעה טראגית מיידית: עשרות משפחות אבלות חדשות מדי שנה, מאות המטופלות בפצועים ואינספור אזרחים מבועתים מכדור תועה שיפגע בהם כשהם הולכים ברחוב או יושבים בחצר. בנוסף, יש לתופעה השפעה קשה אחרת שנזקיה הם ארוכי טווח: פגיעה אנושה בכלכלה של החברה הערבית ובצורך הקריטי בשיקום ובפיתוח שלה.
אין אזרח או אזרחית ערבים שלא מכירים בעל עסק שהעדיף לסגור אותו מאשר להיות יעד לסחיטה ולתשלום דמי חסות, שלעתים גבוהים יותר מהרווחים. במקביל, יזמים חושבים פעמיים לפני כל צעד וקבלנים מוותרים על מכרזים. אלה שלא מוותרים נאלצים לשלם פרוטקשן, מה שפוגע בטיב עבודתם, שכן עליהם לחסוך באיכות החומרים והעבודה כדי בכל זאת להרוויח את מה שהפסידו בדמי החסות. לא מדובר רק על יזמים פרטיים: גם ראשי רשויות נסחטים על ידי ארגוני הפשיעה, שמשתלטים בפועל על פיתוח הכפרים.
התוצאה היא שהיד "הנדיבה" של המדינה בהקצאת משאבים (הן תוכנית 922 משנת 2016 והן תוכנית החומש של ממשלת בנט-לפיד) נכנסת לכיס ימין ויוצאת כדמי חסות מכיס שמאל. נוצר מצב טראגי/אירוני שבמסגרתו המדינה היא שמממנת את הפשיעה. שרת הפנים איילת שקד טענה שכדי לעצור את התופעה נקבע מנגנון שבמסגרתו המדינה תשלוט בפיקוח על המכרזים ובבחירת הקבלנים, אולם למרבה הצער אין לכך עדיין כל ביטוי בשטח.
חלקה של המדינה בהשתלטות ארגוני הפשיעה נעוצה באירועי אוקטובר 2000, שהיו קו פרשת המים ביחסיה עם החברה הערבית. ועדת אור שחקרה אותם לא התעלמה מכך שיהודים הותקפו בשל יהדותם במסגרת התקוממות עממית נרחבת של אזרחים ערבים, אולם רבים בחברה היהודית נוטים לשכוח שהיא התייחסה גם לתנאים שאיפשרו את התסיסה: הזנחה מתמשכת של החברה הערבית בכל תחומי החיים. הוועדה המליצה לטפל בדחיפות בקיפוח, בבעיית הקרקעות והבינוי ובחיזוק הקשר בין האזרח הערבי לבין המדינה.
נו, אז המליצה. במקום טיפול ראוי, הטראומה מאוקטובר 2000 דווקא העמיקה את ההזנחה. הניכור נמשך, המשטרה נפקדה מהיישובים הערביים, הצפיפות בהם גברה, העוני השתרש, והיעדר מקורות מימון והקשחת תנאים של הבנקים, בצירוף קנסות בנייה הכבדים, גרמו לפריחת שוק שחור בשליטת עבריינים. כיום אנו חוזים בתוצאה הבלתי נמנעת של השילוב בין אדישות משטרתית לבין צמיחת ארגוני פשיעה: הלוואות, סחיטה, איומים, ירי ורצח. האזרחים הערבים בישראל חיים באנרכיה.
(צילום: נויל האריס)
בשיחות סלון וברשתות החברתיות נשמעת כבר זמן רב הטענה שהתפשטות הפשע ברחוב הערבי היא בעצם אינטרס נסתר של המדינה. מטרתו, אומרים, היא להנציח את הבעיות האזרחיות/כלכליות כדי להפחית ואף לבטל את העיסוק של הערבים בסוגייה הלאומית. שהרי ציבור הנאבק על חייו ישאף קודם כל לביטחון אישי לו ולמשפחתו, וככל ששימשך הכאוס ברחובות תובטח תלותו של האזרח הערבי במוסדות המדינה וכניעותו כלפיהם.
עו"ד שקיב עליהטענה הזאת הולכת ותופסת מקום בשיח בחברה הערבית משום שהציבור רואה במו עיניו את השיעור המזערי של פענוח רציחות של ערבים בהשוואה לזה בחברה היהודית. הוא דוחה בתוקף את התירוץ ש"ערבים לא משתפים פעולה עם המשטרה", משום ששיתוף פעולה כזה משמעותו מוות כמעט ודאי. מערכת אכיפת החוק צריכה לפעול כפי שפעלה בהצלחה במלחמתה בארגונים היהודיים לפני קצת יותר מעשור: ייבוש מקורות המימון, הפעלת סוכנים סמויים, גיוס עדי מדינה, נוכחות מוגברת ביישובים, הקצאת משאבים וענישה מחמירה.
במקביל למלחמה הישירה בפשיעה על המדינה לפעול נמרצות לשנות המציאות שמאפשרת לארגונים לפרוח: להפחית את הצפיפות בתוך היישובים על ידי הקלות בבנייה ואישור תוכניות הרחבה ולהגדיל תקציבי חינוך, בעיקר לצורך מסגרות אחר הצהריים, לבני נוער שהם כיום טרף קל לגיוס בידי העבריינים.
- עו"ד שקיב (שכיב) עלי הוא פעיל חברתי העוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
