עבור מי שלא מכיר את סיפור הילדים של יצחק אבנון על הדובון לֹאלֹא - התוכן משתמע מהכותרת. היֹה היה דובון שנהג תמיד להגיד "לא". הוא הגיב בשלילה לכל מה שאמרו, הציעו, ציפו או דרשו. לכן מלאך הטיל עליו כישוף, ואוצר המילים שלו הוגבל למילה אחת: לא. המצב גרם תסכול, קשיים בתקשורת עם הסביבה, נתק ונזק. כצפוי באגדות עם סוף טוב, המלאך הסיר את הכישוף והכל בא על מקומו בשלום. בראש מדינת ישראל עומד דובון לֹאלֹא משלה, שהוא בעצם מזמן דוב גדול, מסורבל ועייף, שאמר בשבועות האחרונים "לא אתן שפתחסטן תחליף את חמאסטן", "לא תהיה מדינה פלסטינית", "לא ניתן את עזה לכוחות חיצוניים", "לא ניכנע ללחץ בינלאומי, כולל מארה"ב". לא ולא ולא.
הנושאים על הפרק מורכבים, אין נוסחאות קסם ואפשר להבין את הבעייתיות בכל אחד מהתסריטים שהוא שלל ושולל. יש מחיר לכל דרך שתיבחר. אבל בבקשה, כמי שלקח בפומבי אחריות על העתיד, אולי הוא יגיד לנו מה כן? אם לא תקווה, לפחות תן לנו מתווה?
מיותר לכתוב שאנחנו בתקופה קשה מאוד. החשש המתמיד מ"הותר לפרסום", סיפורי הזוועה שצפו ועודם צפים על הטבח ועל השבי, מראות ההרס, שיחות עם מפונים עצובים ומתוסכלים, ההשלכות הצפויות על עסקים ועל המשק בכלל - יש בכל אלו להשרות דכדוך. אבל אחרי ש"ביחד ננצח" (לא נדון מה בדיוק הכוונה ב"ננצח", ומי כלול ב"ביחד"), ואם המאמץ הניכר לשמר את הקואליציה יישא פרי, מה הוא החזון שלאורו אנחנו אמורים לצעוד? אולי לא מיד, בעודנו מתמודדים עם האתגרים הבלתי נתפסים, אלא בעוד עשר שנים, או בעוד רבע מאה. מה התוכנית שלו לגבי איך ישראל תיראה במלאות לה 100? מה היעד? לאן אנחנו מובלים?
ב-7 באוקטובר התברר שהסכמי אברהם ותוכניות עתידיות ברוח זו לא יעלימו את החצר האחורית שלנו. אם לא תהיה מדינה פלסטינית, מה כן יהיה? התיישבות נמרצת? מה הצפי לגבי תגובת הפלסטינים עצמם לכך? מה יהיו ההשלכות מול הקהילייה הבינלאומית? אחרי שנאמר לנו מי לא ישלוט בעזה, מי כן? ישראל? ואם כך, מה המשמעות?
אשר לענייני פנים, לאחרונה דווח כאן על כוונה להאריך את גיל המילואים כדי לאפשר לצה"ל לעמוד במשימותיו. במקביל, ולפי דרישת המפלגות החרדיות, הוחלט שביטול מס הסוכר (הוא קיים ב-85 מדינות ותרומתו לבריאות מוכחת) עומד בעינו. משתמע שלמרות המשבר העצום שבו נתונה ישראל, בשלב זה לא צפוי שינוי בהיענות לדרישות המגזר החרדי הצומח, והנטל על יתר האוכלוסייה צפוי לגדול בהתאם. על רקע כל הנ"ל, חשוב להבין אם יש לממשלה מטרות ארוכות טווח שחורגות מסיסמאות כלליות שאיש לא יתנגד להן, כמו שלום, ביטחון, רווחה ואחווה.
טובה הרצללמי שסבור שזה לא הזמן – זה בדיוק הזמן. הפוליטיקאים שקובעים את עתידנו עוסקים כל הזמן בפוליטיקה. סוגרים דילים, עורכים סקרים, מחפשים כותרות, פוזלים לעבר הבחירות הבאות. להגיד "זה לא הזמן" פירושו להעניק להם יד חופשית בכל דבר ועניין. מי שסומך על הממשלה ועל העומד בראשה מוזמן לברך על כל צעדיה והחלטותיה. מי שלא – והסקרים מעידים שאנחנו רוב מוחץ שגדל והולך משבוע לשבוע – דורש תשובה.
מי למשל? הנערה שעלתה מאוסטרליה, נישאה לעולה מצרפת וגידלה כאן שלושה בנים. שלושתם בעזה. בלילות ארוכים נטולי שינה, היא רוצה לדעת מה מייעדים להם. או מי ששקל להשקיע את כספי הפיצויים במיזם תיירותי ומבקש לדעת לאן מוליכים את המדינה. ומה נאמר לאותו אב צעיר שמתכנן המשך לימודים בחו"ל? כשיסיים, לאיזו ישראל הוא יחזיר את ילדיו, אם בכלל? מה צופן להם – ולמדינה - העתיד? לא צריך פירוט, אלא כיוון כללי. מה לא - אנחנו כבר יודעים. אבל מה כן? בבקשה, מה כן?
- טובה הרצל הייתה שגרירת ישראל במדינות הבלטיות ובדרום אפריקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
