מעט מאוד מילים חזרו בשנים האחרונות בהודעותיו של דונלד טראמפ כמו הביטוי "Ceasefire" - הפסקת אש - הפעם האחרונה בתחילת השבוע ביחס לישראל ולבנון. נשיא ארה"ב, שהבטיח שוב ושוב שהוא "מסיים מלחמות" ולא מתחיל אותן, הפך את ההכרזה על הפסקות אש לסימן ההיכר של מדיניות החוץ שלו: הודעה דרמטית ברשת החברתית שלו, ניסוח חגיגי על "הסכם היסטורי", ייחוס אישי של ההישג לעצמו - ואז, לא פעם, מציאות מורכבת הרבה יותר בשטח.
בחלק מהמקרים טראמפ אכן היה שחקן מרכזי שהפעיל לחץ, תיווך או יצר תמריץ כלכלי ומדיני לעצירת האש. במקרים אחרים, ההכרזה שלו הייתה רחבה בהרבה מההסכמה בפועל - ולפעמים היא הקדימה את הפרטים, את מנגנון הפיקוח או אפילו את הסכמת כל הצדדים.
הפער הזה מדגיש כי אצל טראמפ, "הפסקת אש" היא לא תמיד סוף המלחמה. לפעמים זו הפוגה הומניטרית קצרה, לפעמים זו עסקת חטופים, לפעמים זו נסיגה טקטית של צד אחד - ולפעמים זו הצהרה על הסכם שלום שעדיין לא יושם. ולעיתים זו בעיקר הכרזה פוליטית, שנועדה לייצר תודעת ניצחון עוד לפני שהתותחים באמת שותקים. זו הרשימה.
סוריה, 2019: "הפסקת אש קבועה" - או נסיגה כורדית?
אחד המקרים הראשונים שבהם טראמפ השתמש במותג "הפסקת האש" היה באוקטובר 2019, אחרי החלטתו להסיג כוחות אמריקניים מצפון-מזרח סוריה. ההחלטה פתחה את הדרך למבצע טורקי נגד הכוחות הכורדיים, בעלי הברית המרכזיים של וושינגטון במלחמה בדאעש, ועוררה ביקורת קשה בארה"ב - גם בקרב רפובליקנים.
8 צפייה בגלריה
ארדואן. טראמפ הסיג כוחות מסוריה, נשיא טורקיה הרוויח מול הכורדים
(צילום: משרד ההגנה הטורקי, AP)
כמה ימים לאחר מכן הודיע הממשל האמריקני כי טורקיה הסכימה "להשהות" את המבצע ל-120 שעות, כדי לאפשר את נסיגת כוחות ה-YPG הכורדיים מהאזור שטורקיה הגדירה כ"אזור בטוח". בהודעת הבית הלבן נאמר כי טורקיה הסכימה להפסקת אש קבועה לאחר השלמת הנסיגה הכורדית. טראמפ הציג זאת כהישג דיפלומטי גדול, ובהמשך אף הודיע על הסרת הסנקציות שהטיל על אנקרה.
אבל בשטח, זו לא הייתה הפסקת אש קלאסית בין שני צדדים שווים. עבור הכורדים, היא נתפסה יותר כהסדר כפוי שאפשר לטורקיה להשיג את יעדה המרכזי - הרחקת הכוחות הכורדיים מהגבול. עבור מבקריו של טראמפ, זה היה רגע שבו ארה"ב נטשה בעלי ברית ותיקים, ואז עטפה את התוצאה במילים חגיגיות על "שלום". ההכרזה אמנם עצרה שלב מסוים של המבצע, אך היא לא פתרה את המלחמה בסוריה, לא ייצבה את האזור ולא מנעה המשך מתיחות ופעילות צבאית בצפון המדינה, גם בין הכוחות הטורקיים לכורדים.
הלקח הראשון כבר היה ברור: טראמפ אוהב להציג הפסקת אש כפתרון סופי, אבל בפועל - לעיתים מדובר רק בהקפאה זמנית של מצב בעייתי.
נגורנו-קרבאך, 2020: הפסקת אש אמריקנית שקרסה כמעט מיד
שנה לאחר מכן, באוקטובר 2020, הגיעה דוגמה חדה עוד יותר. בעיצומה של המלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן על נגורנו-קרבאך, הודיעה ארה"ב על הפסקת אש הומניטרית בין הצדדים. זו הייתה אמורה להיות הפוגה לצרכים הומניטריים, אחרי שתי הפסקות אש קודמות בתיווך רוסיה וצרפת שלא החזיקו.
8 צפייה בגלריה
טראמפ לצד מנהיגי ארמניה ואזרבייג'ן. בסוף גם הם לחצו ידיים בבית הלבן
(צילום: REUTERS/Kevin Lamarque)
גם כאן וושינגטון ביקשה להציג הישג, אבל ההפוגה קרסה כמעט מיד. בתוך שעות החלו האשמות הדדיות בהפרות, ואזרבייג'ן וארמניה טענו זו נגד זו כי הצד השני המשיך לתקוף. טראמפ עצמו נשאל על קריסת הפסקת האש ואמר כי הדבר "מאכזב", אך הביע תקווה שהצדדים "יחזרו לזה". במקרה הזה, ההכרזה של טראמפ הייתה כמעט הדוגמה המושלמת להפסקת אש שנשמעה טוב בוושינגטון - אך לא שרדה את מבחן הבוקר שאחרי.
אותו עימות צבאי הסתיים בהמשך בהסכם הפסקת אש אחר, בתיווך רוסיה, לאחר שאזרבייג'ן השיגה הישגים צבאיים משמעותיים. רק חמש שנים לאחר מכן, ב-2025, הצליח טראמפ להביא את מנהיגי ארמניה ואזרבייג'ן לבית הלבן לחתימה על הצהרה משותפת והסכם שלום ראשוני - הישג דיפלומטי אמריקני חשוב, אך כזה שלא היה זה שסיים את מלחמת 2020.
הודו ופקיסטן, 2025: הירי נעצר - אבל מי באמת תיווך?
במאי 2025 הודיע טראמפ כי הודו ופקיסטן הסכימו ל"הפסקת אש מלאה ומיידית" אחרי ימים של הסלמה מסוכנת בין שתי המדינות הגרעיניות. ההודעה הגיעה אחרי תקיפות הדדיות, ירי, חשש מהידרדרות אזורית - ומעורבות אמריקנית בשיחות. טראמפ פרסם את ההכרזה ראשון, בירך את שתי המדינות על "שכל ישר" והציג את המהלך כהישג של תיווך אמריקני.
ואכן, במובן הבסיסי ביותר, ההסלמה נעצרה - והודו ופקיסטן אישרו כי הגיעו להבנה על הפסקת ירי ופעולות צבאיות. אלא שכבר שעות אחרי ההכרזה דווח על פיצוצים בקשמיר, והצדדים האשימו זה את זה בהפרות. מעבר לכך, התעורר ויכוח סביב השאלה מי באמת הביא להסכם: פקיסטן הודתה לטראמפ והעניקה לו קרדיט, בעוד שבהודו דחו את הטענה כי מדובר בתיווך אמריקני מלא, והדגישו כי ההבנות הושגו בערוצים ישירים בין הצבאות.
אם כך, במקרה הזה הפסקת האש אכן עצרה עימות מסוכן מאוד, ולכן קשה לבטל אותה כהישג, אבל הנרטיב שטראמפ ניסה לקבע - שהוא האיש שסיים את העימות - לא התקבל על כל הצדדים. ההפסקה עבדה טוב יותר מהסיפור שטראמפ סיפר עליה.
ישראל ואיראן, 2025: הפסקת האש שהחזיקה אחרי פתיחה כאוטית
ביוני 2025 הגיע אחד הרגעים הדרמטיים ביותר במדיניות החוץ של טראמפ: אחרי כמעט שבועיים של חילופי מהלומות ישירים בין ישראל לאיראן בסגרת מבצע "עם כלביא", ולאחר שארה"ב תקפה מתקני גרעין ברפובליקה האיסלאמית, הכריז טראמפ כי ישראל ואיראן הסכימו ל"הפסקת אש מוחלטת". הוא אף העניק למלחמה שם משלו - "מלחמת 12 הימים" - והציג את עצמו כמי שסיים אותה.
אלא שגם כאן, ההכרזה קדמה לבהירות. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י אמר תחילה כי אין "הסכם" רשמי להפסקת אש, אך ציין שאיראן תעצור את פעולותיה אם ישראל תפסיק לתקוף. בשעות הראשונות לאחר ההכרזה איראן המשיכה לירות לעבר ישראל, וטראמפ עצמו התפרץ בפומבי על שני הצדדים, במיוחד על ישראל, טען ששתי המדינות "לא יודעות מה לעזאזל הן עושות" - ובהמשך עצר תגובה משמעותית של חיל האוויר באיראן כשקרא "להחזיר את הטייסים הביתה מיד!".
טראמפ אחרי ההכרזה על הפסקת האש ביוני 25: "ישראל ואיראן לא יודעות מה לעזאזל הן עושות"
(צילום: רויטרס )
ולמרות זאת, בניגוד למקרים אחרים, ההפסקה הזו החזיקה - ולאחר כמה שעות כאוטיות הלחימה הישירה בין ישראל לאיראן נעצרה. לכן מדובר אחד המקרים שבהם טראמפ יכול לטעון להישג: גם אם ההכרזה הייתה מבולגנת, גם אם הפרטים היו עמומים, וגם אם לא מדובר בשלום בין המדינות - המלחמה הישירה אכן הסתיימה.
אבל גם כאן ההישג כמובן היה מוגבל. ההפסקה לא פתרה את הסוגיה הגרעינית, לא ביטלה את העימות האסטרטגי בין ישראל לאיראן, לא מנעה מהזירה האזורית להמשיך לרעוד - ובפברואר האחרון הלחימה כידוע התחדשה, כשארה"ב נכנסה בעצמה למערכה בהיקף מלא.
עזה, 2025: עסקת חטופים, הפסקת אש - והרבה שאלות פתוחות
באוקטובר האחרון הודיע טראמפ כי ישראל וחמאס הסכימו לשלב הראשון בתוכניתו לעזה: הפסקת אש, שחרור חטופים ונסיגה ישראלית לקו מוסכם. זה היה השלב ראשון בתוכנית של טראמפ, שנועד לפתוח פתח לסיום המלחמה שנמשכה שנתיים. טראמפ הציג את ההסכם כצעד היסטורי, הצהיר שכל החטופים ישוחרר ודיבר על התחלה של שלום "חזק, יציב ונצחי".
8 צפייה בגלריה
טראמפ במפגש עם שורדי שבי בבית הלבן, ינואר האחרון. "אתם לא חטופים יותר - אתם גיבורים״
(צילום: Official White House Photo by Molly Riley)
במקרה הזה, ההישג היה ממשי: הושגה הפסקת אש, הייתה עסקת חטופים ואסירים והמלחמה נכנסה לשלב חדש. אבל כבר בזמן ההכרזה היה ברור שההסכם משאיר כמה שאלות כבדות פתוחות: פירוז חמאס, עתיד שלטון הרצועה, היקף הנסיגה הישראלית, מנגנון הפיקוח, הכנסת הסיוע ושאלת המעבר לשלב הבא.
בהמשך, הפסקת האש בעזה הפכה לעוד דוגמה לפער שבין הכרזה על "סוף המלחמה" לבין המציאות: היא הפחיתה את עוצמת הלחימה, אפשרה מהלכים הומניטריים והשיבה חטופים - אבל ההפוגה נותרה תלויה בהחלטות פוליטיות וצבאיות של ישראל, חמאס, ארה"ב, מצרים, קטאר ושחקנים נוספים. כלומר, זו לא הייתה הכרזה ריקה - אבל גם לא נקודת סיום.
תאילנד וקמבודיה, 2025: טראמפ איים, הצדדים חתמו - ואז ההסכם הוקפא
אחד המקרים הפחות מוכרים, אך מהחשובים להבנת השיטה, הוא סכסוך הגבול בין תאילנד לקמבודיה בשנה שעברה. טראמפ התערב, איים בהטלת מכסים כבדים אם הלחימה תימשך, ולאחר מכן הציג את ההסכם בין הצדדים כאחד מהעימותים שהצליח "לסיים".
8 צפייה בגלריה
טראמפ לצד מנהיגי תאילנד וקמבודיה במעמד החתימה על הסכם הפסקת האש. הלחימה התחדשה כעבור פחות מחודשיים
(צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)
לכאורה, זו הייתה הצלחה בסגנון טראמפ המובהק: לא רק דיפלומטיה קלאסית, אלא שילוב של לחץ כלכלי, איומים מסחריים ו"מופע מנהיגותי". ההסכם, שנקרא ״הסכם קואלה לומפור״, נחתם בסיוע ארה"ב ומלזיה, וטראמפ הציג אותו כחלק מרשימת המלחמות שהביא לסיומן. אבל כעבור זמן קצר, תאילנד השעתה את יישום ההסכם בעקבות פיצוץ מוקש שפצע חיילים תאילנדים. ראש ממשלת תאילנד אמר כי ״הדה-אסקלציה לא התרחשה כפי שציפו״, והמאמצים ליישום ההסכם הוקפאו. בהמשך הלחימה התחדשה.
המקרה הזה ממחיש נקודה חשובה: טראמפ עשוי להצליח להביא צדדים אל החתימה - אבל החתימה לבדה לא מעלימה סכסוך גבול היסטורי, מוקשים, חשדנות, צבאות דרוכים ושיקולים פוליטיים פנימיים. גם כאן, ההכרזה הייתה מהירה יותר מהמציאות.
קונגו ורואנדה, 2025: הסכם שלום בוושינגטון, לחימה שנמשכה
הזירה האפריקנית הפכה גם היא לחלק מהרשימה שטראמפ אוהב למנות. ביוני 2025 נחתם בוושינגטון הסכם שלום בין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לרואנדה, ובדצמבר הזמין טראמפ לבית הלבן את מנהיגי שתי המדינות כדי לאשרר מחויבות להסכם ולמסגרת כלכלית רחבה יותר. הוא הציג זאת כניסיון לסיים עימות שנמשך עשרות שנים.
8 צפייה בגלריה
חיילים בצבא רואנדה מקיפים חיילים קונגולזים שנכנעו במהלך הלחימה
(צילום: REUTERS/Jean Bizimana)
אבל כבר בזמן הטקסים היה ברור שהמצב בשטח רחוק מפתרון. קרבות נמשכו במזרח קונגו גם כשהמנהיגים התכוננו לחתום על ההסכמות בוושינגטון, והצדדים טרם יישמו את התוכנית שעליה הוסכם. למחרת טקס החתימה, דווח על לחימה עזה נוספת במזרח קונגו. ארגון M23, שנתמך על ידי רואנדה אך לא היה צד להסכם וושינגטון, המשיך להיות גורם מרכזי בשטח.
זהו מקרה שאינו בדיוק "הפסקת אש" במובן הצר, אבל הוא חשוב משום שטראמפ כלל אותו במותג הרחב יותר שלו: "אני מסיים מלחמות". בפועל, ההסכם היה מסגרת דיפלומטית וכלכלית - לא סוף מיידי לאלימות. גם כאן נחשף הפער בין חדר החתימות בבית הלבן לבין הכפרים, המיליציות והעקורים במזרח קונגו.
ארה"ב, איראן וישראל, 2026: הפסקת אש "של שבועיים"
באפריל האחרון הכריז טראמפ על עוד הפסקת אש דרמטית - הפעם במלחמה הרחבה יותר מול איראן, שהשליכה כמוכן גם על ישראל ועל שוק האנרגיה העולמי. טהרן אישרה אז כי קיבלה הפסקת אש של שבועיים ושתפתח במשא ומתן עם ארה"ב באיסלאמאבאד, שלא צלח.
כבר בהודעה האיראנית הודגש שלא מדובר בסיום המלחמה וכי "האצבע על ההדק", ומיד עלו שאלות ופרשנויות שונות סביב הסכם אפשרי, כשטהרן התעקשה שתמשיך לשלוט במצר הורמוז ולהעשיר אורניום - בדיוק הסוגיות שעומדות בלב המשבר.
טראמפ בשבוע שעבר: אולי לא נעשה הסכם עם איראן אם סעודיה וקטאר לא יצטרפו להסכמי אברהם
(צילום: TheWhiteHouse)
במילים אחרות: טראמפ הכריז על הפסקת אש, השווקים נשמו לרווחה והאזור קיבל הפוגה - אבל זו הייתה הפוגה עם תנאים עמומים, מחלוקות פתוחות ואיום מפורש בחזרה לאש. שוב, ההכרזה הייתה תחילת פרק, לא סיומו, ובינתיים ה"שבועיים" הללו נמשכים ונמשכים, מבלי שהאש חודשה באופן מלא וללא הסכם שגובש. לאחרונה אף החלו שוב חילופי אש נקודתיים בין ארה"ב לאיראן, שאף זלגו למדינות המפרץ.
אוקראינה ורוסיה, 2026: שלושה ימים של שקט יחסי, לא סוף המלחמה
בחודש שעבר הודיע טראמפ על הפסקת אש בת שלושה ימים בין רוסיה לאוקראינה, מ-9 עד 11 במאי, שכללה גם עסקת חילופי שבויים רחבה - 1,000 מכל צד. טראמפ כתב כי הוא מקווה שזה יהיה ״תחילת הסוף״ של מלחמה ארוכה, קטלנית וקשה. רוסיה ואוקראינה אישרו את ההפוגה ואת עסקת השבויים.
אבל גם זה היה רחוק מאוד מהסדר מדיני. רוסיה כבר הכריזה קודם לכן על הפסקת אש חד-צדדית סביב יום הניצחון על גרמניה הנאצית, ואוקראינה הציעה הפסקה רחבה יותר. המגעים בין הצדדים נותרו תקועים סביב שאלות היסוד של המלחמה - ובראשן עתיד השטחים במזרח אוקראינה שרוסיה כבשה, ורצונה להשתלט על כל חבל דונבאס. מוסקבה וקייב, נציין, כבר האשימו בעבר זו את זו בהפרת הפסקות אש שהכריזו.
8 צפייה בגלריה
פוטין וזלנסקי. מלחמה שנמשכת כבר יותר מארבע שנים
(צילום: REUTERS/Evgenia Novozhenina, REUTERS/Gleb Garanich, AFP, Oleg Petrasiuk/Press Service of the 24th King Danylo Separate Mechanized Brigade of the Ukrainian Armed Forces/Handout via REUTERS)
אם כן, אותה הפסקת אש הייתה הישג הומניטרי חשוב, במיוחד סביב חילופי השבויים, אבל להפוך שלושה ימים של הפסקת אש ל״תחילת סוף המלחמה״ - זה כבר היה רחוק מאוד מהמציאות. בינתיים טראמפ, שהבטיח במהלך קמפיין הבחירות שלו לסיים את המלחמה באוקראינה "בתוך 24 שעות", טרם הצליח לעשות זאת.
לבנון, 2026: כמה "הפסקות אש" בחודשיים - והאש לא מפסיקה
הזירה הלבנונית הפכה בשבועות האחרונים לדוגמה הטובה ביותר לשיטה של טראמפ. מאז אמצע אפריל הכריזו נשיא ארה"ב ומחלקת המדינה האמריקנית כמה פעמים על הפסקות אש, הארכות והבנות בין ישראל ללבנון, הפעם האחרונה בלילה שבין רביעי לחמישי, אבל בשטח הלחימה בין צה"ל לחיזבאללה לא באמת נעצרה - וחילופי האש נמשכים.
בסוף השבוע שעבר ובתחילת השבוע הנוכחי הפער בין ההכרזות למציאות התחדד עוד יותר: חיזבאללה הרחיב את טווח הירי כששיגר גם לכרמיאל, צפת, נהריה ועכו, כוחות צה"ל השתלטו על מבצר הבופור בדרום לבנון, וראש הממשלה בנימין נתניהו אף הצהיר כי הורה לתקוף ברובע הדאחייה, מעוז חיזבאללה בביירות. זמן קצר לאחר מכן הכריז טראמפ כי שוחח עם נתניהו וכי ישראל הסכימה "לא לשלוח כוחות לביירות" - כלומר לא לתקוף שם - בעוד חיזבאללה הסכים לדבריו ש"כל הירי ייפסק". למעשה, הפסקת אש במודל של "שקט ייענה בשקט".
אבל גם ההכרזות האחרונות לא עצרו את הלחימה בפועל. חיזבאללה דחה את ההסכמות בטענה שלא היה צד לשיחות והמשיך לשגר, גם אם פחות, והלחימה בדרום לבנון נמשכת במלוא העוצמה. בישיבת הקבינט שהתקיימה שלשום, אמר נתניהו כי ישראל מחכה בפועל לאישור מחיזבאללה לכך שיממש את תנאי הפסקת האש, אף שמנהיג הארגון נעים קאסם דחה אותן. "כרגע אין הסכם, חיזבאללה מתנגד ולכן אני לא מביא להחלטה. אם יסכים אביא לאישור שלכם", אמר נתניהו.
כך הפכה לבנון לתמצית הדפוס הרחב של טראמפ: הכרזות דרמטיות על הפסקת אש, הבנות חלקיות מאחורי הקלעים - ומציאות שבה, לפחות נכון לעכשיו, האש לא באמת פסקה.
השיטה: קודם הכרזה, אחר כך מנגנון
כשמחברים את כל המקרים, מתבררת שיטה עקבית. טראמפ לא מתנהל כמו דיפלומט מסורתי שמעדיף להודיע רק אחרי שהמסמך נחתם, המנגנון הוסכם והצדדים הכינו את דעת הקהל. הוא פועל כמעט הפוך: קודם מכריזים, קודם מייצרים מומנטום. קודם כותבים שהמלחמה נגמרה, שהצדדים גילו ״שכל ישר״, שזו ״התחלה של שלום נצחי״. רק אחר כך מגיעים "הפרטים הקטנים" - מי נסוג, מי מפקח, מה קורה אם יש הפרה והאם כל הצדדים בכלל הסכימו לאותה גרסה.
טראמפ: אמרתי לנתניהו שהוא "פאקינג משוגע"
(צילום: Pod Force One, New York Post)
לשיטה הזו יש יתרונות. לפעמים הכרזה אמריקנית פומבית יוצרת לחץ על הצדדים, נותנת לכל צד סולם לרדת מהעץ ומאפשרת ליריבים להציג את עצירת האש כהישג ולא ככניעה. טראמפ מבין היטב את כוחו של רגע טלוויזיוני, פוסט דרמטי או איום כלכלי - ולעיתים זה באמת עובד.
אבל לשיטה הזו יש גם מחיר. כשההכרזה גדולה מדי, היא עלולה ליצור ציפיות שהשטח לא יכול לעמוד בהן. כשטראמפ קורא להפוגה זמנית ״סוף מלחמה״, הוא מטשטש את ההבדל בין שקט רגעי לבין הסדר יציב, וכשהוא לוקח קרדיט אישי על סכסוכים שלא באמת נפתרו - הוא הופך את הדיפלומטיה לקמפיין תדמיתי.
זו אולי התמצית של דיפלומטיית טראמפ: הוא לא בהכרח ממציא הפסקות אש, אבל הוא בהחלט ממתג אותן. הוא הופך הפוגה להישג, עסקה חלקית לניצחון ופתיחת משא ומתן ל"סוף מלחמה". לעיתים, המציאות מתיישרת מספיק כדי להצדיק חלק מהקרדיט - ולפעמים היא מתפוצצת לו בפנים תוך שעות.
