"סרבנות מאיימת על היסוד הקיומי שלנו", אמר אתמול (שני) בנימין נתניהו באירוע קריאת המגילה, כשלצידו הגזען שלא שירת בצבא איתמר בן גביר, ומאחוריו מסודרים לוחמות ולוחמי מג"ב כתפאורה שתוכננה היטב. כן, היסוד הקיומי שלנו בסכנה גדולה, ראש הממשלה. והסכנה הגדולה ביותר היא - אתה. בטח שהם לא חצו גבול, כי את הגבולות פירקת אתה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet: • הסרבנות אינה האיום החמור • מה רוצים משרה נתניהו? • חוק החולה הנוטה למות הוא סוד מדינה • הקיצונים הדתיים משני הצדדים הם אויב
תמיד חשבתי שדמוקרטיה בריאה ואיתנה, ודאי אחת שמצוידת באחד הצבאות החזקים בעולם, יכולה וצריכה לחיות בשלום עם שוליים של סרבנות מימין ומשמאל. התזה הנוחה הזאת כבר לא רלוונטית. גם כיוון שתכני הדמוקרטיה נשאבים מקרבה בעצם ימים אלה בשואב אבק אימתני, וגם משום שהערת האזהרה החדה שמשגרים הקצינים והלוחמים במילואים (ולא, הם לא סרבנים, על אף שנתניהו הקפיד לחזור על המלה שמונה פעמים) – כבר לא שייכת לשוליים, והאש מלחכת את השדרה המרכזית של צה"ל.
"החוזה הופר", הם אומרים. "את האמנה הלא-כתובה שבגללה אנחנו פה אתם קורעים לגזרים. אנחנו צבא-עם התנדבותי בשירותה של דמוקרטיה. לא נשרת דיקטטורה". היש מלים צלולות, מוסריות, לגיטימיות מאלה? הרי השירות בצה"ל לכשעצמו הוא המעשה, לא הערך. המעשה שנעשה בשמם של ערכים מכוננים ומלכדים. ומה קורה כשקורס הערך הבסיסי והכוללני ביותר, היותנו דמוקרטיה? להמשיך כצבא רובוטים בלי שאלות, תהיות ואזהרות?
מי שחושב שזה יכול לקרות לא מבין את סוד כוחו של צה"ל. לחוק שירות חובה בצה"ל לכשעצמו אין משמעות, ודאי כשהוא חל באופן סלקטיבי רק על חלק מהצעירים בישראל, בוודאי כשאין שום בעיה להשתמט ובוודאי כאשר בעת חירום בסיס הכוח הוא חיילי המילואים, מתנדבים. השירות בצה"ל אינו מכוח חוק, אלא מכוח אתוס מכונן משותף ודבק מלכד. הם שמייצרים את הרצון ואת הנורמה לשרת. הם, כל עוד הם מתקיימים, גוברים גם על סלידה ממפלגת שלטון, תהיה אשר תהיה. גוברים על שכנוע עמוק שלו הממשלה הייתה נוהגת אחרת לא היית נקרא בכלל להילחם; גוברים אפילו על פעולות ומשימות צה"ליות הנוגדות את מצפונך.
עד ששלטון חסר מעצורים, בלמים, מוסר או אחריות - מנתץ וממיס את הדבק הזה כאחוז אמוק. מי שמשרת בצה"ל עושה זאת מתוך סיבה. כשהסיבה מאיימת להתאדות, אסור להשאיר את הדיון בה "מחוץ לקוקפיט". במדינות שבהן הצבא מופרט ונשען על שכירי חרב, זה אולי אפשרי. לא בצבא שהוא צבא-העם. גם אם מבחן הפטריוטיות היה השירות בצה"ל (הוא כבר מזמן לא), הייתה צריכה להישאל השאלה: האם אנחנו אוהבים את המדינה מספיק כדי להילחם לא רק על ביטחונה הפיזי, אלא גם על צלם האנוש שלה? הרי תנאי מקדמי והכרחי, לפני שאנחנו יוצאים למלחמה כדי להגן על המדינה, הוא שקודם כל תהיה לנו מדינה. דמוקרטית.
שלי יחימוביץ'שלי יחימוביץצילום: עמית שאבי
צריך לשים לב שההתעוררות הגורפת של אנשי המילואים "עלתה כיתה" אחרי הפוגרום הראשון בחווארה. מוכנים למחול על הרבה דברים, עד שזה מגיע לפשעים נגד האנושות ונגד האנושיות, הנעשים בהשראתם ובעידודם של פורעי חוק שיושבים בממשלה עצמה. כשפורעים יהודים משתוללים ומציתים באין מפריע בתים, חנויות ומכוניות של חפים מפשע. כשאנחנו יודעים היטב שהם מוסתים ושואבים לגיטימציה ממנהיגיהם הגזענים היושבים בממשלה, אותם אלה שעוסקים בהקמת דיקטטורה. כשח"כים מהללים את הפורעים, שר מציע "למחוק את חווארה" וראש הממשלה משווה בין הטרוריסטים היהודים ובין המפגינים למען הדמוקרטיה - מתעצמת תחושת ההתפרקות של המדינה שלמענה אתה נדרש להילחם.
עוז הנפש שמגלים עכשיו מי שכעת מכונים "אנרכיסטים", "טרוריסטים", ומאתמול, בפי נתניהו, גם "הזרעים של גידולי הפרא" - מרשים לא פחות מהשירות המפואר שלהם בצה"ל. האיש שמאיים על קיומה של המדינה הדמוקרטית גם קרא ל"סרבנות" שלהם "האיום הגדול ביותר על קיומה של המדינה". נתפלל שזה לא יחליש את נחישותם להציב מחדש את הגבולות שנתניהו מאיים להקריס.
  • שלי יחימוביץ היא עיתונאית. לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 08:49, 07.03.23