אין טעם להכחיש זאת: זה היה יום קשה למדינת ישראל בהאג. אחד הימים הקשים ביותר, מדינית, מאז פרוץ המלחמה. ואין טעם להכחיש עוד עניין: במובן מסוים, ישראל כבר הפסידה בהתמודדות הזו, ברגע שהחלה. גם אם יצליח אהרן ברק - השבעתו הייתה הרגע המרגש, הראשון והאחרון היום - לשכנע את שאר השופטים שאסור להוציא צו ביניים, הנזק נעשה. בעצם התקיימות הדיון, ובתשומת הלב התקשורתית. בכך שהשאלה שהמדיה העולמית עוסקת בה היא עיוות: ג'נוסייד שמחוללת ישראל, כן או לא.
ב-7 באוקטובר ישראל הותקפה. אזרחיה נורו, נשרפו, נאנסו, נחטפו. זה היה רגע נורא שתבע תגובה צבאית נרחבת. כזו שתשמיד את צבא חמאס. עד תום. שלושה חודשים לאחר מכן, הדיון העולמי הוא האם ישראל מבצעת או לא מבצעת רצח עם. זו איננה הצלחה.
עוד על היום הדרמטי בהאג:
הכותרת
המלחמה בחמאס עוברת לזירה המשפטית
26:27
על מדרגות בית המשפט, עמדו והסתחבקו שני אנטישמים: ג'רמי קורבין, שהיה מנהיג הלייבור הבריטי וסולק בשל האנטישמיות ששגשגה במפלגתו, וז'אן לוק מלנשון, שונא ישראל מובהק. אורחים של הפלסטינים ודרום אפריקה. המחשה ברורה למהות שעומדת מאחורי טיעוני עורכי הדין הרהוטים.
אחרי יום שלם של טיעונים דרום-אפריקנים, שני הפוליטיקאים הקיצוניים נראו מאושרים. הטלוויזיה הפלסטינית ראיינה את קורבין; כאשר עמיתי מחדשות 13, גיל תמרי, ניסה לצלם, הכתבת הפלסטינית נזפה בו. "זה בלעדי!". חיכינו בסבלנות. קורבין הודיע שזה היה יום חשוב לפלסטינים. כאשר תמרי שאל אותו מדוע חשוב שהוא עצמו יהיה שם, הפוליטיקאי הבריטי איבד סבלנות לישראלים המחוצפים. "אני לא חייב דין וחשבון לאיש על נסיעותיי", הוא השיב. כשהגעתי לשאלותיי, סבלנותו הייתה קצרה וקיצונית כמו עמדותיו. הזכרתי לו את התבטאותו הידועה לשמצה על חמאס, שאותם כינה "חבריי". "גם בלייר נפגש איתם כל הזמן באותה תקופה", התבכיין קורבין, פוצץ את הריאיון ונפנה ללכת.
ואז הוא חש שזו הייתה גסות רוח, ולכן הסתובב בחזרה ושאל מהיכן אני. השבתי שמ"ידיעות אחרונות" ו-ynet. הסברתי ששאלתי על חמאס משום שנגדו מתנהלת המלחמה. הוא שוב קפץ, ואמר שהמלחמה הורגת אלפי פלסטינים. שאלתי אם יש לחמאס אחריות למלחמה. קורבין הסתובב והלך. הלכתי אחריו, ושאלתי שוב בקול רם. האם לחמאס יש אחריות למלחמה. הוא לא טרח לענות. זה טבעי; מדובר באדם שלא הסכים במשך חודשים להודות שחמאס הוא ארגון טרור בכלל.
שוחחתי עם חברי השגרירות הפלסטינית בחוץ; הם היו מאושרים. בעיניהם זה היה "יום גדול". יום של הכרה בעוולות שנגרמו להם. העולם, שעומד "בשקט מול הפשעים הישראליים", לפתע נעור. "תביט בהצהרה של ביבי אתמול", אמר אחד מהם, "האג כבר משפיעה. זה לא רק דיבורים".
ברצועת עזה אין השמדת עם. חמאס הוא שביצע רצח המוני וטיהור אתני בגבול עזה. אך דרום אפריקה הציגה קייס סדור, רהוט, עמוס עובדות וציטוטים. הנושא הקשה ביותר בטענה משפטית של השמדת עם הוא הוכחת הכוונה. אך לא במקרה הישראלי; הציטוטים והסרטונים של מתלהמי הכנסת וממשלת ישראל, מראש הממשלה ומטה, הוצגו בפרוטרוט. ממשה סעדה ועד לניסים ואטורי, מנתניהו ועד לנשיא הרצוג, הדרום-אפריקנים לא החמיצו אף התבטאות קיצונית. הם פירטו מספרי נפגעים פלסטינים, ילדים מתים, בתי חולים מפונים, תשתית הרוסה. ובכל זאת, בפרזנטציה שלהם, הם לא הצליחו ולא ניסו להתייחס לנקודה הקריטית ביותר: היותו של חמאס ארגון טרור המבוסס בתוך אוכלוסייה אזרחית. הפער בין מלחמה קשה וטרגית כתוצאה מכך, ובין רצון "להשמיד".
בסופו של דבר, השימועים בהאג הם המחשה לכישלון המדיני של ממשלת נתניהו וקיצוניה. חוסר יכולתם לשמר חזית בינלאומית לאורך זמן שתתמוך במטרות המלחמה, ובאמצעים לכך. האם זה היה יכול להימנע?
אפשר להעלות על הדעת מציאות אחרת, אחראית יותר. הרשו לי לפרוט אותה:
- ראש ממשלה שאוסר על שריו להתבטא בנושאי המלחמה בעזה בלי אישור. נקודה. בפרט שרי ימין קיצוני. לא רק אוסר, אלא גם מפטר מי שלא נעתר לכך. "אנחנו במלחמה, והמסר חייב להיות אחיד".
- דרג מדיני שמקבל החלטה מוקדמת: מכניסים ציוד הומניטרי או לא. אם לא, כתנאי עד השבת החטופים, זה חייב להיסגר מראש מדינית עם ארה"ב. אם כן, לא מאיימים ואז מתקפלים. מה קרה? בסוף ישראל מכניסה סיוע הומניטרי ומזון, דלק ואמצעים אחרים – אך הציטוטים הללו נזרקים בפניה בבית הדין בהאג.
- מתן אולטימטום לחמאס לוותר על כוחו ולהשיב את כל החטופים לפני פרוץ המלחמה, תוך 24 שעות. כבר ספגנו מכה קשה, והופתענו. אולטימטום כזה היה ממחיש לעולם כי למרות הטיהור האתני והרצח ההמוני שביצע חמאס, ישראל רוצה להימנע משפיכות דמים (אם זה ייכנע). חמאס היה אומר לא, וישראל הייתה מבססת את תביעתה המוסרית לשחרור החטופים ועזיבתו את רצועת עזה.
- הצהרות חוזרות ונשנות של שרים וראש הממשלה שהמלחמה היא לא נגד עזה ותושביה, אלא נגד חמאס. שישראל מנסה להגן על חפים מפשע במהלכיה. הם נמנעו מהצהרות כאלה, כי זה לא פופולרי בציבור.
- גיבוי לחזון מדיני ברור: ננצח את חמאס, נשיב את החטופים, נסייע לבניית עזה משגשגת לפלסטינים שאינם חמאס. האמריקנים וכל שאר העולם מחפשים "סוף טוב" לסיפור עזה. גם אם הסוף הטוב הזה איננו ריאלי, עדיף לפחות לשאוף אליו.
- גינויים מידיים להתבטאויות כמו "אין בלתי מעורבים". פעולות של היועצת המשפטית לממשלה והתביעה הכללית נגד הסתה וגזענות, ביתר שאת.
- אכיפה משמעותית של התנהלות ומשמעת צבאית. הרבה מהחומרים שהוצגו בהאג צולמו בידי מילואימניקים ואחרים ברצועת עזה, בניגוד גמור להוראות ופקודות צה"ל. חמור מכך: הם ממחישים עבירות על פקודות. השמדת רכוש פרטי מכוונת, בתוך בתים או חנויות, היא עבירה על הדין הצבאי. יש תחושה שבצה"ל די ויתרו בנושאים האלה, כי התותחים יורים.
- והנקודה הכי חשובה: במלחמה עצמה נגד חמאס, אותה התנהלות. בלי שינוי מבצעי מהותי כלל. חופש פעולה מבצעי מלא לצה"ל, בצמוד לייעוץ משפטי. ניסיון להפחית מספר קורבנות אזרחיים, אבל בלי ויתור על יעדים מבצעיים, ובלי לסכן את הכוחות הלוחמים. היינו עושים בדיוק את כל מה שעשינו, מבצעית – אבל מתנהלים בכל שאר הנקודות אחרת.
את חמאס צריך להביס, צבאית, עד הסוף. עד הבונקר האחרון. אין לנו ברירה אחרת. וכן, ייתכן שישראל הייתה מגיעה להאג בכל מקרה. אבל אם חלק מהנקודות שמועלות כאן היו מיושמות (וחלקן מיושמות כעת, באיחור רב), הטיעון של דרום אפריקה והפלסטינים היה חלש בהרבה. הקייס של ישראל היה עוצמתי. כדי להביס את חמאס נדרשת תבונה ועורמה, לא רק כוח. חשוב מכך, נדרשת השמירה על צדקתנו, ועל הערכים היסודיים שמדינת ישראל אימצה בלחימה בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
