קשה להחליט איזה מהאירועים הפוליטיים בשבוע שעבר היה מטריד יותר - מהתיעוד של חבר הכנסת צבי סוכות מנתץ אנדרטה בכפר פלסטיני ועד יוזמת השר איתמר בן גביר לחלק חוברות תעמולה פוליטית בכניסה לבתי הספר – אבל הם אינם מתקיימים בחלל ריק. הם משקפים הלך רוח שצומח עמוק מתוך מערכת החינוך הממלכתית-דתית, ומעצב את דור העתיד של החברה הישראלית.
הפער התקציבי בין מגזרי החינוך - כ-10,000 שקלים יותר לתלמיד בחינוך הדתי-לאומי לעומת תלמיד בחינוך הממלכתי עברי (ויותר מכך בחינוך הערבי) מוכר וידוע, אבל הוא רק סימפטום. מאחורי המספרים מסתתרת מגמה ערכית ברורה, מדאיגה והרבה פחות מוכרת. בשעה שרבים מאמצעי התקשורת עוסקים בהיעדר לימודי ליבה בחינוך החרדי, הרבה פחות עוסקים בתכנים בחינוך הממלכתי-דתי, תכנים שאני פוגשת יום יום כאשת חינוך וכאם לילדים במערכת החינוך הזו.
הבעיה מתחילה כבר בכניסה למערכת: כל מורה בחינוך הדתי נדרש לחתום על טופס המחייב אותו לקיים "אורח חיים העולה בקנה אחד עם ערכי הציונות הדתית" וללמד רק תוכן "העולה בקנה אחד עם ערכים אלו". לכאורה ניסוח תמים; בפועל, חסם שמדיר מורים מסורתיים, חילוניים, או דתיים שאינם מתיישרים עם הפרשנות הערכית של מועצת החמ"ד (חינוך ממלגתי-דתי). מורים דתיים-ליברליים רבים מבינים מהר מאוד שאין להם מקום במערכת הזו, ובוחרים ללמד בחינוך הממלכתי-עברי או לעזוב את ההוראה לחלוטין.
שיעורי ההיסטוריה, למשל, אינם נשענים על ספרי הלימוד המקצועיים של "כותר", אלא על ספרים של מכון הר ברכה - ספרים שעוברים "עריכה רוחנית" של הרב מלמד ומשלבים פרשנות תיאולוגית בתוך חומר לימודי שאמור להיות מחקרי. כך התלמידים מקבלים גרסה אידאולוגית של ההיסטוריה במקום ידע מבוסס. אין למורים יכולת לדרוש אחרת, ואין לבתי הספר אפשרות לבחור ספרים אקדמיים או מגוונים יותר. זהו חינוך שמצמצם את המבט, במקום להרחיב אותו.
ההשתתפות במצעד הדגלים ביום ירושלים, שבו נשמעות לא פעם קריאות גזעניות ונאומים פוליטיים, הפכה כמעט לנורמה, כך גם ציון יום גוש קטיף הפך לשבוע גוש קטיף עם מובהקות פוליטית ימנית. הטיולים השנתיים מודרכים לעיתים קרובות על ידי מדרשות בעלות תפישה פוליטית ימנית מובהקת, ונערכים דווקא במרחבים גיאוגרפיים שנויים במחלוקת, כך שגם המרחב החווייתי של התלמידים הופך לזירה של מסרים אידאולוגיים בשפה דתית ימנית, ואינו מאפשר לפרש את ההגות יהודית ותפישת העולם הדתית אחרת.
שיעורי ההיסטוריה, למשל, אינם נשענים על ספרי הלימוד המקצועיים של "כותר", אלא על ספרים של מכון הר ברכה - ספרים שעוברים "עריכה רוחנית" של הרב מלמד ומשלבים פרשנות תיאולוגית בתוך חומר לימודי שאמור להיות מחקרי
זו מערכת שבה ערכי הדמוקרטיה נשחקים ומקבלים מימד של שלטון הרוב בלבד כאשר אלימות על רקע גזעני מקבלת תמיכה; כבוד האדם ואהבת הגר נעלמים מהשיח ואילו ארץ ישראל השלמה ועליונות יהודית נתפשים כערכים דתיים עליונים; מערכת בה מחלוקת נתפשת כאיום, לא כהזדמנות; שבה גיוון דעות אינו ערך, אלא בעיה שיש לפתור; שבה מורים חוששים להביע עמדה, והורים חוששים לשאול שאלות.
לימור יעקב ספראי צילום: נעה בירנבויםובכל זאת, בתוך המציאות הזו מתחילות לצמוח קהילות של מורים ואנשי חינוך שמסרבים לוותר על המרחב הערכי של ילדיהם. קהילות שמנסות להשמיע קול אחר, לא מתוך התנגדות למערכת החמ"ד אלא מתוך אחריות ומחויבות כלפיה. הן מבקשות להזכיר שפוליטיקאים וארגוני חברה אזרחית אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מהחמ"ד או לעסוק בו רק דרך שאלות תקציב. מערכת שמחנכת מאות אלפי ילדים אינה יכולה להיות מחוץ לשיח הציבורי על סטנדרטים ממלכתיים-דמוקרטיים.
אם אנחנו דורשים לימודי ליבה בחינוך הממלכתי-חרדי, עלינו לדרוש גם ליבה ערכית בחמ"ד: סטנדרטים משותפים של חינוך רוחני, ערכי, דמוקרטי והומניסטי - כאלה שמבטיחים שהמרחב הדתי-ממלכתי יישאר חלק מהמרחב הדמוקרטי הישראלי, ולא ינוע הרחק ממנו ואשר בינתיים לוקח אותנו יחד איתו לאובדן דרך מוסרי. הכתובת על הקיר ברורה, השאלה היא מי יבחר לקרוא אותה בזמן.
לימור יעקב ספראי היא אשת חינוך ומנהלת את "השדה", עמותה לקידום חינוך אמוני-הומניסטי
