לאחרונה העברתי הרצאת אורח על סיפורי האישי לתלמידי שנה א' בבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן. בסיום ניגשו אליי כמה סטודנטים ואחד מהם שאל אותי אם כיום, בעקבות אישור דוקטרינת הפסילה הפסיקתית (שאותה כינה בטעות "פירות העץ המורעל"), המשפט שלי היה מתנהל אחרת.
לפני כ-15 שנה, ב-15 בנובמבר 2007, זוכיתי באופן מלא ופה אחד מאישום ברצח שלא היה, של אבי משה זהר, שנפטר באפריל 2002 לאחר מאבק של גבורה ב-ALS, מחלת ניוון שרירים סופנית. כתב האישום התבסס על הפללות והודאות שווא שחולצו מפיו של מטפלו של אבי, בחקירה שבית המשפט קבע שהייתה "קשה ודורסנית" ושבמהלכה "לשו החוקרים" את המטפל, "בהבטחות, איומים, צעקות ופיתויים, עד כי זה הפך בידם כחומר ביד היוצר, שהיה נכון לאשר עבורם כל עובדה שהציגו לו כ'אמת'". שנים אחר כך, בכנס לשכת עורכי הדין, ניגשה אליי אחת הפרקליטות בתיק, כיום שופטת, ובנוכחות סגנית הסניגור הציבורי הארצי, ואמרה לי שהזיכוי מוצדק ושהיא מצטערת. באופן רשמי נציגי המדינה סרבו להתנצל.
קרוב לחמש שנים לקח להוכיח את חפותי, ובמהלכן שאלתי את עצמי ואת הסביבה כיצד ניתן להגיש כתב אישום ברצח שלא היה, ומה ניתן לעשות כדי למנוע הישנות של מקרים כאלה. לתדהמתי גיליתי שישראל המודרנית היא אולי מדינה מערבית, אולם ניתן להרשיע בה אדם על סמך הודאה ללא שום ראייה אובייקטיבית מאמתת למעט "דבר מה נוסף", שבית המשפט העליון קבע שמשקלו "קל כנוצה". במקום לערוך בקרה שיפוטית ראייתית, השופטים נוהגים לדחוק בצדדים להגיע להסכמות הכוללות הודאה באשמה על מנת לייתר את המשפט. כתוצאה מכך, משפט פלילי – הליך פומבי של בירור האמת העובדתית – כמעט ולא מתקיים יותר בישראל.
הגילוי המטריד הוביל אותי לפעילות התנדבותית במאבק להפחתת מעמד ההודאה, למחקר אקדמי ולהרצאות. בעת מעצרי הייתי סמנכ"ל כספים בחברת הזנק. כיום אני חבר סגל בחוג לקרימינולוגיה ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי במכללה האקדמית גליל מערבי, ומרצה במכללת אור יהודה ובמכללת שערי משפט.
לסטודנט המעמיק מרייכמן השבתי שלדעתי ייתכן שכיום חוקרים נזהרים יותר לשמור על זכויות החשוד, אך שמירת זכויות איננה תריס בפני הודאות שווא. הסיכון קיים ויתקיים. הוא מובנה בתהליך של חשד וחקירה. התפיסה ששמירת זכויות החשוד מונעת הודאות שווא עלולה להוביל למה שמייסד הקרימינולוגיה הקלינית, הפסיכיאטר פרופ' פטר סילפן, כינה "הליך הוגן להרשעת שווא".
אינני יודע כמה רחוק הייתי מלהודות ברצח שלא היה. אולי כחוט השערה. מה שבטוח הוא שאלמלא החזקתי מעמד ודבקתי באמת, לא הייתי נמצא כאן היום בשביל לספר על כך. כשנה לאחר מות אבי, בלילה בתא המעצר, כ-12 שעות בלבד מתחילת החקירה, אחזה בי אימה מפני שנאמר לי ששיחת הטלפון שזכרתי שבמסגרתה הזעיק אותי המטפל של אבי בליל המוות, לא התקיימה. שמא עשיתי את הדבר האיום שמייחסים לי מבלי שאני מודע לו? יום לאחר מעצרי כמעט נשברתי כאשר נודע לי שהחוקרים עומדים לעצור את אשתי ולמסור את בנותינו למשפחות אומנה. כיום אני יודע שאיום על בני משפחה - פרקטיקה מכוערת שהוכשרה על ידי בית המשפט העליון - היא אחד הגורמים המובילים להודאות שווא.
ביום החקירה הראשון נופף מולי ראש צוות החקירה בפלטי שיחות מקווי הטלפון בבית אבי ובביתי, והטיח בי שאין שום שיחה יוצאת מאותו לילה. לא עלה על דעתי ששוטר בישראל יציג בפני מצג שווא. מאז התברר לי שחוקרים משקרים לנחקרים כדרך של שגרה, וגם פרקטיקה פגומה זו הוכשרה על ידי העליון.
ברשלנותם, החוקרים לא מצאו בפלטי הטלפון את השיחה שהזעיקה אותי לבית אבי. הם סברו שהמטפל ואני מתואמים ומשקרים, ומכאן הגיעו למסקנה המופרכת שאנחנו שותפים לפשע. רק כשבועיים לאחר תחילת החקירות מצאו בפרקליטות את רישום השיחה. אלא שבינתיים המטפל של אבא כבר "הודה" ששיקר ושלא התקשר להזעיק אותי. המשמעות הברורה היא כפולה: הראשונה היא שדיברתי אמת ויש לי אליבי (הייתי בביתי בשעת פטירתו של אבי). השנייה: המטפל נמצא במצב נפשי שבו הוא מוכן לאמץ כל גרסה שמציגים לפניו החוקרים ולא ניתן להסתמך על דבריו.
במקום לעצור את החקירה, לעדכן את שופטי המעצרים שנמצאתי דובר אמת, ולעדכן את הסנגורים שלי ואותי, דחקה התביעה בחוקרים לתקן את העדות של המטפל נגדי ולהתאימה לשיחה שהתגלתה. חקירות אלו של המטפל לא הגיעו לידינו. אנו יודעים עליהן בזכות השוואה שערכו הסנגורים בין חומרי החקירה שקיבלנו מהפרקליטות לבין רישום מועדי החקירות שתועדו בכרטיס החבוש של המטפל – מסמך הרושם את תנועות הכלוא. מטלטל היה לראות כיצד בעדותם בבית המשפט הכחישו החוקרים - שוטרים במשטרת ישראל - את קיומן של חקירות המטפל שאותן העלימו.
את מסמך החבוש של המטפל קיבלנו רק במהלך המשפט וחרף התנגדות התביעה, בזכות אב בית הדין, השופט ג'ורג' קרא, שדרש לראות את המקור ולתת לנו העתק. לדעתי, משגילה בית המשפט כי החוקרים שיקרו בעדויותיהם, היה עליו לעצור את המשפט ולדאוג לכך שיעמידו אותם לדין. מסר תקיף שכזה נגד חוקרים פושעים ותובעים רשלנים עשוי היה לחולל שינוי משמעותי במשפט הפלילי בישראל. זה לא קרה.
המקרה האישי שלי אינו חשוב במיוחד, אבל הוא מלמד שאם ניתן היה להגיש נגדי כתב אישום בגין רצח שלא היה, ניתן לעצור בישראל כל אדם ולהגיש נגדו כל כתב אישום. מה ניתן לעשות כדי למנוע את הישנותם של מקרים כאלה? למרבה הצער, למרות הזיכוי, הפרשה לא נלמדה במערכת ולא הופקו לקחים. במקום זאת החוקרים התקדמו בתפקידיהם. אחד הפך למפקד תחנת משטרה, השני לסנגור, השלישי הוא כיום שופט וכך גם התובעות. איזה מסר מעבירה מערכת המשפט לציבור?
הרשעת שווא היא לעולם לא תוצאה של תפוח רקוב בודד אלא כשל מערכתי. בבחינת "תאונה ארגונית". טעויות קטנות, שאף אחת מהן לא מספיקה כדי לגרום להרשעה באופן עצמאי, משתלבות זו בזו ולא מתגלות בשל חולשות סמויות במערכת, ואז מגיע האסון. התשובה לשאלה "מי אחראי להרשעת שווא?" היא תמיד כל המעורבים כולם - חוקרים, שוטרים, פרקליטים, סניגורים, ושופטים - במידה זו או אחרת. אם על ידי ביצוע שגיאה בעצמם ואם באי-גילוי של טעות של מישהו אחר.
בדומה לתקופת האינקוויזיציה, גם אצלנו התמריצים לשיטות החקירה הפסולות הללו נובעים ממעמדה של ההודאה בפלילים. על פי סדר הדין הפלילי, "עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו", ובית המשפט העליון קבע, ש"אין אדם מודה בעבירה אלא אם כן אמת בפיו". המשמעות היא שניתן להרשיע אדם בישראל על סמך הודאה ללא שום ראיה אובייקטיבית מאמתת.
במסורת המפוארת שלנו, עשיית משפט וצדק חברתי הם הציוויים החוזרים. כך בדברי הנביאים. במשפט העברי להודאה בפלילים אין ערך ראייתי. לכן לא הייתה אפשרות להרשעה עצמית, לא היו עינויים בחקירות והאחריות על קביעת האשמה הוטלה על השופטים בלבד ולא מפי הנאשם.
לטובתנו ולטובת עתיד ילדינו, עלינו להתעורר. מערכת המשפט היא שלנו, ועלינו מוטלת האחריות שהיא תמלא את חובתה לחתור לחקר האמת העובדתית. כדי להבטיח זאת אנחנו צריכים לתקן את דיני הראיות ואת סדר הדין הפלילי כך שהודאת נאשם לא "יראוה כמוכחת כלפיו". התיקון צריך לחייב את השופטים לערוך בקרה ראייתית ולהוביל את המשטרה למלא את תפקידה כבולשת חוקרת. הדרישה לראיות מאמתות, חפציות, אובייקטיביות וחיצוניות להודאה, תוציא את החוקרים מחדרי החקירות לשטח, תהפוך את השופטים לאקטיביים בביקורת ראייתית. המערכת תהיה מחויבת לחתור לחקר האמת.
מעת לעת אני מוזמן להרצות בפני שוטרי, חוקרי, צוערי וקציני משטרת ישראל. שוב ושוב אני נתקל בתגובות של כעס ובושה על האופן שבו התנהלו החקירות נגד המטפל של אבי ונגדי. תגובות דומות קיבלתי גם כשהרציתי בפני תובעים משטרתיים ותובעי הפרקליטות. התגובות הללו נוטעות בי אופטימיות. רוב רובם המכריע של אנשי מערכת אכיפת החוק בישראל מלאי תחושת שליחות. הם מקצוענים ומחויבים לעשות את עבודתם נאמנה.
ד"ר יוסף זהרמקור אופטימיות נוסף מהווה המכון לבטיחות במשפט הפלילי במכללה האקדמית גליל מערבי, שאני בין מייסדיו. בטיחות במשפט הפלילי משמעה, בין השאר, החירות של האדם מפני האשמתו והרשעתו על לא עוול בכפו. במסגרת המכון הקמנו צוות בטיחות הכולל בין השאר נציגים בכירים מהפרקליטות, הסנגוריה הציבורית, התביעה המשטרתית, אגף חקירות ומודיעין, והמכון לרפואה משפטית. במפגשי הצוות אנחנו דנים באירועים ותקריות שהובילו לכמעט-תאונות במשפט הפלילי.
ללא הטלת אשמה אנחנו מנסים לענות על שלוש שאלות מרכזיות: מה קרה, למה זה קרה, ומה ניתן לעשות כדי למנוע הישנות של מקרים שכאלו. מטרת המכון היא להביא לכך שבדומה לתחומים קריטיים אחרים לחיי אדם, כגון תעופה, תחבורה, מזון ותרופות, יוקם מכון לאומי לבטיחות במשפט הפלילי שיהיה בסמכותו לאכוף כללי בטיחות כדי למנוע "תאונות".
- ד"ר יוסף זהר הוא חוקר ומרצה למשפט פלילי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
