עיתונות חופרת
פרק 19 - 12-19 באפריל. השבוע עם 5,800 שעונים מוחבאים ביגואר
53:14
זה היה לילה אחד ששאב את המזרח התיכון כולו אל סף מלחמה, הכניס מדינה שלמה לחרדות בדרך למקלטים והקפיץ אלפי חיילי מילואים שכבר היו בטוחים שהם בדרכם לקרב. לילה שבו ראש הממשלה ניסה שוב ושוב להשיג את הרמטכ"ל, אבל מנתקים לו את הטלפון בפרצוףֿ. חברי כנסת נטשו בהיסטריה ישיבה חשובה על תקציב המדינה ורצו למכוניות כדי להאזין לרדיו. צבאות ירדן וסוריה הכריזו על כוננות שיא, ומלכת בלגיה האם, שבדיוק ביקרה בארץ, קיבלה הנחיה מיועציה להימלט מיידית מהאזור.
לילה שבו תרגיל צה"לי יצא משליטה, כמעט גרר את העולם למלחמה.
תרגיל צבאי סודי שהגה עזר ויצמן ונועד לשמש כמלכודת לאויב, אך עקב קצר בתקשורת שודר לציבור באפריל 1959, מבלי שאף אחד טרח להודיע במה מדובר, הותיר מדינה שלמה בלחץ, וייזכר לנצח בהיסטוריה הישראלית כאחד המחדלים המביכים בתולדות צה"ל. מחדל ששניים מאלופי המטכ"ל איבדו את תפקידם בגללו. ברוכים הבאים ל"ליל הברווזים".
"עיתונות חופרת": בחזרה לליל הברווזים
מלכודת פשוטה וגאונית
בסוף שנות ה-50 ניצבה בפני חיל האוויר בעיה אסטרטגית. מטוסי ריגול מצריים נהגו לחדור בלילות לשמי ישראל באין מפריע ולצלם את אזורי הנגב, כולל הכור הגרעיני הנבנה בדימונה. עד שחיל האוויר היה מזהה את האויב ומזניק לעברו מטוסי קרב, היו המטוסים המצריים עוזבים את האזור, וחוצים את הגבול בחזרה לכיוון חצי האי סיני. בחיל האוויר חיפשו במשך זמן ממושך דרך לייצר מארב למטוסי הריגול המצריים, שתאפשר למטוסים ישראלים להמתין באוויר ולהפיל אותם לפני שהם מספיקים לברוח. מי שמצא את הפיתרון היה האלוף עזר ויצמן, מפקד החיל, שהחליט להשתמש בתרגיל ״קריאה פומבית״.
באותן השנים, המתיחות לאורך גבולות ישראל הייתה גבוהה, במיוחד לאור איחוד מצרים וסוריה ל"רפובליקה הערבית המאוחדת" ב-1958. בגלל המצב הבטחוני הרגיש, תרגילי גיוס פומביים של מערך המילואים דרך הרדיו היו דבר שבשגרה ונועדו לבדוק את זמן התגובה של החיילים. בתרגיל כזה הקריין היה נוקב בסיסמאות הגיוס של מספר יחידות, והחיילים מאותן יחידות היו נדרשים לנקודות הגיוס שלהם. לרוב הם לוו בהודעה מוקדמת שמדובר בתרגיל.
הרעיון של וייצמן היה גאוני בפשטותו: צה"ל יכריז באופן פומבי ופתאומי על גיוס מילואים, מתוך ציפייה שהמהלך הדרמטי יעורר את החרדה המצרית, ויגרום להם לשלוח מיד את מטוסי הריגול שלהם כדי לגלות מה ישראל מתכננת. אלא שהפעם, בניגוד לעבר, מטוסי הקרב הישראלים כבר ימתינו להם מראש באוויר, מוכנים ליירט אותם ולהעביר למצרים מסר חד-משמעי שיגרום להם להפסיק את החדירות האוויריות לשטח ישראל.
התוכנית קיבלה אישור עקרוני מראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן-גוריון. המטה הכללי של צה"ל קבע שעל מנת לדמות מצב חירום אמיתי ככל האפשר, הפעם התרגיל יתבצע ללא כל הודעה או אזהרה מוקדמת לציבור, בניגוד גמור למה שהיה נהוג בשגרה. אלא שכאן, בדרך אל הביצוע בפועל, התרחש קצר בשרשרת הפיקוד. הפקודה לקצין הקישור של צה"ל מול "קול ישראל" ניתנה בטרם סוכם העיתוי המדויק, והרבה לפני שנוסח ההודעה הובא לאישורם הסופי של בן-גוריון והרמטכ"ל חיים לסקוב.
בן-גוריון מיהר להתקשר לאולם שבו היה הרמטכ"ל חיים לסקוב, וסדרן תמים הרים את השפופרת. מעבר לקו בקע קול מוכר שדרש: "כאן מדבר ראש הממשלה, נא לקרוא לטלפון את הרמטכ"ל". הסדרן, שהביט בלוח השנה ונזכר שהיום הוא ה-1 באפריל, היה בטוח שמישהו מנסה למתוח אותו, ופשוט ניתק לראש הממשלה את הטלפון בפרצוף
ביום רביעי בערב, 1 באפריל 1959. "קול ישראל" שידר את התוכנית הפופולרית "פרקי חזנות", כשלפתע השידור נקטע לטובת "הודעה חשובה", והקריין הודיע בדרמטיות בתשע שפות שונות (מעברית ועד יידיש ורומנית) על גיוס פומבי של שלוש יחידות מילואים: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים".
התרגיל נכשל, הפאניקה מתחילה
מהר מאוד התברר שהתוכנית לא עבדה. בניגוד לציפיות, המצרים לא נפלו בתרגיל ולא שלחו את המטוסים שלהם כדי לנסות ולצלם את תנועת הכוחות של צה״ל. מטוסי צה״ל שפיטרלו בשמי הדרום, נחתו מאוכזבים בבסיסיהם. למרבה הצער, התברר שהם היחידים שלא קנו את הסיפור וכל שאר המזרח התיכון, נכנס לכוננות מלחמה. ירדן וסוריה, למשל, הכריזו על העלאת כוננות מיידית בצבא והזזת כוחות לעמדות קדמיות. אבל שום דבר לא השתווה לפאניקה שהתחוללה באותם רגעים בישראל.
ההודעה הדרמטית, ששודרה בתשע שפות וללא שום הבהרה שמדובר בתרגיל, שאבה את מדינת ישראל כולה לסחרור של חרדה. אזרחים רבים, שהיו משוכנעים שמלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע, החלו להפיץ שמועות וחלקם אף מיהרו לבדוק את מלאי התחמושת האישי שלהם בבתים. בבסיסים ובפנימיות צבאיות שררה דריכות שיא; חניכים וחיילים קיבלו פקודה לגשת לנשקייה ולהצטייד בכלי נשק, וחלקם אפילו הלכו לישון באותו הלילה כשהם חובקים רובים צ'כיים, מוכנים לפקודת יציאה לקרב.
גם במסדרונות השלטון נרשמה פאניקה מוחלטת: "פצצת הגיוס" נפלה על הכנסת בדיוק לפני הצבעה חשובה על תקציב המדינה. חברי כנסת מבוהלים נטשו את הדיונים באמצע ורצו החוצה אל מכוניותיהם רק כדי להאזין לדיווחי החדשות ברדיו. המהומה בכנסת רק התעצמה כאשר שר המשפטים, פנחס רוזן, עלה לדוכן ובניסיון הרגעה כושל הצליח לזרוע עוד יותר פחד, כשפלט ששר הביטחון וראש הממשלה, דוד בן-גוריון, מנותק קשר לחלוטין מזה שעה וחצי. במקביל, הטירוף חצה גם את גבולות המדינה והגיע לעיתונאים הזרים. כתבים רבים, ששהו באותה העת בקונצרט חגיגי בתל אביב וסיקרו את ביקורה של מלכת בלגיה האם, החלו לקבל בזה אחר זה הודעות דחופות ובהולות ממערכותיהם בחו"ל – זאת לאחר שרשתות רדיו ברחבי העולם כבר מיהרו לדווח שצה"ל החל בגיוס כללי ושישראל יוצאת למלחמה
מנתקים לראש הממשלה את הטלפון
בזמן שהמדינה כולה נכנסה לסחרור, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ישב בביתו, האזין לשידור הרדיו, וחטף חום. הוא אומנם נתן אישור עקרוני לתוכנית, אך הופתע ונחרד לגלות שההודעה שודרה מבלי שאישר את התזמון או את הנוסח. בניסיון נואש לעצור את כדור השלג, הוא ניסה לאתר בדחיפות את הרמטכ"ל חיים לסקוב.
ואיפה היה הרמטכ"ל? באותה שעה בילה לסקוב בקונצרט חגיגי בהיכל התרבות בתל אביב, שנערך לכבוד ביקורה בארץ של אליזבת, מלכת בלגיה האם. בן-גוריון מיהר להתקשר לאולם, וסדרן תמים הרים את השפופרת. מעבר לקו בקע קול מוכר שדרש: "כאן מדבר ראש הממשלה, נא לקרוא לטלפון את הרמטכ"ל". הסדרן, שהביט בלוח השנה ונזכר שהיום הוא ה-1 באפריל, היה בטוח שמישהו מנסה למתוח אותו, ופשוט ניתק לראש הממשלה את הטלפון בפרצוף. בן-גוריון נאלץ להתקשר שוב ושוב, לדבר בהדגשה ולשכנע את הסדרן העקשן שזו אינה מתיחה כדי שיואיל בטובו להזעיק את הרמטכ"ל.
הבלגן באולם לא הסתכם רק בטלפון מראש הממשלה, אלא התפתח במהירות למשבר דיפלומטי של ממש. יועציה המבוהלים של מלכת בלגיה היו היסטריים ודרשו להחזיר אותה מיד לארצה מתוך אמונה שישראל תחת מתקפה. הרמטכ"ל לסקוב נאלץ להסביר למלכה אישית את הסיטואציה המביכה, ולשכנע אותה שמדובר בסך הכול בפאדיחה פיקודית ולא בפרוץ מלחמה, מה שאכן גרם לה להמשיך בביקור. רק בשעה 23:00, שעות ארוכות לאחר פרוץ הפאניקה, שידרו ב"קול ישראל" הודעת הבהרה והרגעה שמדובר בתרגיל בלבד.
ראשים נערפים וקונספירציות פורחות
למחרת בבוקר, כשהוסר האיום המדומה, החל קרב ההאשמות התקשורתי והפוליטי והפרשה קיבלה את השם "ליל הברווזים
על שם קריאת הגיוס "ברווזי המים". בחו"ל צצו תיאוריות קונספירציה: התקשורת הסובייטית למשל, האשימה את ישראל שהגיוס היה תרגיל שנועד להסיח את דעת הפועלים כדי שממשלת ישראל תוכל להעביר תוספת של 420 מיליון לירות לתקציב הביטחון.
בזירה המקומית, הכנסת סערה. מנחם בגין (ראש האופוזיציה) נשא נאום פטריוטי אך תקף בחריפות את הממשלה על הסתרת המידע מהכנסת. בן-גוריון פעל במהירות והקים ועדת חקירה שקבעה כי הכישלון לא היה בעצם הגיוס אלא בשידור, שנעשה בטרם קיבלו שר הביטחון (בן-גוריון) והרמטכ"ל אישור לעיתוי ולנוסח המסר. הוועדה הטילה את האשמה על "קציני דרג ביניים" שביצעו את ההוראה ב"עודף התלהבות".
ההשלכות בצמרת צה"ל היו כואבות. בן-גוריון, שבהתחלה סבר שאפשר לעבור לסדר היום על הפרשה, נכנע ללחץ הציבורי ודרש את ראשם של שני אלופים מוערכים: ראש אג"מ (אגף מטה) מאיר זורע, וראש אמ"ן יהושפט הרכבי. זורע הועבר מתפקידו ומונה לאלוף פיקוד הצפון, והרכבי הוצא לחופשה שהובילה לסיום תפקידו בצה"ל. עזר וויצמן, שהגהה את התרגיל, לא נענש.
בפרספקטיבה של 65 שנה, הלילה ההזוי הזה יכול אולי להיראות כמו סצנה מתוך סרט בורקס או מערכון גאוני של הגשש החיוור – לילה שבו בדיחת 1 באפריל כמעט גרמה למלחמה אזורית. אולם, עבור צה"ל זו הייתה טראומה מקצועית שצרבה את התודעה. זיכרון "ליל הברווזים" מנע מצה"ל לבצע גיוס מילואים פומבי במשך 14 שנים ארוכות, עד לבוקר ה-6 באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
