מים רבים זרמו בנהר ירדן מאז אמצע שנות ה-50 של המאה שעברה, אז הצהיר ראש הממשלה משה שרת בכנסת שלישראל אין שירותי ביטחון, ועד השבוע שעבר, אז הפיץ המוסד לתקשורת הודעה מסודרת ומנוסחת להפליא על מינוי שתי נשים לתפקידים בכירים בארגון.
מדי פעם עולה לדיון השאלה מהי הגישה הנכונה עבור ארגוני מודיעין בכל הקשור לפומביות שלהם; במיוחד כאשר המוסד ושב"כ, הנהנים מיוקרה רבה בין היתר בזכות החשאיות שלהם, עושים בשנים האחרונות שימוש יזום בתקשורת כדי להאדיר את עצמם, בעיקר על ידי סיפורי הצלחה. ובכן, בשורה התחתונה, בישראל אין מדיניות ברורה וסדורה לגבי החשיפה התקשורתית של ארגוני המודיעין. מדי פעם התקשורת מפרסמת סיפורי הצלחה, לעיתים ביקורת מתבקשת בימים של מתח בין דמוקרטיה לביטחון, אבל קו ברור קשה למצוא.
אפיון גוף מודיעין כארגון חשאי עבר מטמורפוזה בעולם וגם בישראל. במשך שנים מאז מלחמת העולם השנייה החשאיות הייתה מוחלטת. איש לא ידע דבר על ארגונים אלה ולא היו פרסומים על פעילותם. מסוף שנות ה-50 החלה הגישה להשתנות: כלי התקשורת החלו לכתוב על ארגוני המודיעין אך עדיין נשמרה חשאיות בגילוי אופן פעולתם, הקרוי בשפה המקצועית modus operandi (שיטות פעולה). הנחת העבודה הייתה שסודיות מסייעת להפתיע את ארגוני המודיעין היריבים.
אבל מזה כמה שנים, ובמיוחד מאז עידן "העולם השקוף" של תקופת האינטרנט, התקשורת נמצאת במקום אחר. במדינות דמוקרטיות מתפרסם מידע רב על ארגוני המודיעין - לעיתים בכתבות עיתונאיות שנולדו מיוזמה של הארגונים עצמם כדי לשווק הצלחות, ולעיתים באמצעות אתרי אינטרנט ייעודיים ובמדיה החברתית.
בישראל המצב שונה, משום שאנחנו הדמוקרטיה היחידה שבה קיימת צנזורה ביטחונית: ההחלטה מה יפורסם נמצאת בפועל בידי שב"כ, המוסד והשר הממונה שהינו ראש הממשלה. המצב הזה יוצר אנומליה: מחד, הציבור משתומם לעיתים מעודף חשיפה ומידע, ומאידך, דווקא נושאים שעל פניו נראים כחוסים תחת "זכות הציבור לדעת", ולכאורה אין להם חשיבות ביטחונית, עדיין לא מאושרים לפרסום (למשל, התנגדות שב"כ לפרסום על פעילותו במעברות בשנות ה-50). מכך ניתן להתרשם שעל הניסיון להאדיר את ארגוני המודיעין יש פחות מגבלות צנזורה מאשר על פרסומים שיכולים להביך אותם. כלומר, ניכר שנעשה שימוש לא מתאים בעילה ביטחונית.
בישראל היו כמה אבני דרך בפרסומים על אודות שב"כ והמוסד. במשך שנים רבות הייתה עמדת ראשי הארגונים בעד שמירה קנאית על החשאיות, וזה כלל את הסתרת שמותיהם כל עוד שימשו בתפקיד (לראשונה פורסם שמו של ראש שב"כ שנכנס לתפקיד ב-1988, עם מינויו של יעקב פרי, ובהמשך עם מינוי של שבתאי שביט לראש המוסד. זו הייתה נקודת מפנה. שם נפרץ הסכר). קודם לכן, שנים רבות לאחר מלחמת ששת הימים נאסר פרסום על פעילות שב"כ בשטחים. לכל היותר, פעולות סיכול טרור יוחסו ל"כוחות הביטחון", בניגוד לכיום, כשכבר קוראים לילד בשמו.
רק כמה פרשיות שבהן היה מעורב שב"כ – הריגת המחבלים שנתפסו בקו 300, פרסום דוח ועדת לנדוי לגבי שיטות החקירה וחקיקת חוק השב"כ ב-2002 - נתנו לארגון הכשר סופי לדברר את עצמו. מכאן הדרך הייתה קצרה להקמת פונקציה ארגונית המקדמת אותו בתקשורת.
ד״ר אבנר ברנעצילום: יח"צהמוסד היה יותר מסויג בעניין זה בגין רגישות פעילותו בחו"ל. מקרה בולט התרחש כאשר המוסד נקלע שלא ברצונו לפרסום חובק עולם על כשלונו לחסל את חאלד משעל בירדן ב-1997. לעומת זאת, ב-2018 עלה ראש הממשלה בנימין נתניהו בפריים טיים של שידורי הטלוויזיה וגילה קבל עם ועולם על המבצע הנועז של המוסד להשגת מסמכי הגרעין האיראני שהוסתרו בטהרן. הייתה זו חשיפה יזומה ללא תקדים בהיסטוריה של ישראל, וגם של ארגוני מודיעין בעולם, שנראתה כחשיפה בלתי ראויה לתרבות החשאית של ארגוני המודיעין. בהמשך, ראש המוסד יוסי כהן התראיין לאילנה דיין בעודו בתפקיד – צעד חסר תקדים שלדעת רבים הייתה בו גם חשיפה ביטחונית מוגזמת אף שאושרה על ידי הצנזורה. מדוע היה צורך בכך?
בעידן שבו המדיה מנהלת בפועל את סדר היום התקשורתי, והפרות הקדושות של הביטחון נשחטו, חוזרת לדיון השאלה מהי האסטרטגיה הפרסומית של ארגוני המודיעין, אם יש כזו בכלל? מי אחראי לשמירת האיזון בין שמירת הסודיות לבין הרצון לשמור על תדמיתם של ארגונים אלה? האם עליהם לנהל זאת בעצמם לפי האינטרסים שלהם? או שמא יש צורך בפיקוח והתייעצות מוקדמת עם גורמים חיצוניים שימונו לנושא? השארת המצב כפי שהוא איננו רצוי ויש מקום לבחון את הנושא.
- ד"ר אבנר ברנע, לשעבר בכיר שב"כ, הוא עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי, אוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
