במהלך סוף השבוע קיימו בכירי ממשל ביידן דיון נוקב בשאלה אם להמשיך לספק לישראל את כל החימושים והציוד שהיא מבקשת לצורך המלחמה בעזה. הדעות היו חלוקות. מה שבלט בהן היה המיאוס כלפי בנימין נתניהו וממשלתו. למיטב ידיעתי, טיסות הרכבת האווירית שמעבירה ציוד לישראל לא הופסקו. התסכול בבית הלבן קיבל ביטוי אחר, לא פחות משמעותי. הנשיא ג'ו ביידן בחר אתמול (שלישי) לומר בקולו את מה שאנשיו אומרים בשיחות סגורות: ישראל הולכת ומאבדת את התמיכה של הקהילה הבינלאומית. בתרגום לעברית בסיסית: לא בטוח שבהצבעה הבאה במועצת הביטחון אמריקה תטיל וטו.
ביידן בחר לתקוף את נתניהו בעניין טעון נוסף: הרכב ממשלתו. לכאורה, יש כאן התערבות גסה, פסולה, בהרכב של ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. אבל אפשר להסתכל על האמירה הזאת מזווית אחרת: הרוב בממשלה בלם השבוע את בקשת מערכת הביטחון להתחיל להכניס פועלים מהגדה לישראל. נתניהו תמך בבקשה ונבלם. גישת הרוב בממשלה עולה בקנה אחד עם הסירוב העקבי של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להעביר לרשות הפלסטינית את הכסף שמגיע לה כחוק ועם היד החופשית שנותנים סמוטריץ' ואיתמר בן גביר למתפרעים מבין המתנחלים.
1 צפייה בגלריה
yk13715676
yk13715676
ארכיון. בנימין נתניהו וג'ו ביידן
(צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
ההתנהלות של ממשלת ישראל בנושאים האלה מקפיצה לשמיים את הבית הלבן, את האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית בקונגרס ואת תומכי המפלגה הצעירים בשנת בחירות. היא כבר לא נושא ישראלי פנימי - היא נושא פנימי אמריקני.
המהלך החמור מכולם, מבחינת ביידן, הוא הסירוב של נתניהו לדון בשילוב של גורמים פלסטיניים בניהול עזה ביום שאחרי. אמש הפיץ נתניהו סרטון שהפך את העימות עם נשיא ארה"ב להתנגשות פומבית, התנגשות שקשה מאוד יהיה להחליק אותה. יום לפני התחלה של סבב ביקורים כאן של בכירי הממשל, נתניהו הכריז מלחמה.
פרשנים התייחסו למשמעות הפוליטית של המהלך: נתניהו מנסה להשיג מחדש את תמיכת הציבור הימני לאחר שרבים נטשו אותו בגלל אסון 7 באוקטובר ומחדלי הממשלה אחריו. במילים אחרות: לא ביידן מעניין אותו, גם לא עזה. מה שמעניין אותו הוא עתידו הפוליטי ביום שאחרי. הוא נכשל כמר ביטחון, נכשל כמר אמריקה; אולי יצליח כמר לעולם לא פלסטין. הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים שגולשת החוצה. נתניהו הביא את האמירה הזאת אל הקצה.
המהות לא פחות חשובה. אפשר לקבל את הסירוב של נתניהו (וגם של בני גנץ ויאיר לפיד וביידן) להסכים לשלטון חמאסטן ברצועת עזה; אפשר אפילו להבין את הקושי שלו בהקמה של שלטון פתחסטן בעזה; בהיעדר אופציה אחרת, האופציה השלישית היא שלטון ביביסטן בעזה: חיילי צה"ל יהיו אחראים לביטחונם של 2.5 מיליון פלסטינים נואשים; פקידי האוצר יהיו אחראים לרווחתם. כל עוד נתניהו לא מפנים שאין למלחמה הזאת פתרון מושלם - היא תסתיים ברע במיעוטו או ברע בריבויו - הוא מסכן את מה שהלוחמים השיגו עד היום, בחייהם ובגופם.
את ביידן וממשלו מטריד עוד עניין: השילוב בין ההפצצות הכבדות בשכונות חאן יונס והידיעות על אסון הומניטרי בדרום הרצועה מציגות את נשיא ארה"ב כמשתף פעולה עם מה שנתפס כפשע מלחמה. כאשר יגיעו לכאן ראש המועצה לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, שר ההגנה לויד אוסטין ושר החוץ אנתוני בלינקן, הרמטכ"ל יציג להם את הנתונים שמוכיחים, לכאורה, שצה"ל עושה כמיטב יכולתו למנוע הרג אזרחים ואסון הומניטרי.
נחום ברנענחום ברנעצילום: אביגיל עוזי
זאת אכן הכוונה, אבל לא כך היא נראית בעין המצלמות. מה גם שיש תמיד מי שעושה ההפך. מצעד התחתונים בצפון הרצועה היה אירוע מביש, שחולל נזק גדול בדעת הקהל המערבית. 15-10 אחוזים מהעצורים היו אנשי חמאס, השאר אזרחים. מי שהפשיטו אותם היה צריכים למהר ולהלביש אותם. במקום זה צילמו והפיצו. ביקשו לעבוד על הציבור הישראלי, בעיקר על החלק בציבור שצמא לנקם. תיעוד שראיתי מוכיח, לכאורה, שידם של קצינים בצבא במעשה. כשהעירו להם התפארו בתגובות הנלהבות שקיבלו מהרחוב. זה מה שנקרא בצבא כישלון ערכי.
המלחמה גם בצפון הרצועה, גם בדרומה, קשה. יום-יום אנחנו מובילים לוחמים אל החלקות הצבאיות בבתי העלמין. ההסכמות עם האמריקנים היו אמורות לתת לצה"ל הרבה זמן. זמן הוא ביטחון; זמן הוא חיי חיילים. ההסכמות הפכו לעימות. ביידן, שהשקיף קודם על המלחמה עם לוח שנה ביד, משקיף עליה עכשיו עם סטופר. עוד שבוע, עוד שבועיים. השעון מתקתק.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.23