איזבלה שלחה מיקומים להכוונת הכוחות
חלקן מכירות זו את זו, עבור חלקן זו הפעם הראשונה שהן נפגשות, אבל לכולן יש לא מעט במשותף גם מעבר ל-7 באוקטובר, והשיחה בין שש הנשים זורמת בטבעיות. הראשונה שמציגה את עצמה היא סמל-ראשון איזבלה סנגר (22), שהייתה תצפיתנית בגזרת עזה.
"עליתי מברזיל בגיל עשר", מספרת סנגר. "הייתי במכינה קדם-צבאית והתגייסתי להיות תצפיתנית. היה חשוב לי לעשות צבא, ולשרת כתצפיתנית בכלל היה חלום. זה תפקיד קשה ומאתגר, אבל עם הכי הרבה משמעות. אחרי שמונה חודשים בחמ"ל נחל עוז יצאתי לקורס מ"כים שבסיומו הגעתי לחמ"ל יפתח, מוצב קטן ליד זיקים. 7 באוקטובר היה אמור להיות השבת האחרונה שלי בסדיר, וסגרתי אותה עם הבנות בחמ"ל. הגעתי בשישי בבוקר והייתי אמורה לצאת במוצ"ש.
7 צפייה בגלריה
מימין מורן טדגי, איזבלה סנגר, נסרין יוסף, גיטי ביר, מעיין הנדלר ובת שבע יהלומי
(צילום: אביגיל עוזי)
"בשבת בבוקר התעוררנו מהבומים ורצנו למיגונית. אחרי כמה דקות התקשרו מהחמ"ל וביקשו שאבוא. לקחתי שכפ"ץ וקסדה ורצתי לחמ"ל, שם חפפו אותי מהר על מה שקורה ואמרו לי שיש פשיטות בכמה מוקדים בגזרה. אני ועוד מפקדת העברנו דיווחים ושלחנו מיקומים כדי להכווין את הכוחות. פגעו לנו כמעט בכל מערכת 'רואה יורה', אבל הצלחתי לעבוד עם מה שנשאר ופגעתי בחוליה של מחבלים שניסתה לחזור לעזה. במוצב שלי הייתה חדירה של חוליה קטנה ושמונה חיילים מהבסיס נהרגו בהיתקלות".
בת שבע ברחה מהמחבלים עם הבנות לשדות
בת שבע יהלומי, תושבת ניר עוז, עדיין מתרגלת לסטטוס "אשתו של חטוף". היא אמא לשלושה ילדים, בהם איתן שחזר מהשבי אחרי 52 ימים, ואמור לחגוג בקרוב בר-מצווה אבל לא יעשה את זה עד שאבא שלו, אוהד, יחזור הביתה. "אוהד גדל במועצה באשכול ובזכות זה חיפשנו לגדל משפחה במרחבים של טבע ושקט", היא מספרת. "אני רציתי קיבוץ, הוא רצה מושב, והתגלגלנו לניר עוז. החיים שם היו גן עדן, אני מאחלת לכל ילד לגדול ככה. ואז הגיע 7 באוקטובר. היינו בבית, והתעוררנו בשש וחצי בבוקר מהאזעקות. המון-המון אזעקות ופיצוצים. נכנסנו לממ"ד כמו שאנחנו מתורגלים.
"פתאום שמענו קולות של ירי וצעקות בערבית והרחנו עשן. בשום שלב לא הצלחנו להבין את גודל האירוע. המחבלים ניסו כמה פעמים להיכנס אלינו הביתה, ודלת הממ"ד לא נסגרה. אוהד יצא החוצה וצעק לנו מהצד השני של הדלת שהוא אוהב אותנו. בעשר נכנסו מחבלים, ירו באוהד, ונכנסו אלינו. הם שמו אותי ואת הבנות על אופנוע אחד ואת איתן על אופנוע אחד, ונסענו לשדות".
"האופנוע שלנו נפל והחלטתי לקחת את הבנות ולברוח לעומק השדות כשאיתן בדרך לעזה ואין לנו מושג מה עם אוהד. אנחנו מבקשים שיעשו הכול כדי לשחרר את החטופים. זה משהו שטבוע בצביון המדינה, להחזיר כל אחד ואחת. זה מה שמבדיל אותנו מהצד השני, ערך החיים והקדושה שלהם".
נסרין הצילה יישוב שלם
נסרין יוסף מהיישוב יתד היא אמא לארבעה ילדים ונשואה לאיש צבא. ב-7 באוקטובר היא הצילה יישוב שלם כשיחד עם בעלה חקרה שלושה מחבלים שתפסו מחוץ לבית, ועזרה למנוע עוד אסון כבד ביישוב אחר.
"נולדתי בעוספיא", היא מספרת. "בעלי עייד ואני הכרנו לפני 16 שנה, ואמרנו שכשנתחתן נגור בעוטף עזה ליד הבסיס שלו, וכך היה. שלושת הילדים נולדו בעוטף. במהלך הזמן עברנו כמה יישובים אחרי שהילדים חוו גזענות קשה וכלום לא עזר. היו מרביצים להם וקוראים להם ערבים מסריחים למרות שאבא שלהם איש צבא על מדים. בסוף הגענו ליתד והיה לנו ממש כיף שם. קיבלנו אותנו בחום ולילדים היה טוב עד 7 באוקטובר. בשש וחצי התעוררנו לאזעקות ששינו לנו את החיים.
"המחבל הראשון הופיע לקראת תשע וחצי. עייד אמר שיש מחבלים בחצר שלנו, עלה על מדים ויצא. אמר לי, 'אני מעדיף למות על מדים מלמות כמו עכבר בממ"ד'. נתקלנו במחבל הראשון ועצרנו אותו. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו, 'אני לא מפחדת ממך'. שאלתי מאיפה הוא נכנס והוא הצביע לכיוון החממה. כיתת הכוננות הגיעה, ואחרי 40 דקות הם מוציאים עוד ארבעה מחבלים מהחממה, וכולם בחצר שלי. ניגשתי אליהם והתחלתי לשאול בערבית מי שלח אתכם, כמה בדרך לפה. אמרתי להם שאתן להם כסף וזהב ואבריח אותם במדי צה"ל אם הם יגלו לי, והם אכלו את הסרט".
מעיין החזיקה שעות את ידית דלת הממ"ד
מעיין הנדלר מקיבוץ כיסופים הייתה בבוקר השבת השחורה בממ"ד עם שניים מארבעת ילדיה. במשך שעות החזיקה את ידית הדלת וסיכנה את חייה כדי להביא מים לילדים כשהמחבלים מקיפים את ביתה. "אני בת משק", היא מספרת. "נולדתי בקיבוץ, דור שלישי, הסבים שלי הקימו את המקום. ב-7 באוקטובר הייתי בבית עם הבן הגדול והבת הקטנה. השניים האחרים היו אצל ההורים שלי. אחרי מטח של 45 דקות אני שומעת ערבית מחוץ לחלון. סגרתי את דלת הממ"ד והחזקתי אותה שלא יצליחו לפתוח. בזמן הזה אין קליטה ואין לי דרך לקרוא לעזרה.
"תוך זמן קצר שמענו שפרצו לבית. עשו בלגן בסלון, הזיזו דברים, שברו הכול. ואני רואה חדשות בטלוויזיה בממ"ד ורואה שכבשו את העוטף. מהרגע שקמנו לא שתינו אפילו טיפת מים, והבת שלי צרחה מצמא. יצאתי מהממ"ד בשקט, הלכתי כפופה ושלפתי בקבוק. בדרך חזרה לממ"ד היה צבע אדום ונפילה בבית שצמוד אליי, ואז ירו עליי מהחלון. הכדורים פספסו אותי בשנייה. צה"ל הגיע בחמש אחרי הצהריים וחילץ אותנו, כשכל הזמן הזה אני לא יודעת מה עם ההורים שלי ועם שני הילדים שאצלם. רק מאוחר בלילה התאחדנו במלון בים המלח".
גיטי הצילה חיים תחת אש
אחרי עשרות שנים שהיא מתנדבת באיחוד הצלה, הארגון שהקים בעלה אלי ביר, גיטי ביר קיבלה החודש את התואר שחלמה עליו שנים - פרמדיקית. ב-7 באוקטובר היא יצאה להציל חיים תחת אש, לאורך הכבישים ובכניסה לכפר עזה ורעים. "יום קודם אמרתי לבת שלי, 'איזה הזיה שלא היה פיגוע בחגים כמו בדרך כלל'", היא משחזרת. "מי היה מאמין שנקום בבוקר לדבר הזה. אנחנו שומרי שבת, אבל כשהבנו שיש בלגן מיד שלפנו טלפון וראינו מחבלים מסתובבים עם נשקים בעוטף. בגלל שבעלי מכיר תרחישים קודמים, הבנו שזה סיפור גדול והחלטנו שמורידים אמבולנסים וציוד לדרום.
"התחיל גיוס מתנדבים, ואני הצטרפתי לשני החתנים שלי שירדו לדרום באמבולנסים. הייתי בטוחה שנפגוש בדרך מלא חיילים ושוטרים, אבל הכבישים היו ריקים. נסענו בכביש ואני אומרת, 'מה זה כל המכוניות שעומדות עם דלתות פתוחות?' ירדנו לראות במה מדובר והבנו שאלו אנשים שירו בהם וכולם מתים. לא היה במי לטפל. הגענו לשער הנגב ושם הייתה התקהלות, הבנו שמוציאים אנשים. משם עבדתי בלי הפסקה עד הלילה, עברתי מאמבולנס לאמבולנס. טיפלנו בפצועים, חלקם מאוד קשה, הרגענו אותם ודאגנו שיישארו בהכרה עד שהמסוק חילץ אותם. בשלב מסוים אני מרימה עיניים קולטת שחושך, 11 בלילה".
מורן נעלה את המשפחה בממ"ד והגנה על תושבים בגופה
רב-פקד מורן טדגי, אמא לשניים מאופקים, היא קצינת אג"ם בתחנת ערוער ומשרתת במשטרה כבר 21 שנה. ב-7 באוקטובר היא לא חשבה לרגע לפני שנעלה את המשפחה בממ"ד ויצאה להגן על התושבים בגופה. "בשמחת תורה אירחתי את המשפחה של סתיו, בת הזוג שלי, שהגיעה מאילת", היא מספרת. "חגגנו כל הלילה, ובבוקר סתיו העירה אותי ואמרה שהתחיל מטח כבד לכיוון תל אביב. אחרי 20 דקות קיבלתי החלטה לצאת לשטח. בכיכר הראשונה ראיתי רכבים נטושים, גדר על הרצפה. מתברר שהמחבלים היו שם כמה רגעים קודם.
"יצאתי מהאוטו והתחלתי לרוץ לכיוון הרחוב שהיו בו מחבלים. ראיתי התקבצות של שוטרים מסביב לבית של דוד ז"ל ורחל אדרי, והגיע קצין שדיווח שיש שם ארבעה מחבלים עם שני בני ערובה. בשלב הזה נפתחה לעברנו אש מטורפת, וקצין ושוטר נפגעו לידי מירי RPG ורימון שנזרק לעברנו. מפקד המרחב, תנ"צ אפי שימן, הגיע על אזרחי. העברתי לו את תמונת המצב והוא שלח אותי להשתלט על רחוב מקביל שהיו בו עוד שלושה מחבלים עם בני ערובה. לא עיכלתי את מה שהוא אומר, אבל יצאנו לשטח האש. היינו שם רק חמישה שוטרים.
"פה נפל לי האסימון עד כמה אני מסכנת את עצמי, והתקשרתי להיפרד מהילדים. אחרי לחימה קשה הוצאנו את בני הערובה החוצה תחת אש, ומשם המשכתי לפקד על פינוי הגופות של המחבלים והאזרחים 48 שעות ברצף".
"נשים שהולכות בתלם לא עושות היסטוריה", מסכמת טדגי. "כל מי שפה כנראה נועדה לפרוץ את הדרך עבורה ועבור אחרות, ולדעת שאין דבר כזה תקרת זכוכית ואין משהו שאנחנו רוצות ולא נשיג".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.24
