מטבע הדברים, הפוקוס בתום חצי שנה למלחמה הוא על אירועי 7 באוקטובר והתמרון בעזה, אבל המערכה בצפון היא חלק בלתי נפרד מהמערכה הרב-זירתית. כבר ב-11 באוקטובר, כשהמדינה עוד שרתה תחת הלם הטבח שביצע חמאס ביישובי הנגב המערבי, ישראל הייתה מרחק נגיעה מתקיפה בלבנון שהייתה עלולה, בסבירות גבוהה, להוביל למלחמה. ההחלטה להימנע מכך עדיין שנויה במחלוקת.
תקיפת צה"ל בדרום לבנון בסוף מרץ
(צילום: דובר צה"ל )
על הרקע הזה, ynet ו"ידיעות אחרונות" חושפים היום (שישי) נתונים חדשים על היקף ההתכתשות בגבול לבנון. מתברר כי מאז 7 באוקטובר שוגרו 3,100 רקטות ופצצות מרגמה לישראל. לשם השוואה, בכל מלחמת לבנון השנייה שוגרו 4,400. 90% מהרקטות נורו על ידי חיזבאללה, והיתר על ידי גורמים פלסטיניים אחרים. כמו כן, חיזבאללה ירה כ-240 פצצות עתירות משקל, שנעות בין 100 ל-500 ק"ג וגורמות נזק כבד, הדומה לפרקים להפגזות חיל האוויר הישראלי. פצצות אלו הן שהשמידו את מפקדת אוגדת הגליל בבירנית.
בנוסף, חיזבאללה שיגר לפחות 700 טילי נ"ט, חלקם מסוג מתקדם, שפגעו לא רק ביישובים ובמוצבי צה"ל בקו המגע, אלא גם בבסיסים אסטרטגיים כמו יחידת הבקרה האווירית במירון. גם מקומות נוספים היו על הכוונת, במטרה להכאיב, אבל המאמץ לא תמיד הצליח.
בענף הכטב"מים, תוספת משמעותית לארסנל התחמושת, שוגרו לפחות 33 כטב"מי נפץ. מחבלי הארגון ביצעו 55 ניסיונות צליפה ושבעה ניסיונות חדירה, שכולם סוכלו.
התמונה משקפת את הנזק שנגרם, בעיקר על רקע פינוי התושבים והתושבות ללא תאריך יעד להשבתם, אולם חיזבאללה משלם מחיר כבד מאוד. צה"ל ביצע 1,400 תקיפות מהאוויר ועוד 3,300 תקיפות מהיבשה על יעדי חיזבאללה, וירה אלפי פגזי ארטילריה שגרמו להרס נרחב בכל הכפרים השיעים בדרום לבנון. מקומם לראות את ההרס שנגרם בקריית שמונה, מטולה וביישובים נוספים, אבל המצב בלבנון חמור פי כמה. צה"ל השמיד מאות מחסני אמל"ח ועמדות צבאיות שנועדו לשמש בעת חדירה לישראל, והשמיד את מרבית התשתיות במרחבי הלחימה המיוערים.
ישראל איבדה 14 חיילים ושמונה אזרחים במסגרת המערכה, וכל אחד מהם עולם ומלואו, אולם האבדות של חיזבאללה כבדות בהרבה: 280 מחבלים נהרגו עד כה ועוד 70 פעילי טרור פלסטינים. בין ההרוגים של חיזבאללה נמצאת שורת מפקדים בדרגת מח"ט, כשהבולט הוא מפקד כוח רדואן, וויסאם טוויל, ואחרים מחזית הדרום. גם בכירים בחמאס ששהו בעומק לבנון חוסלו, ובראשם סלאח אל-ערורי, ששה בביירות.
ביקורת מבית על חיזבאללה
בניגוד לחמאס, שנמנה על הזרם הסוני באיסלאם, חיזבאללה הוא ארגון שיעי והרגישות שלו לנפגעים גבוהה יותר, כפי שניתן לראות בהלוויות הסוערות. גם מצב הפצועים מטריד את האוכלוסייה: 1,200 מהם מוגדרים כפצועים קשה. עם זאת, כאב הראש האמיתי הוא 150 אלף העקורים מבתיהם בדרום לבנון: בינת ג'בל ריקה לחלוטין, וכך גם עייתא א-שעייב, מארון א-ראס, כילא וכפרים נוספים. 1,200 בתים נהרסו כליל. למעלה מ-10,000 בתים לא ראויים יותר למגורים. ישראל עסוקה, ובצדק, ב-60 אלף תושבי הצפון שפונו מבתיהם ולא יחגגו שם את חג החירות, אך ראוי לציין כי בלבנון מופעל לחץ כבד על חיזבאללה לעצור את ההשתתפות במלחמה למען הפלסטינים. ובכל זאת, צריך לציין בהגינות: הלחץ טרם הניע הסדר מדיני.
הסיבה, בין השאר, היא שחיזבאללה לא איבד את הביטחון שצבר במהלך 20 שנים של התעצמות. ההערכות העדכניות מדברות על 200 אלף רקטות מסוגים שונים, כ-100 אלף פצצות מרגמה בגדלים שונים ועשרות אלפי טילי גראד המסוגלים להגיע לחיפה, בנוסף לאלפי רקטות שמכסות את מרכז הארץ ודרומה. עם משקל של חצי טונה ויכולות דיוק משמעותיות, הן מהוות איום שהעורף הישראלי החזק, המנוסה והממושמע טרם הכיר. חיל האוויר אמור לגרום בתגובה לנזק כפול פי כמה בלבנון, והפעם מתחייבת פגיעה בתשתיות של מדינת לבנון, מה שלא קרה ב-2006. הלחץ הבינלאומי יגיע מיד לאחר מכן.
מבחינת סדר הכוחות, צבא חיזבאללה מונה כיום כ-100 אלף לוחמים, חלקם ב"סדיר", ואילו היתר במודל המזכיר "מילואים בתנאי קבע", כלומר תעסוקה זמנית ומשכורת גבוהה פי 10 משל חייל בצבא לבנון. כוח רדואן המפורסם, שכבר 12 שנה מתכונן למשימתו העיקרית ובינתיים צבר ניסיון רב בסוריה, מנה ערב המלחמה אלפי לוחמים. מרביתם היו מדרום לליטני, חלקם היו על הגדר ממש. כיום נותרו רק כמה מאות שבקושי מחזיקים מעמד מול הלחץ של צה"ל: הם מותשים, נטולי תקשורת סדירה וגם המזון הולך ואוזל. חייהם לא שונים משל מבוקשים בשטחים.
הסימנים המקדימים
כל זה מוביל לשתי שאלות דרמטיות: מה הסיכוי שמלחמת ההתשה תידרדר למלחמה כוללת, והאם נכון ליזום אותה. כדי לנסות להשיב צריך לבחון איך הגענו עד הלום, בהתחשב שנקודת הפתיחה אינה 7 באוקטובר - אלא ינואר 2023, אז התקבלו האינדיקציות שחיזבאללה מזהה חולשה ישראלית במרחב, עקב ההתרחקות של הבית הלבן מהקואליציה הימנית ביותר בתולדות המדינה, והקרע החריף בתוך ישראל. מעודד מהנסיבות הללו, חיזבאללה החל לשנות את פריסת הכוחות בקו המגע: הוא הקים עמדות לאורך הגבול מהים ועד להר דב, קידם את כוחות רדואן בקרבה מקסימלית לגדר ובעצם הציב 15 "פוג'ים" - גדודים מוקטנים - לאורך הקו. הפרובוקציה הגדולה של אותם ימים הייתה הצבת שני אוהלים בשטח הישראלי בהר דב. הפעולה הכי חמורה, לפחות מבין אלה שהותרו לפרסום, הייתה חדירת מחבל עם מטען כלימגור רב-עוצמה, שהפעלה מוצלחת שלו הייתה מובילה בוודאות ליממות קרב ואולי גם למלחמה כוללת.
ובכל זאת, צה"ל לא שינה את ההיערכות שלו כנדרש. רק ארבעה גדודים היו באזור באותה תקופה. ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, הבטיח שידע לספק לאוגדת הגליל את ההתראה המקדימה לפני שכוחות רדואן מממשים את תוכנית הפלישה ליישובי הגליל. התושבים והתושבות התלוננו שלוחמי חיזבאללה הפכו דה-פקטו לשכנים מהגיהינום, וגם בצה"ל שלחו לראש הממשלה מכתבי התראה, שפורסמו בעיתון זה, על כך שהארגון מזהה שעת כושר. ובכל זאת, לא ננקטו צעדים משמעותיים בשטח. ואז הגיע 7 באוקטובר.
גם בחלוף חצי שנה, אין תשובה מוסמכת לחידה מדוע חיזבאללה לא ניצל את מתקפת חמאס כדי להעמיד את ישראל תחת איום הרבה יותר דרמטי. התשובה הסבירה ביותר, לפי גורם, היא שהפטרונים האיראנים לא רצו "לבזבז" פרויקט שנבנה כדי להרתיע את ישראל מלפגוע במתקני הגרעין. לכן דחף שר הביטחון יחד עם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אמ"ן חליוה למתקפה ישראלית יזומה. גלנט ותומכי גישתו טוענים עד היום שההחלטה להימנע מכך היא בכייה לדורות. המתנגדים, בהם גם בכירים בצה"ל ולא רק חבר הקבינט המצומצם גדי איזנקוט, סבורים שזו הייתה טעות לפתוח זירה שנייה, והנזק לעורף היה עצום. בסוף, מי שהכריעה הייתה ארה"ב: ה-Don’t המפורסם של הנשיא ביידן כוון כלפי חוץ לאיראן וחיזבאללה, אבל הוא גם הופנה לישראל.
הפלונטר האסטרטגי לא נראה בפני פתרון. גורמים אופטימיים מפנטזים על גרסה כלשהי של החלטה 1701, שתרחיק את כוחות רדואן לעמדה שתפחית חשש לפשיטה (אך הם עדיין יהיו מדרום לליטני) תוך התחייבות שצה"ל יאכוף הפרות ולא אף גורם בינלאומי לצד סיכון של כניסה לסבבים. פנימית, צה"ל כבר מבין שהוא צריך לשלש את מספר הגדודים בגזרה, ובעצם להקים לצד אוגדה 91 את אוגדה 92.
כך או אחרת, בצמרת שורר קונצנזוס: רק צבא גדול וחזק יותר ירתיע את חיזבאללה. זה נכון אבל לוקח זמן, ובינתיים בציבור ישנו לחץ מסוים כביכול "לגמור עם זה", למרות שאיום התגובה האיראני שיתק את המדינה מרוב פחד. לפני ארבעה חודשים פירסם החתום מעלה מאמר מעל דפים האלה, "מלחמה ואז מה?", שבו נכתב שאין טעם לצאת למלחמה ללא הכרעה: את כמות הרקטות לא נשמיד כעת, ובסוף נחזור לאותה נקודה בדיוק. עם כל הצער שבדבר, גם היום לשאלה "מלחמה ואז מה?" אין תשובה שמניחה את הדעת.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
