תמונה ראשונה - יוסי החייכן עם הכובע, אבל אל תיתן לזה להטעות אותך
יוסי הרשקוביץ בשבילי הוא לפני הכול הילד מהרובע. רבים הכירו אותו כשכבר היה איש מבוגר ומיושב בדעתו. יוסי הוא הרי מנהל בית ספר נערץ, אבל כל אלה לא יודעים איזה ילד בנדיט הוא היה. ייאמר לזכותו שכבר אז, בימים ההם, בין חבורה של ילדים שבורים - כי מאוד קשה להיות נורמלי כשאתה גר במקום הכי קדוש בעולם - כבר אז יוסי היה אחר. הוא תמיד ידע להיות גם וגם.
בילדות, התמונה שיש לי ממנו בראש היא של ילד עם לחיים ענקיות, עם כובע מצחייה על הראש ועם חיוך מתוק. מי שהכיר אותו כחבר ידע שזה חיוך שיש בו תמימות גדולה, אבל גם זדוניות לחלוטין לא מבוטלת.
תמונה שנייה - יוסי בכינור
מתישהו הביאו לרובע את השיטה ללימוד כינור לילדים מגיל שלוש. ברובע של אותן שנים לא היה כמעט כלום, אבל איכשהו דווקא השיטה הזאת, סוזוקי, הגיעה מיפן, דווקא אל בין חומות העיר העתיקה. אף אחד לא יודע איך זה קרה, אבל בתחילת שנות ה-80 מצאנו את עצמנו, בערך 20 ילדים - רובנו עם הפרעות קשב אכזריות - נכנסים לעולם הכנרות.
התמונה המצורפת כאן מגיעה מתוך האלבום בבית של ההורים שלי, וצולמה בקונצרט הראשון שבו הופענו. קשה לחשוב על חיבור יותר הזוי בין הכלי העדין והרגיש הזה, לבין הילדים הלא-מווסתים שהיינו. אבל השנים הוכיחו שבמקרה של יוסי זה עבד.
לאט לאט, המציאות הטיחה את עצמה בפרצוף של ההורים שלנו, שכנראה לא מאוד הכירו אותנו כשחלמו על ילד כנר. בזה אחר זה נשרנו כולנו. רק יוסי ואלעד, שני בני דודים, נשארו המתמידים היחידים.
ככה יוסי הילד השובב, התחיל את הדרך שהפכה אותו לימים לאיש טוב הלב שביום החתונה שלו הולך לנגן לחולים במחלקה אונקולוגית. הייתה לו היכולת לאסוף את עצמו, ולהחליט שאם משהו חשוב, גם אם זה לא חשוב לו, אלא לאמא שלו, הוא יידע להחזיק מעמד.
היכולת לעשות שוב ושוב משהו שאתה לא בהכרח נהנה ממנו, בשביל מטרה גדולה יותר, הייתה מונחת אצל יוסי מאז שהיה ילד קטן.
תמונה שלישית – יוסי בעל שני הפרצופים
יוסי היה ילד פרוע אבל היו לו גבולות. במחשבה שניה, לא בטוח שגבולות זה המושג המדויק, כי בילדות המוקדמת יוסי עשה איתנו את הכל. אחר כך הוא קצת התיישר וחתך לקו שמרני יותר, אבל בגילאים הצעירים ההבדל בינו לבין כל האחרים היה בעיקר היכולת שלו לעבור, בבת אחת, למצב של רצינות מוחלטת.
יוסי כמובן גם ניצל את זה כדי להעמיד פני תמים. היית יכול לעבור בחצר בית ספר בהפסקה, לחטוף פתאום משום מקום פצצה של כדור לתוך הראש, להרים מבט בעודך מנסה להתאושש מהצלצולים באוזן, והנה, בלי שום קשר, הנה יוסי, הולך בנחת במרחק של כמה מטרים ממך. ילד טוב ירושלים.
תוך כדי שיוסי היה עושה השטות שלו, למשל זורק על חבר אקראי את הכדור במהירות מטורפת, בהפתעה, לתוך הראש, הייתה לו מן תנועה כזאת שהוא מוציא לשון הצידה, ומחייך. אבל בשנייה שהמטרה הושגה, אתה חטפת והופתעת, יוסי היה יוצא במקצועיות מהמצב של ילד מופרע וזדוני. כאן הייתה לו מן קפיצה כזאת והתיישרות עם כל הגוף, ובבום, הוא נהיה רציני, תמים לחלוטין, ונטול כל קשר לאירוע.
השילוב הזה ביוסי הוא תמצית הבית שגדל בו: יש אצל ההרשקוביצים תמהיל נדיר של לכידות משפחתית, של צחוק והסתלבטות על כל העולם ואחותו, לצד רצינות תהומית, מסירות מלאה למטרה, ותדר רוחני עמוק מאוד. בדיוק כל מה שיוסי המבוגר היה.
תמונה רביעית - יוסי בעל הרעיונות
יוסי היה ילד חזק בצורה מפחידה. הוא היה מהיר מאוד בריצה, בועט וזורק כדור בעוצמה. אבל היכולת הפיזית הזאת לא מנעה מהמוח היצירתי שלו לעבוד בטורבו. כתוצאה מכך היו לו המון רעיונות. אני צעיר מיוסי בשנה. השנתון שלי ברובע היה מורכב מילדים יותר רגועים וצדיקים. ובשכבת הגיל של יוסי, אוי, הם היו חבורה מופלאה, גן חיות אמיתי.
בתור ילד שחיפש אקשן, מצאתי אותו בשכבה שמעליי בכמויות, והם פתחו לי את הדלת בשמחה. אחר צהריים אחד יוסי הגיע לרחבה החדשה עם שקית פיסטוקים. איכשהו הוא הצליח להסיק שאם מניחים קליפה של פיסטוק מתחת לכסא העץ בבית הכנסת, ברגע שמישהו מתיישב על הכיסא, הקליפה נשברת, עושה רעש של עץ שנשבר, וזה מבהיל מאוד את המתפלל המתיישב.
בהתחלה אכלנו את הפיסטוקים, ואחר כך, בין מנחה לערבית, נכנסנו אל האולם הגדול של בית כנסת הרמב"ן, עברנו כיסא כיסא, והנחנו מתחת לכל אחד מהם כמה קליפות פיסטוק קשיחות.
איש לא חשד ואנחנו התמקמנו לתצפית במסדרון האחורי, כשלכל אחד מאיתנו יש ביד סידור - סיפור כיסוי מושלם.
החזן הכריז בתחילת התפילה: "ברכו את השם המבורך", הקהל משיב: "ברוך השם המבורך לעולם ועד" ובבת אחת, עשרות מתפללים מתיישבים על כיסאות העץ, שומעים את הקנאק של החיים, ובטוחים שהם שברו את הכיסא.
אנחנו מאחורה, גאים מאוד במעשינו, כמובן צוחקים, וזה מה שהסגיר אותנו. כמו תמיד ברובע, זה לא נגמר עד שאחד מאיתנו לא מקבל סטירה. מאדם שהוא לא אבא שלו. הפעם זה היה אחד הגבאים המיתולוגיים, שהיד שלו פגשה את הלחי העסיסית של יוסי. אף אחד, גם יוסי בעצמו, לא חשב שזה לא היה שווה את זה.
היו גם כתובת הגרפיטי בכניסה לבית הספר שבה יוסי מצא לנכון לחתום את שמו ובכך חשף את כולם, וגם הרעיון לברוח בהפסקה מבית הספר לרחבת הכותל כדי לאסוף את הסוכריות שזורקים שם בבר מצוות. יש לי בראש עוד הרבה תמונות כאלה, של יוזמות של הכיתה של יוסי שנעשו בתמימות מלאה, אבל משום מה תמיד נגמרו בסטירות.
יוסי לתלמידיו: מתגעגע ומצפה לראותכם בקרוב
תלמידים פוגשים את משפחתו של סמל רון קוקיא ז"ל, במסגרת המיזם של יוסי
(צילום: חברת אפקט)
תמונה חמישית - יוסי מתבגר
התמונה הבאה היא של יוסי אוסף את עצמו ומתחיל להתאמן לצבא, בימים שאף אחד לא הכיר קבוצות של כושר קרבי. הוא סימן מטרה ועף עליה כמו טיל. לא היה אז אינטרנט, לא הייתה מודעות לספורט מקצועי, לא היה ממי ללמוד, אבל אני זוכר את יוסי מתחת לטלפונים הציבוריים ברחבה עושה שכיבות סמיכה וכפיפות בטן ומזיע. אני עמדתי לידו, הוא עשה שריר בבטן וביקש שאתן לו אגרופים. כשמוסיפים לעוצמה הפיזית הטבעית שלו את כוח הרצון והסיבולת, הוא הפך לחיה.
בכיתה י"א יוסי התחיל לדבר על גדנ"ע צלילה. הוא סימן מטרה וטס עליה. בעידן הזה אין טלפון סלולרי, אנחנו חיים משבת לשבת כדי להתעדכן. ערב שבת של קיץ בכותל, יוסי הגיע לתפילה רצוץ אחרי הגיבוש שהסתיים יום לפני כן, וסיפר: "התקבלתי לשייטת". לא ייאמן. יוסי הקטן עם הלחיים הגדולות הולך להיות גיבור-על. כשחושבים על זה, כמה לא מפתיע. עוצמה פיזית, כוח רצון, שאפתנות.
תמונה אחרונה - יוסי המנהל
בדיוק שנה לפני שיוסי נהרג, הוא הזמין אותי למסור הרצאה בבית הספר שלו ביום הזיכרון ליצחק רבין. הוא ביקש שאגיע מוקדם כדי להראות לי את בית הספר. בשלב הזה בחיים, יוסי בשבילי הוא כבר לגמרי האיש הרציני, הרוחני, ובכל זאת, מה שראיתי שם במסדרונות לא ייאמן. יוסי, הילד השובב, הפך למנהל שהולך עם חולצה בתוך המכנסיים, וזה כבר אירוע בפני עצמו.
הסתובבנו בתוך בית הספר והוא ממש הרגיש לי כמו איזה להטוטן. אני הלכתי לידו, והוא בעצם היה המנצח של כל תזמורת הענק הזאת: עברנו בין זירות התרחשות, כיתה, מעבדה, מגרש כדורסל, והוא כמו צועד על עננים, בעוצמה שמשולבות בה נחת ורוגע - שילוב כל כך נדיר ומיוחד.
ראיתי אותו מדבר עם תלמידים באבהות וגם בגובה העיניים. ניכר לגמרי מהסיטואציה שהם גם מבינים את ההיררכיה וגם אוהבים אותו. הוא היה גם רך וגם נחוש. אמרתי לעצמי ואמרתי גם לו, שזה מרגיש שיש לו אנרגיה מאוד מיוחדת כמנהל. יוסי חייך בביישנות.
הוא, אגב, מלך המחמאות לאחרים, בצורה שלא מאוד מאפיינת שיח בין שני גברים בגילנו, אבל כשמחמיאים לו - יוסי לא כל כך יודע מה לעשות.
אחרי ההרצאה יוסי ליווה אותי אל הרכב שלי מחוץ לבית הספר. התרשמתי אפילו מהיחס שלו לשומר בכניסה. עמדנו ליד הרכב ודיברנו ארוכות. הוא סיפר סיפורים מבית הספר, ומה שנשאר איתי זה כמה שהוא עסוק ומושקע במה שקורה בחיים של התלמידים שלו מעבר לשעות הלימודים.
תמונה אחרי האחרונה: הר הרצל
אל הר הרצל, המקום שבו פגשתי את יוסי החי כל כך הרבה פעמים, יוסי מגיע בפעם האחרונה. אלפי בני אדם, שבכל אחד מהם יוסי נגע, עומדים ושרים לו לפרידה את שירי הרב שלמה קרליבך שיוסי כל כך אהב לנגן על הכינור.
יוסי היה אובססיבי להר. בכל יום זיכרון העביר בו שעות, בין קברים של חברים שלנו שנפלו, לבין חלקות הגיבורים שגדלנו עליהם מסיפורי תש"ח, ששת הימים ויום כיפור. כאן, על הר הרצל, פגשתי את יוסי החי כל כך הרבה פעמים, בימי זיכרון, בלוויות של אביעד ואריאל מהרובע, באזכרות.
ועכשיו יוסי מגיע אל ההר בפעם האחרונה. מקבל בו חלקה משלו. הקומנדקר עוצר מעל החלקה, בני משפחת הרשקוביץ מקבלים הזדמנות לפרידה אחרונה מיוסי. בינתיים, אלפי בני אדם שבכל אחד מהם יוסי נגע, זרק עליו כדור בטיל, ניגן לו בכינור במחלקה האונקולוגית או חינך אותו באבהות, כל אלה עומדים ושרים לו לפרידה את שירי הרב שלמה קרליבך שהוא כל כך אהב לנגן.
אלה הן רק שבע מתוך אינספור התמונות שנמצאות בראש שלי מיוסי. למרות שבשנה האחרונה זה מרגיש כמו חלום, הן כולן התרחשו במציאות של יוסי: הילד השובב והזריז, שנעשה לנער נחוש, ואחר כך למחנך שאני לא יודע כמה יש כמותו.
יוסי נגן הכינור הרגיש, והמנהל שהלך במסדרונות בית הספר רך ונחוש, כמו להטוטן. כל אלה תמונות אמיתיות שבמו עיניי ראיתי, של יוסי הלא-ייאמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.24
