דליה אזוגי ודוד לוי, אורית פרץ ואייל רדיע, יעל פוגל ורפי נבון הם שלושה זוגות אחים ששני ילדיהם נהרגו בקרבות ובמלחמות שלאחר 7 באוקטובר. לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הם מספרים על הקשר שנוצר מהכאב המשותף, על ההתמודדות עם השכול שהיכה פעמיים במשפחתם וכיצד למדו לתמוך אחד בשני.
"תמיד רציתי להיות כמוך, ניבי"
בני הדודים סמל ראשון עומרי פרץ ז"ל וסמל ראשון ניב רדיע ז"ל מאליכין הקימו בנעוריהם בית עץ. לידו, בין קקטוסים קטנים עדיין ניצבת הספה שעליה ישבו ודיברו במשך שעות. הם תמיד היו קרובים, גם בלב. רק 50 מטר מפרידים בין בתי הוריהם, האחים אורית פרץ ואייל רדיע. היום בני הדודים שוכבים במרחק של מטר אחד זה מזה, בבית העלמין המקומי, כשעל קברו של עומרי עדיין נמצאת האבן שהניח ניב ועליה כתוב: "תמיד רציתי להיות כמוך, ניבי".
זה יום הזיכרון הראשון שאותו יחווה אייל כאב שכול, והאחים מנסים לעכל את רוע הגזירה הכפולה שנפלה על המשפחה המורחבת. "אחרי שעומרי נפל, רציתי להרגיע את עצמי ואת האחיות שלו", נזכרת אורית, "אמרתי להן שהמזל לא דופק פעמיים על אותה דלת. שנה וחודשיים אחר כך היא הגיעה, חשבתי שצוחקים עליי. רק בימים האחרונים התחלתי לעכל את מותו של עומרי, את מותו של ניבי אני עדיין לא מעכלת".
11 צפייה בגלריה
"אני לא מבין איך אני ואחותי יושבים כאן ומדברים על הילדים שלנו שנפלו". האחים אורית פרץ ואייל רדיע
(צילום: אלעד גרשגורן)
אייל אומר שהוא היה לחוץ על בנו ניב, "ניבי" כפי שהוא קורא לו. "אנשים אמרו לי שאחרי שהאחיין שלי נהרג, זה לא יקרה שוב אצלנו, אבל הרגשתי שהמוות כבר לא רחוק ממני, אני לא מבין איך אני ואחותי יושבים כאן ומדברים על הילדים שלנו שנפלו".
עומרי היה מבוגר בשנה מבן דודו, לוחם בצנחנים שנהרג בגיל 20 בקרב הרואי בשבת הארורה ההיא כשהגן עם חבריו על יישובי העוטף. הוא היה בביסל"ח, מפקד בקורס מכ"ים, ב-7:00 הוקפץ הגדוד שלו לעוטף ככוח הגנה ראשון. עומרי הוביל את חייליו שטיהרו את צומת מעון וצומת רעים, תוך שהם מחסלים מחבלים ומחלצים חטופה מרכב שהיה בדרך לעזה.
הם קיבלו פקודה לנוע לקיבוץ כיסופים ונלחמו בעוז מול המוצב שנכבש ובין חצרות הבתים. הצוות בפיקודו ניהל קרב בלימה עיקש שעצר את חדירת המחבלים לקיבוץ, ובכך הציל את תושביו. במהלך הקרב נפל עומרי יחד עם שלושה מחייליו.
"לספר לניבי על המוות של עומרי היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, עד למוות שלו עצמו", נזכר אייל, "בגלל שההורים שלו היו בחו"ל הייתי צריך בהתחלה לשקר לו שהכל בסדר עם עומרי, אבל אז הגיעה השיחה ושנינו בכינו. מאותו רגע, לאן שהוא לא הלך בעזה הוא רשם עם ספריי את השם של עומרי והשם ינקום דמו, הוא רצה לנקום את מות בן דודו וחברו".
ניב שהתגייס באוגוסט 2023 להנדסה הקרבית, נלחם בעזה ובלבנון במשך יותר משנה וחצי. למרות השחיקה הוא בחר להישאר בגדוד מתוך תחושת מחויבות לחבריו. ב-24 ביוני 2025, במהלך פעילות בחאן יונס, מחבל השליך מטען לפומה שניב היה בו. בפיצוץ שנגרם נהרגו שבעה לוחמים, ובהם ניב, בן 20 במותו.
ההורים מספרים על חיבור מיוחד בין השניים שהלכו מדי יום ביחד לבית הספר. "עומרי היה הבן דוד הגדול ורצה ללמד את ניב כל מיני דברים", מספר אייל, "ניב היה שותה בצמא את מה שעומרי היה אומר, הוא היה עבורו דמות לחיקוי".
"עומרי התחיל לבנות את בית העץ וניבי הצטרף אליו כי הוא העריץ אותו. הייתה לעומרי כריזמה והוא אהב את כולם וידע לראות אותם, אז אני מניחה שהיה קל לניבי להתחבר אליו. שניהם היו תחרותיים, אולי עומרי יותר, עד שהוא לא ניצח מישהו במשהו הוא לא היה נרגע". אייל אומר שלניב "הדבר החשוב היה המשפחה".
יום הזיכרון אינו רגע שיא של קושי עבורם. "זה עשרה חודשים שבהם היינו בכל מיני טקסים", אומרת אורית, "זו תקופה מפרקת, אתה מתעסק בדברים הכי כואבים, כל הזמן כואב לך אבל יש דברים שיותר, כמו היום הזה".
"אצלי זה פעם ראשונה", אומר אייל, "אורית כבר יודעת לאן היא הולכת, אני מקווה שנהיה חזקים. הבטחנו לעצמנו שנהיה חזקים בשבילם, הם הרי הלכו לצבא בשבילנו ובשביל המשפחות שלנו ואנחנו חייבים להיות חזקים בשבילם".
"הילדים שלנו גיבורי על"
40 יום בלבד הפרידו בין נפילתו של סמל ראשון אלקנה נבון ז"ל בפעילות מבצעית בג'נין, לבין נפילתו של בן דודו סמל ראשון איתי פוגל ברצועת עזה.
"כשהגיעו בערב יום כיפור לדפוק לנו בדלת ולהודיע שאיתי נפל", מספרת יעל אמא של איתי ז"ל, "אמרתי להם 'אבל אנחנו כבר משפחה שכולה, אחיין שלי נהרג'. חרב עליי עולמי כשאלקנה נפל ואז הודיעו לי על איתי. שעה לפני כניסת הצום רפי התקשר ואמר, "כל מה שאמרת לי לפני חודש וחיזקת אותי, אני מעביר הכל אלייך. הילדים שלנו הם גיבורי על. נעבור את זה יחד".
11 צפייה בגלריה
"כל מה שאמרת לי לפני חודש וחיזקת אותי, אני מעביר הכל אלייך" יעל פוגל ורפי נבון
(צילום: עידו ארז )
אלקנה בן 20 במותו, ואיתי בן 22 במותו, היו שני בני הדודים המבוגרים במשפחה המורחבת. כל אחד היה הבכור בביתו. אלקנה שירת כלוחם בנח"ל, איתי בשריון. איתי מבוגר בשנה וחצי מבן דודו והיה קרוב אליו. בשל דחיית שירות בלימודי הישיבה, הם התגייסו באותו שבוע וליוו זה את זה.
"אלקנה תמיד חייך", מספר רפי אביו, "בלט בעזרה לזולת וביחס מכובד לכל אחד". יעל מוסיפה שאחיינה "תמיד היה עם אנרגיה". כשהמג"ד שלו היה אצלנו הוא אמר שלא נהרג מ"כ אלא ש'איבדנו מג"ד'. הייתה לו שאיפה להגיע רחוק בצבא. המפקדים שלו סיפרו שהוא תמיד התווכח איתם מי נכנס ראשון, הוא אמר שהוא נגביסט וצריך להיכנס ראשון. הוא תמיד היה בשאיפה לעשות ולעזור".
"אצל איתי בלטה מאוד הרצינות שלו", אומרת יעל אמו. "את יכולה גם לומר שהוא היה גאון", מוסיף רפי והיא ממשיכה, "הוא מאוד בלט בלימודים ועם זה, מאוד 'רגיל' וזורם עם החברים. הוא היה מאוד רציני בשילוב בין עולם התורה, ומצד שני קרא ספרי פנטזיה, והחליט ללמוד שפות. בטנק שלו מצאו המון ספרים: משנה, גמרא, ספרי הלכה ונרניה ואנה פרנק, שמלמדים על מי שהוא היה".
11 צפייה בגלריה
40 יום בלבד הפרידו בין נפילתם. בני הדודים אלקנה נבון ואיתי פוגל ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
יעל היא הבכורה ורפי הוא השני מבין ארבעה אחים. "מהרגע הראשון שהילדים נחשפו אחד לשני היה להם קשר טוב. מאז 7 באוקטובר הקשר ביניהם התהדק. הרבה פעמים איתי היה אומר על אירועים משפחתים 'אם אלקנה נמצא אז אני בא גם'. איתי ספד לאלקנה. הזיכרון האחרון שלנו משניהם ביחד הוא תמונת סלפי שהם צילמו בדרך לבסיס. האוטובוסים שלהם עצרו באותה נקודה והם נפגשו במקרה, עשו סלפי ושלחו לנו. זו העדות לקשר ביניהם וגם לחוסר".
"אלקנה הרגיש דבקות במשימה", אומר רפי, "הוא היה במבדקי טיס והלך לגיבושים. למרות שלא עבר את הגיבושים זה לא הוריד לו את הראש. הוא התגייס עם ישיבת ההסדר שלו לגדודים, הלך קדימה בראש מורם ועודד את מי שהיה לצידו. אבא שלי אלוף משנה והוא רצה לעקוף אותו בדרגה".
"איתי רצה לסיים את השירות הצבאי ולחזור לישיבה", אומרת יעל, "אבל אחרי שאלקנה נפל, הוא אמר למפקד שלו שהוא רוצה לצאת לקורס קצינים כדי להמשיך את הדרך של אלקנה".
האחים מתמודדים עם האובדן ביחד. "יש מישהו לחלוק איתו את הכאב, שלא רק מקשיב אלא מבין אותך, זה הופך את הסיטואציה למכילה יותר. תמיד היינו בקשר טוב, ועכשיו פתאום יש לילדים תיאומים על מפגשים למשפחות שכולות, הם מגיעים יחד וזה נותן הרבה כוח".
אלקנה נטמן בפתח-תקווה, איתי ביקיר. "יש התלבטויות במשפחה, למי ללכת ביום הזיכרון", הם אומרים. "אנחנו לא יכולים ללכת אחד עם השני, אבל צריך גם שלכל אחד יהיה את המקום שלו".
רפי מספר ש"בהלוויה של איתי אמרתי לאבא שלי ולמי שמספיד מהמשפחה - לדבר כמה שפחות על אלקנה. למרות שמאוד קל לעשות את החיבור, היה חשוב לי לשמור על המקום של איתי. כשעשינו הכנסת ספר תורה, הרב שלי אמר לי, 'איזה עם זה, אחרי שלוקחים ממנו, מחפש איפה לתת'".
"סבתא נינט איבדה שני נכדים"
סמל ראשון ידידיה אזוגי ז"ל הספיק להגיע ללוויה של בן דודו האהוב, סמל דניאל לוי ז"ל מקריית אתא שנהרג בשכונת זיתון שבעזה. שבועיים וחצי אחרי הוא נהרג בג'באליה שבעזה.
11 צפייה בגלריה
"אני מנחם את אחותי דליה שהגיעה לנחם אותי זמן קצר לפני". דליה אזוגי ודוד לוי
(צילום: יריב כץ)
דניאל, לוחם בגדוד 931 של הנח"ל, נהרג בגיל 19 מפיצוץ מטען לצד שלושה לוחמים נוספים מהגדוד. "הכאב הוא נורא ואיום. היינו קשורים מאוד. לקחתי את בני ואת חברו יוסף דסה ז"ל לאוטובוס בדרכם דרומה. כמה ימים אחרי הם נכנסו לעזה ויום וקצת אחרי בני נהרג", מספר דוד, אביו של דניאל.
דניאל שחלם לשרת ביחידת עוקץ, נהרג ב-10 במאי 2024 ושלושה שבועות מאוחר יותר, ב-29 במאי, נהרג בן דודו ידידיה, לוחם בגדוד 101 של הצנחנים. "הם היו חברים קרובים ואהבו זה אתה זה מאוד. זה לא נתפס שהם לא איתנו. תראה בפינת ההנצחה איך הם מחייכים וצעירים, מאוד מרוצים מהנתינה שלהם למדינה. מאז שהם לא איתנו החיים לא אותו הדבר", אומר בכאב דוד.
ידידיה, בן 21 מרבבה שבשומרון, שנהרג בקרבות בצפון רצועת עזה, היה סמל מחלקה בגדוד 101 של הצנחנים.
11 צפייה בגלריה
"דיברו ביניהם על זה שהם נכנסים לעזה - וקבעו להיפגש. לצערנו, הם נפגשים כעת למעלה". דניאל לוי וידידיה אזוגי ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
"אמא שלי איבדה שני נכדים בהפרש קצר - את דניאל ואת ידידיה", אומר דוד, בנה של הסבתא נינט, תושבת קריית מוצקין, ומזיל דמעות כשהוא מביט בגאווה בתמונות שלהם. "המוות שלהם כל כך קרוב האחד לשני, זה משהו בלתי נתפס. אני מתגעגע אליו מאוד, לשוחח איתו ולהיות איתו ביציע. כל כך קשה לנו כל יום ובטח עתה בימי הזיכרון. שני הנכדים האלו היו קרובים אליה. ידידיה האהוב שלנו, היה פשוט העתק הדבק של דניאל. שניהם מאוד דומים בתכונות האופי, צנועים, עם יראת כבוד לזולת ודרך ארץ".
יומיים לפני שדניאל נפל, דוד שוחח בטלפון עם ידידיה. "הם דיברו ביניהם על זה שהם נכנסים לעזה, וקבעו שינסו להיפגש בפנים. לצערנו, שניהם נפגשים כעת למעלה. אני בטוח שהם יחד ושאחד שומר על השני", הוא אומר בקול סדוק מבכי.
"לאחר נפילתו של דניאל, ידידיה הגיע להלוויה ולשבעה שלו, חיבק את המשפחה וחזר לעזה", ממשיך דוד. "אמא ידעה שהם בעזה ובכל בוקר בירכה אותם בתפילותיה. אחרי שדניאל נפל, היא דיברה עם אחותי, ושאלה כל הזמן, 'מה עם ידידיה? התקשר?' היא דאגה לו מאוד. אני מנחם את אחותי דליה שהגיעה לנחם אותי זמן קצר לפני. פשוט לא נתפס" .
בבית ברבבה שבשומרון דליה אזוגי, אחותו של דוד, מספרת בגאווה על בנה ידידיה, "זו בעצם הפעם האחרונה שראינו אותו. היה לו חלום להגיע לסיירת והוא כמעט והצליח, אבל כלוחם בצנחנים לא היה מאושר ממנו".
היא ממשיכה בכאב, "אחי מאבד בן ואני מגיעה לנחם אותו עם המשפחה, וקצת אחרי אנחנו מאבדים את ידידיה ז"ל ואחי ומשפחתו מגיעים אלינו ליישוב ולהלוויה של ידידיה".
דליה מספרת על האהבה של דניאל להפועל תל אביב ועל זו של בנה ידידיה לאופנועי השטח, "היה לו אופנוע שטח והוא היה מאושר להיות בחיק הטבע. מאוד קשה לנו בלעדיו ויש המון געגועים אליו. ידידיה עשה כל דבר בשקט. הכל ידענו בדיעבד. הוא היה גאה מאוד בדרך שבה בחר להגן על המדינה שלנו".
פורסם לראשונה: 00:10, 19.04.26
