כמו הליגות בצרפת ובבלגיה, בהולנד לא לקחו צ'אנסים עם הקורונה לפני מספר חודשים. למרות האינדיקציות על כך שרוב הליגות הגדולות יחזרו במתווה המגפה ויאפשרו את סיום העונה, בהולנד נתלו בהחלטה של הממשלה לא לאפשר פעילות ספורטיבית עד לספטמבר והודיעו ב-24 באפריל על סיום העונה.
בניגוד לצרפתים, למשל, שהכריזו על אלופה ויורדות, בהולנד נעלו את העסק בבוידעם בלי לגעת בו – אין עולות, אין יורדות, אין אלופה. חכים זייש, שעבר מאז מאיאקס לצ'לסי, רתח וכינה את ההחלטה "בולשיט", דה חראפשחאפ וקאמבור הפסידו בערעור שלהן בו דרשה לעלות לפי המיקום שלהן בליגה השנייה בזמן ההפסקה – אבל כלום לא זז. הדבר היחיד שבהתאחדות נאלצו להכריע הוא שאיאקס תעלה ישירות לשלב הבתים בצ'מפיונס בתור מחזיקת המקום הראשון (וחס וחלילה לא לומר אלופה), בזכות הפרש שערים עדיף על פני אלקמאר השנייה.
ערן זהבי ערן זהבי
הליגה בהולנד מתאימה לו כמו כפפה. ערן זהבי
(צילום: פ.ס.וו איינדהובן)
חכים זייש חכים זייש
רתח על ההחלטות בהולנד. חכים זייש במדי איאקס
(צילום: AP)
בצרפת היו קולות רבים שהביעו חרטה על ההחלטה החפוזה כאשר ראו את ספרד ואנגליה נהנות מכדורגל – אבל בהולנד רוב הקבוצות תמכו בהחלטה והעניין עבר בסופו של דבר בשקט יחסי.

"לשחות או לטבוע"

מרגע הפסקת המשחקים הרשמית ב-12 במרץ (עוד חודש וחצי עבר על לביטול העונה) ועד לפתיחת העונה החדשה ב-12 בספטמבר, עברה בדיוק חצי שנה בלי מגרשים בהולנד חולת הכדורגל – אבל נראה ששום דבר לא השתנה באמת. המשחק מתנהל בארבעה מישורים קבועים, שדרכם הליגה זורמת כבר שנים ונשארת בתחתית העשירייה הראשונה של הליגות באירופה.
הראשון הוא אקדמיות הנוער. אולי זה לא קורה באותה עצימות כמו בצרפת, גרמניה, ברזיל ולאחרונה גם אנגליה מבחינת איכות הילדים בני ה-17-16 שקופצים לבריכה של הגדולים, אבל הולנד מעולם לא הפסיקה לייצר את הכוכבים הצעירים האלה. הבעיה שלה בעשור החולף, בו הנבחרת עברה משבר אדיר והחמיצה טורנירים גדולים, היה פשוט שדור אחד פיספס ולא עמד במשימה, אבל הסימנים מעידים על כך שהנבחרת שבנה רונלד קומאן לפני המעבר לברצלונה אמורה להחזיר את הולנד למעמדה הטבעי.
כבר לא יוביל את הכישרונות הצעירים בנבחרת. רונלד קומאןכבר לא יוביל את הכישרונות הצעירים בנבחרת. רונלד קומאן
כבר לא יוביל את הכישרונות הצעירים בנבחרת. רונלד קומאן
(צילום: getty images)
השיטה הזו כונתה "לשחות או לטבוע" בתקשורת האנגלית, מה שמתאים לבריכה שדיברנו עליה. פרט להשקעה מאסיבית ושיטה בדוקה לטיפוח שחקנים באקדמיות, המוכשרים ביותר מזנקים בגיל צעיר מאוד לבוגרים, בין אם לקבוצה הראשית או לקבוצת המילואים (המועדונים הגדולים מחזיקים קבוצות מילואים בליגה השנייה, ממנה הן אינן יכולות לעלות). אין כאן שום דבר הדרגתי – בגיל 16 שחקנים מקבלים הזדמנות לשחק כדורגל בוגרים ברמה גבוהה, ו"שוחים או טובעים" – מתפתחים ומשתדרגים, או מראים שעדיין אינם מוכנים.
וכך, כל שנה עולים שמות טריים שכל אירופה מתנפלת עליהם. החם ביותר כרגע, כזה שאמור לעזוב בקרוב, הוא המגן הימני של איאקס, סרג'יניו דסט בן ה-19 (שבחר לייצג דווקא את ארה"ב). יעבור? יצמחו אחרים במקומו. זה היופי שבכדורגל ההולנדי. ואגב, כולם מדברים תמיד רק על איאקס בהקשר הזה, אבל יש אינספור דוגמאות טובות. ידעתם, לדוגמה, שעם 11 שמות כאלה, פיינורד הובילה את מונדיאל 2014 בתור מחלקת הנוער שהצמיחה הכי הרבה נציגים?
המישור השני הוא בנייה על שחקנים צעירים שמגיעים ממקומות אחרים, בשיטת שרשרת המזון. המועדונים הגדולים יודעים שאין להם סיכוי להילחם על הגדולות באירופה על השחקנים המובילים, ומפעילים במקום זאת מערכות סקאוטינג נהדרות שמביאות לליגה יהלומים אמיתיים שבמקומות אחרים פיספסו, או כישרונות מקבוצות קטנות בהולנד. אותן קטנות בנויות על העברות חופשיות והשאלות של שחקנים עם פוטנציאל בסגנון הזה, כמו עילאי אלמקייס שעבר לדן האג בהשאלה. התקציבים בליגה, גם של הבכירות, נשענים לא מעט על הרכישה בזול והמכירה ביוקר.
עילאי אלמקייסעילאי אלמקייס
עבר לדן האג בהשאלה מהופנהיים. עילאי אלמקייס
(צילום: עוז מועלם)
בואו ניקח את איאקס כדוגמה לקיץ הנוכחי. זייש ודוני ואן דה בייק שעברו למנצ'סטר יונייטד הכניסו למועדון 80 מיליון אירו. אחד נשלף מטוונטה עבור 11 מיליון, סכום שהוכח כמשתלם, השני גדל במועדון. היא החליפה אותם בשני בני 20 עם כישרון ענק: חלוץ סאו פאולו אנטוני (15.75 מיליון) וקשר נורדסיילנד, מוחמד קודוס הגנאי (9 מיליון). זמן קצר מאוד בקבוצה הספיק כדי לראות שבעתיד יהיה אפשר לעשות עליהם אקזיט משמעותי.
לעומתה, או לעומת איינדהובן שיש לה מעט יותר בכיס (שילמה 8 מיליון על המגן השמאלי פיליפ מקס מאוגסבורג), יתר הקבוצות עובדות על עסקאות של חצי מיליון עד שני מיליון אירו, ומחכות למכירה הגדולה. הרנביין היא אחת מדרג הביניים שעשתה קופה הקיץ, כמו שכולן חולמות, עם המכירה של הקשר הניגרי צ'ידרה אג'וקה לצסק"א מוסקבה עבור 11.5 מיליון. זה סכום שיאפשר לה להתנהל בשקט במשך זמן רב.
המישור השלישי הוא פשרה. זהו מודל שנראה מתאים מאוד לליגת העל במבט קדימה, ומשלים את המישור השני במידה רבה. מדובר בהבנה מראש שהשחקנים המקומיים הטובים ביותר לא יתרוצצו במגרשי הליגה. הם יעזבו בגיל 23-22 מקסימום, ויחזרו בגיל מבוגר כדי לסיים בראש שקט. יש שניים כאלה באיאקס הנוכחית, בני 37, החלוץ קלאס-יאן הונטלאר והשוער מארטן סטקלנבורך – אבל הדוגמה הקלאסית היא של אריין רובן, שחזר מפרישה של שנה ומשחק במדי כרונינגן.
רובן מוצג בכרונינגןרובן מוצג בכרונינגן
אריין רובן מוצג בכרונינגן
(צילום: EPA)
זו הקטגוריה בה נכנס זהבי. אם קבוצה הולנדית רוצה כוכב מוכר באירופה, יהיה לה קל יותר לשים יד על מישהו מבוגר יחסית כמו החלוץ הישראלי – וגם במקרה הזה איינדהובן הייתה צריכה לשלוף את הארנק ולהציע לו סכומים שבתקשורת ההולנדית הודו שהיא לא משלמת בדרך כלל (כ-3 מיליון אירו לעונה כולל בונוסים).
המישור הרביעי הוא הניסיון הנואש לנצח את קשיי המישור השלישי בכל זאת. באיאקס יצאו במטרה מוצהרת לפני שלוש שנים, להתחיל למשוך חזרה כוכבים הולנדים בשיאם כדי להקפיץ את המועדון. הפיתוי הוא לשחק במועדון גדול, עם שאיפות באירופה ותנאים יותר נוחים מבחינת הסביבה המוכרת אחרי שעברו קשיים באירופה. למשל, למרות הצלחה ברוסיה, קווינסי פרומס עבר שנה איומה בסביליה לפני שהחליט לחזור בשנה שעברה, והצטרף לדיילי בלינד.

התקפית, אבל לא בטופ האירופי

הבעיה בעניין הזה מתחילה כשהוא מצליח יותר מדי. אחרי שקרע רשתות בטוונטה, חלוץ הנבחרת לוק דה יונג סבל שנתיים במנשנגלדבאך ובניוקאסל. ב-2014 הוא חזר לאיינדהובן כדי לפרק את הגנות הליגה, אבל בקיץ שעבר כבר לא היה ניתן להמשיך לבנות עליו וסביליה רכשה אותו. זו מלכודת: אם הכוכבים חוזרים – וגם חוזרים לעצמם – הענקיות ההולנדיות לא יכולות לעשות יותר מדי כדי להחזיק בהם.
וזו דמותה של הליגה ההולנדית. כזו שמקדמת צעירים וחושפת כישרונות, אבל מפסידה מראש בקרב הכלכלי נגד ליגות בכירות יותר. כזו שכיף לראות את הכדורגל שבה, אבל לא ניתן להיקשר יותר מדי לסטארים העולים כי אחרי השער הראשון הם כבר בדרך החוצה.
לוק דה יונג חוגגלוק דה יונג חוגג
ברח לכסף הגדול. לוק דה יונג
(צילום: EPA)
ליגה יחסית פתוחה, בה שלוש האלופות האחרונות היו שלוש קבוצות שונות (פיינורד, איינדהובן, איאקס), כשגם טוונטה ואלקמאר זוכות בתואר בשנות האלפיים – תופעה שיוצרים הסגלים שלא רחוקים מאוד ברמתם זה מזה בחצי העליון של הטבלה וכל אחת שמרכיבה סגל טובה עם מומנטום יכולה לטוס גבוה – אבל גם ליגה שהצלחתה האירופית הולכת ונעלמת בגלל הקושי לבנות קבוצות-על. מה שאיאקס עשתה בצ'מפיונס ב-18/19 היה הבלחה נדירה מדי.
מבחינת זהבי, המקום נראה מושלם. ליגה התקפית מאוד עם ממוצעי שערים גבוהים עקביים (והגנות טיפה יותר טובות מאשר בסין...), וקבוצה שאפתנית עם מסורת שרוצה אליפות והצלחה באירופה. היא תהיה מלחיצה פחות מאשר אחת מחמש הגדולות, ונראה שיהיה לו כיף יותר לשחק שם. וכפי שהוא רצה – הוא מגיע אליה כאחד הכוכבים הגדולים מבחוץ שישחקו בה, כזה שכל אירופה כבר מכירה בזכות מוקדמות היורו.