"הדמעות חזרו, בכיתי כמו ילד"
ארטיום דולגופיאט, אלוף העולם בהתעמלות מכשירים (2023)
ארטיום דולגופיאט הגשים את חלומו להיות אלוף עולם בתאריך שמדינת ישראל תזכור לעד: 7.10.2023. המתעמל, שלפני התחרות ההיא עמד בראש הפודיום במשחקים האולימפיים בטוקיו ובאליפות אירופה, רצה לתקן את הפספוס המרגיז ב־2017 ו־2019 והגיע לתחרות בכושר שיא.
בחדר המלון בבלגיה, באותה שבת שחורה, השעה הייתה חמש וחצי בבוקר כשאפליקציית צבע אדום העירה אותו מהשינה. "דווקא בלילה הזה נרדמתי טוב, אחרי כמה לילות שלא ישנתי טוב", הוא משחזר. "התעוררתי, לא הבנתי קורה. חזרתי לישון, ואחרי שעה וחצי התעוררתי שוב וראיתי את כל הפושים מערוצי החדשות. זה הכניס אותי ללחץ".
5 צפייה בגלריה
"אחרי התרגיל ירדו לי דמעות, וירד גם הלחץ". דולגופיאט
(צילום: Lionel BONAVENTURE / AFP)
בארוחת הבוקר, כל הנבחרת דיברה על מה שקורה בדרום והטילים שנורו. "שאלתי את עצמי איך אני יכול להתרכז בתחרות והגעתי למסקנה שאו שאני מוציא הכל מהראש או שאני לא עולה על המזרן. עליתי לחדר, דיברתי עם המשפחה לבדוק אם הכל בסדר וסגרתי את הנייד".
לפני תחרויות הוא אוהב להריץ בראש את התרגילים כדי להרגיע את המתח. "בדרך כלל אני עושה את זה חמש פעמים. באותו יום יצא לי בסביבות אלף. היה מאוד קשה להתרכז. גם המעטפת שליוותה אותנו עדיין לא הגיעה לאולם, אז לא שמעתי כלום מעבר למה שהיה בארוחת הבוקר וזה עזר לי".
"אחרי התרגיל ירדו לי דמעות, וירד גם הלחץ", הוא מספר. "אפילו לא הסתכלתי על הציון, לא היה לי אכפת. רציתי רק לשכב על הרצפה". אנשי הצוות הדביקו שני פסים שחורים על הדגל, והוא החליט שהגיע הזמן להדליק מחדש את הנייד, רואה אלפי הודעות שרובן מנוסחות אותו דבר: תודה שהבאת לנו מעט אור. "הדמעות חזרו לזלוג, בכיתי כמו ילד".
"שברתי את תקרת הזכוכית"
אסף יסעור, אלוף העולם בטאקוונדו פראלימפי (2021, 2023)
זה קרה לפני חמש שנים, באיסטנבול. אסף יסעור עמד על הפודיום והרגיש את הלחלוחית בעין, כמה דקות אחרי שזכה באליפות העולם - אחד ההישגים הגדולים בתולדות הטאקוונדו בארץ. מאז הצליח לשחזר את ההישג, להיות אלוף פראלימפי וכמובן להוסיף עוד שלל מדליות לאוסף. רק שאת האליפות ההיא בטורקיה, יסעור עדיין לא שוכח, בעיקר בגלל דבר אחד.
“זאת הייתה מדליית זהב ראשונה שלי אי־פעם. בכל תחרות, לא רק באליפות העולם”, הוא משחזר. "בפעם הראשונה שמעתי את ההמנון באמצע הפודיום. מבחינתי, התחרות הזאת היא נקודת הזמן שממנה הדברים נפתחו - תקרת הזכוכית נשברה. אם אני צריך לשים את האצבע על הרגע שבו הקריירה שלי קיבלה תפנית חיובית, זה היה שם".
5 צפייה בגלריה
"היריב הכי גדול שלי". יסעור מימין מול עלי אוזג'אן הטורקי
(צילום: Ben Roberts Photo/Getty Images)
הזכייה ההיא לא הייתה רק ספורטיבית, אלא גם רגשית וסמלית במיוחד. "קודם כל שמחתי לנצח את עלי אוזג'אן הטורקי, שהיה באותה תקופה היריב הכי גדול שלי, אבל מעבר לזה, להשמיע את ההמנון באיסטנבול - זה היה מרגש בצורה יוצאת דופן. אני חושב שמה שמיוחד בנו כספורטאים ישראלים הוא הקשר לדגל. כשאני עולה לזירה, אני לא עולה רק כאסף יסעור -אני עולה כספורטאי שמייצג את מדינת ישראל. זה כוח מנטלי אדיר, אחד הדברים שדוחפים אותי קדימה. לנצח, להשמיע את ‘התקווה’, לשים את המדינה הקטנה שלנו במקום מכובד - זה משהו שאין לו תחליף".
גם הרגעים שאחרי הניצחון נצרבו בזיכרונו. "התגובות בישראל היו מטורפות, קיבלתי כל כך הרבה הודעות מכל קצוות הארץ. זה משהו שמייחד אותנו - התחושה שכולנו באותה סירה. אני עולה לזירה בשביל כולם, וכשאני מצליח - אני מרגיש שהם איתי ברגע הזה".
"הראיתי לעצמי שאני יכולה"
שרון קנטור, אלופת העולם בגלישת רוח (2024)
בשונה מענפים אחרים, אליפות עולם בגלישה בשנה אולימפית היא אירוע קצה שבו איש אינו שומר כוחות. שם נקבעת זהות הנציג הבודד למשחקים האולימפיים. עבור שרון קנטור, הזכייה בזהב בלנסרוטה (פברואר 2024) לא הייתה רק תואר היסטורי, אלא רגע של הכרעה אישית ומקצועית. "אחד מהימים הכי מרגשים שהיו לי. זה היה ללא ספק עם הכי הרבה רגשות. שם הוחלט שאני אטוס למשחקים האולימפיים, שהכרטיס שלי. זאת הייתה תחרות מלחיצה, פעם ראשונה שהייתי בלחץ מטורף והצלחתי להוציא מזה את המקסימום".
הלחץ הכבד ליווה אותה לאורך כל הדרך, עד להתפרצות רגשית יום לפני שיוט המדליות. "זה הזיז אצלי משהו, לא הייתי אדישה, הפוך, היה לי אכפת. אני זוכרת את הלחץ לפני שיוטי הגמר. לא ממש חשבתי, יותר הצלחתי. לא הייתי יהירה, מאוד דרוכה. גם כשזכיתי והבנתי שניצחתי בתחרות, לא קלטתי את סדר הגודל של אליפות העולם".
הניצחון הגיע חודשים ספורים לאחר 7 באוקטובר, מה שהעניק למעמד הפודיום משמעות חזקה. "אנחנו מתאמנים בלי רגש ואז כשיש מחשבה על המדינה זה מאוד מזיז אותנו. נהיינו רגישים לסיטואציה. באליפות העולם הבנתי שהייתי חייבת להמשיך לעבוד בדיוק בשביל זה: להניף את הדגל, לעמוד בראש הפודיום ולהשמיע את 'התקווה'".
היכולת לנצח בתוך נבחרת ישראלית חזקה ותחרותית, מול גולשות כמו שחר טיבי וקטי ספיצ'קוב, היא שבנתה לקנטור את תשתית האמונה לקראת פריז. "היה לי קשה להגיד אני אלופת עולם, בגלל גודל ההישג, אבל אני יודעת שהיום הזה נתן לי הרבה מבחינת התמודדות, לחץ, הרבה דברים על הכתפיים. הראיתי שם לעצמי שאני יכולה. זה מה שפתח לי האמונה שאני יכולה גם באולימפיאדה".
"השירות הכי טוב למדינה"
ענבר לניר, אלופת העולם בג'ודו (2023)
עבור ענבר לניר, התמונות מאליפות העולם בג'ודו במאי 2023 בדוחא נראות היום כמו זיכרון מעידן אחר. לניר, שהגיעה לתחרות כמעט משום מקום והפתיעה את עולם הג'ודו, זוכרת את היום ההוא כצורה הטהורה ביותר של עצמה - יום של תמימות, דיוק ושקט נפשי נדיר.
"הצבתי לעצמי תקרת זכוכית", היא משחזרת. "היום הזה היה ניסוי של מה קורה כשאני לא שמה לעצמי רגליים". הבוקר שלפני הזכייה התחיל בחרדה עמוקה. בשעה חמש בבוקר ישבה לניר בחדרה וכתבה את פחדיה על דף, עד שהגיעה לתובנה משחררת: גם אם תפסיד בקרב הראשון, הערך העצמי שלה לא ייפגע. הניקוי המחשבתי הזה איפשר לה לעלות למזרן רגועה, מנותקת מרעשי רקע של דירוגים או ציפיות, ולהתמקד בביצוע.
התוצאה הייתה היסטורית: רצף איפונים מרהיב שהסתיים במדליית הזהב, מה שהפך אותה לאישה הישראלית השנייה שזוכה באליפות העולם אחרי ירדן ג'רבי. "הטייטל הזה גדול מכדי להכיל אותו. קיבלתי ממנו המון ביטחון להמשך". תובנה שליוותה אותה כל הדרך עד למדליית הכסף האולימפית בפריז.
על הפודיום בדוחא, עוד לפני אירועי 7 באוקטובר, תחושת השליחות הלאומית הייתה נוכחת בעוצמה. "תמיד האוטומט זה להצביע על הדגל בניצחון. מבחינתי להיות ספורטאית ישראלית בחו"ל זה השירות הכי טוב למדינה. מעבר להישג הספורטיבי, היא רואה בעצמה מודל לחיקוי עבור ילדות וצעירות - "הצעת הגשה" של מצוינות ועבודה קשה בעולם של גיבורי ריאליטי.
למרות ההישג, לניר בוחרת שלא לשקוע בתהילה ושומרת את העיכול המלא של הזכייה לסוף הקריירה, כדי להישאר רעבה ולא מסופקת. "האליפות הזו פתחה לי אפיק של הצלחה, אבל את היכולת להתרפק על הרגע הזה אשמור לימים שאחרי הג'ודו".
"הבנתי למה אני שוחה"
עמי דדאון, אלוף העולם בשחייה פראלימפית (2022, 2023, 2025)
עמי דדאון זכה באליפות העולם של 2023 במנצ'סטר בארבע מדליות זהב, והן היו אמורות להיות מתנת הפרידה בשבילו מהשחייה. "לא רציתי יותר להתאמן. זה יהיה אקורד הסיום של הקריירה שלי, ולכן השקעתי בתחרות הזו", הוא משחזר. "יש לי חוק של 24 שעות, שלא משנה אם אני מנצח או מפסיד - מתחילים מההתחלה. זה מלווה אותי מהפסילה בטוקיו, פסלתי במשחה הראשון שלי במשחקים פראלימפיים, ומאז כל מדליה היא סיפור חדש".
אז את אותה תחרות דדאון סיים עם ארבעה סיפורים חדשים ועוד אחד שהתחיל לכתוב את עצמו לקראת הזיכרון של כולנו במשחקים בפריז, בהם שאג את ההמנון בגאווה. הפרק הראשון בסיפור בדרך לבירת צרפת מתחיל בשבעה באוקטובר, כשדדאון עדיין מתלבט אם לפרוש או לא. "היום הזה שינה לי את התפיסה מהקצה לקצה", הוא אומר. "לעולם לא אוכל לנתק את ההיבט הלאומי מההיבט האישי והספורטיבי, כמו שהייתי מסוגל לפני כן. עד אז הייתי בטוח שהענף שלי לא מעניין אף אחד בארץ. אחרי השנה הזאת, שהיה בה גם את פריז, המציאות הוכיחה לי שאלה שטויות. קיבלתי המון אהבה ותמיכה. הבנתי מה אני מביא לבריכה, למה אני שוחה בעצם".
דדאון מרגיש שבכל תחרות הוא הפנים של ישראל, אבל באליפויות עולם במיוחד. "זה בהמנון, ואחריו. להיות האדם שהוא המייצג הכי גדול של המדינה באותו רגע. זה להיות הכי טוב במה שאני עושה. זה להיות חד, חזק, מהיר. להיות הספורטאי הכי מוכן, כי ברמות הגבוהות כל הספורטאים מוכשרים וטובים. התואר אלוף עולם זה אומר שאתה היית הכי מוכן באותה סיטואציה. עמי בן השמונה היה הכי גאה בעולם בעמי של עכשיו, זה מה שהכי מנחם אותי בתקופות לא פשוטות כמו שחווינו בשבועות האחרונים".
