ההופעה המפתיעה ביותר בדוקו המצוין של נטפליקס על האלק הוגאן היא של הבמאי הגרמני, ורנר הרצוג. הרצוג הוא במאי של סרטי איכות, הכי רחוק מ-WWE, שם הרגש הוא המלך ובימים אלה הכוכב הכי גדול הוא אדם שהוא סוג של ערפד, שמטיל על אנשים קללה וגורם להם לקפוא במקום (שמו הוא דנהאוזן). הרצוג היטיב לתאר את הדמות של הוגאן כגדולה מהחיים, והפתיע כשאמר שאינו רוצה לדעת את שמו האמיתי. מה שמעניין אותו הוא לדעת האם האדם, טרי בוליאה, והדמות, האלק הוגאן, התמזגו לישות אחת. הוגאן, שהלך לעולמו ביולי האחרון, לא מצליח בעצמו לענות על השאלה. מותו הטרגי מעלה שאלות על האדם, שלא הצליח להיות טרי בוליאה גם הרבה אחרי הפרישה. השפם והשיער הצהובים האייקוניים היו שם גם בריאיון האחרון, שנערך חודש לפני מותו.
רוב הכוכבים בני דורו של הוגאן מתו הרבה לפניו. גיל 71 זה גיל מופלג עבור מתאבק מקצועי. רנדי סאבאג' מת בגיל 58 בלבד (נהרג בתאונת דרכים בה חטף התקף לב באמצע נהיגה), האולטימט ווריור מת גם הוא בגיל 54 עקב התקף לב. אנדרה הענק שרד עד גיל 46, אז הלך לעולמו מדום לב. הרשימה הזאת בלתי נגמרת. גם הוגאן מת בביתו מהתקף לב, כשבשנותיו האחרונות התמודד גם עם לוקמיה.
הוגאן הפך לאחד הסמלים הגדולים של ארה"ב בשנות ה-80. הוא האחראי המרכזי, יחד עם הבעלים, וינס מקמהן, לצמיחה חסרת התקדים של WWE (אז WWF). האיש הצהוב הגדול היה בכל מקום, הביא את המופע הקרקסי הזה לפריים טיים, ללב המיינסטרים האמריקאי. הוא ייצג את רוח האמריקנה המפורסמת. נכנס עם הדגל, נלחם באיירון שיק האיראני, אויב העם האמריקאי וייצג את הטוב המוחלט. ילדים ומבוגרים השתגעו מזה. הוא היה המלך. מילא כל אולם ברחבי ארה"ב. הוא השפיע עמוקות גם על נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, אוהד גדול שהפך לחבר קרוב, והפתיע עם ההופעה שלו בדוקו. הוגאן פתח את קמפיין הנשיאות שלו בבחירות האחרונות, ושילם על כך מחיר מסוים בקרב קהל ליברלי יותר.
המחיר הכבד
את סוד הקסם של ההיאבקות המתוסרטת קשה להסביר: זה ז'אנר שאי אפשר להשוות למשהו אחר. זאת הצגה, אבל מעורבים בו אלמנטים ספורטיביים. ליפול כל ערב על הגב, או לקפוץ עם הרגל על היריב - זה גובה מחיר גם אם זה בתוך זירה.
בשנים האחרונות מתאבקי עבר מרבים להתנגח בהאלק, ובראשם ברט הארט האגדי. הארט טען בדוקו שהוגאן לא הסכים להפסיד לו ולהעביר לו את הלפיד ב-1993, כשהיה ברור שהוגאן לקראת עזיבה. במקום זה, הוא סידר לעצמו אליפות ולא הפסיד להארט, שלא שכח ולא סלח
חדר ההלבשה של WWE בשנות ה-80 היה מאורת סמים. ממשכבי כאבים כמו פנטניל ועד קוקאין, וכמובן המון סטרואידים כדי לתחזק את הגוף המרשים. הוגאן התמכר למשככי הכאבים החזקים, והיה מי שעזר לו להשיג אותם. ההתמכרות ליוותה אותו עד יומו האחרון. הגוף לא הצליח להשתקם אף פעם. ומה שעצוב הוא שהוגאן היה מתאבק בטוח יחסית. לא קופץ ממקומות מסוכנים. לא עושים תרגילים אקרובטיים. ההיאבקות שלו היא בסיסית: אגרופים, הרמות בסיסיות וקפיצה קלה בסיום. להכל היה מחיר, מחיר כבד. הזירה ב-WWE, בניגוד למה שנהוג לחשוב, אינה רכה כמו מיטה. יש קפיצים, אבל זאת עדיין זירה ולא מזרן ביתי מפנק.
ההתמכרות לא נעצרה בסמים: אחרי הפרישה מצא את עצמו אוכל, לדבריו, כמויות עצומות של גלידות וסוכריות גומי מכל הסוגים. יחד עם אלכוהול ופופקורן הוא היה עושה כל לילה ״בינג’ עד שהייתי מתפוצץ לחלוטין״. האימונים הקשים שהוא היה עושה הצליחו לטשטש מעט את הבטן, אבל הוא עלה במשקל באופן שהקשה עליו לתפקד. ״התנפחתי, אבל לא בצורה בה אני רגיל, מאימונים״, התבדח. בשנים האחרונות הוא הצליח לרדת בחזרה 18 ק״ג, אחרי שהפסיק עם ההרגל החדש: ללכת למסיבת קריוקי ליד הבית, לשתות המון אלכוהול - ולחזור הביתה לאכילת ממתקים מול הטלוויזיה עד אור הבוקר.
5 צפייה בגלריה
רוב הכוכבים בני דורו מתו הרבה לפניו. הוגאן עם אנדרה הענק, שמת בגיל 46
(AP Photo/Richard Drew)
הדוקו לא מנסה להפוך את הוגאן לקדוש. הוא לא מסתפק בנוסטלגיה, אבל גם לא עושה לו משפט שדה. הוא מציג אדם ענק, תרתי משמע, שהותיר אחריו מורשת עצומה וגם כתמים מכוערים. שערוריית ההתבטאויות הגזעניות ("לא הייתי רוצה שהבת שלי תצא עם אדם שחור"), שהובילה להרחקתו הזמנית מ-WWE ולקריסה ציבורית קשה, נמצאת שם ולא נדחקת הצידה. הוגאן מדבר עליה בריאיון האחרון בטון פחות מתגונן מבעבר, אבל גם החרטה שלו מגיעה מאוחר, אחרי שהנזק כבר נעשה.
הוגאן היה גיבור ילדות של מיליונים, אבל גם אדם שפגע באנשים. הוא היה איש עסקים מבריק, אבל גם מי שנבלע במותג שיצר. הוא היה סמל של כוח, אבל חי בשנים האחרונות בתוך כאב גופני ונפשי. הוא היה אמריקאי אמיתי, לפחות לפי השיר המפורסם שלו, אבל גם תוצר של אמריקה שמוכרת גיבורים ואז זורקת אותם כשהם מזדקנים, מסתבכים או מפסיקים להכניס כסף.
ההופעה האחרונה שלו ב-WWE בשנה שעברה הייתה שוברת לב בדיעבד. בבכורה של WWE בנטפליקס הוא ספג שריקות בוז שעשו לו רע. הקהל אולי לא סלח גם על ההתבטאויות הגזעניות וגם כעס שהאלק הוגאן בחר לקדם באגרסיביות את מותג הבירה שלו בבכורה החגיגית. בשנים האחרונות מתאבקי עבר מרבים להתנגח בו, ובראשם ברט הארט האגדי. הארט טען בדוקו שהוגאן לא הסכים להפסיד לו ולהעביר לו את הלפיד ב-1993, כשהיה ברור שהוגאן לקראת עזיבה. במקום זה, הוא סידר לעצמו אליפות ולא הפסיד להארט, שלא שכח ולא סלח.
בנטפליקס ריככו את הביקורת, הארט הפך את הוגאן לנמסיס, קרא לו בהזדמנויות רבות: "צבוע", "שקרן" ו"תוקע סכינים בגב". בדוקו היה להוגאן הזדמנות לענות, הוא ניצל את זה להגיד ש"אולי הייתי שיכור". בכל מקרה, הארט מעט מגזים כהרגלו. יש להזכיר לו, שהוא עצמו לא הסכים להפסיד לשון מייקלס ב-1997, דבר שגרם לאחת השערוריות הגדולות בתולדות הענף. מייקלס הכניס את הארט למהלך כניעה, והשופט צלצל בפעמון כאילו הקנדי נכנע. זה היה על רקע הפחד של הבעלים, מקמהן, שהארט יעבור ליריבה הגדולה, WCW, עם החגורה. פחד הגיוני.
השאלות הגדולות על החיים
בתו של האלק (או טרי), ברוק הוגאן, בחרה לא להשתתף בדוקו ולאחר מכן מתחה עליו ביקורת. מבחינתה, הסדרה מציגה רק חלק מהאמת. היא טענה שיש שם מיצג יפה, אבל לא את הבטן הרכה של החיים האמיתיים. וזה חשוב, כי כל דוקו על דמות כמו הוגאן תמיד נאבק בשאלה מה הוא באמת מתעד: את האדם, את המותג, או את הגרסה שהאדם רוצה להשאיר אחריו. במיוחד כשהריאיון האחרון הופך כמעט לצוואה.
ברוק ערערה במיוחד על האופן שבו הדוקו מציג את ההתמכרות של אביה. בעוד הוגאן מתאר שימוש מסיבי במשככי כאבים חזקים, כולל פנטניל, ברוק טענה כי אביה הפסיק את השימוש "בבת אחת" כבר מזמן, ושהוא לא היה אדם עם אישיות התמכרותית קלאסית לסמים. מבחינתה, ההתמכרות האמיתית שלו לא הייתה דווקא לחומרים — אלא לאהבה. למחיאות כפיים. לאישור על זה שהוא קיים. ובעיקר, לטענתה, לתשומת לב מנשים. הוגאן התגרש מאשתו הראשונה לינדה ב-2007, מהלך שגרם לדבריו להפסד של 70 אחוז מנכסיו והחזיר אותו לזירה כשהוא עם גוף שבור - כדי לחזור להתאבק.
5 צפייה בגלריה
ההתמכרות האמיתית שלו לא הייתה דווקא לחומרים - אלא לאהבה. הוגאן עם משפחתו
(צילום: AP Photo/Stuart Ramson, File)
ברוק מציעה קריאה אחרת לגמרי לסדרה: אביה לא רק סבל מהמקצוע שלו, אלא גם מהצורך הבלתי נגמר להיות נאהב, נערץ ורצוי. כלומר, לא רק הזירה הרסה אותו. גם הצורך להישאר במרכז הזירה, בכל מחיר. הוא התחתן שוב, ואז התגרש אחרי שנתיים. ב-2023 נישא הוגאן לסקיי דיילי בת ה-47. גרושתו לינדה מפתיעה בדוקו כשהיא מדברת עליו באהבה ומתארת געגוע לאדם שהיה. אדם שעשה ככל שביכולתו להיות אבא טוב ובעל מסור. הרגעים הטובים ביותר שלהם כמשפחה היו בפציעות שלו, שהכריחו אותו להישאר בבית. אבל טרי תמיד רצה לחזור להיות האלק. עם ההערצה האינסופית, האהבה האדירה מהקהל, והרגע בו הוא נכנס לזירה - משהו שאי אפשר להשוות לשום דבר אחר.
כאן ורנר הרצוג חוזר להיות המפתח. הוא מבין שהשאלה אינה אם היאבקות היא אמיתית. זאת השאלה הכי משעממת שאפשר לשאול. השאלה היא אם הרגש אמיתי. והרגש היה אמיתי. הילדים שהאמינו בהוגאן האמינו באמת. ההתלהבות הייתה אמיתית. השמחה הייתה אמיתית. ה"האלקמאניה" הייתה הכי אמיתית. גם הכאב, בדיעבד, היה אמיתי. בסופו של דבר האלק הוגאן התמזג לתוך טרי בוליאה, אבל האם התהילה האינסופית הביאה לו אושר וסיפוק אמיתיים? האם לא היה לו עדיף להמשיך לנגן בלהקה קטנה, כפי שעשה לפני הפריצה, ולהסתפק בחיים רגועים? השאלה המעניינת הזאת נשארת פתוחה.
