זה מהלך שהתבשל כבר תקופה ארוכה, והשידוך הזה הרגיש כמו משהו שחייב לקרות, גם אוהדי בית"ר הרגישו את זה. השמש תזרח מחר, וירדן שועה יחתום. זה היה בלתי נמנע, עוד משהו שטבעי שיקרה ואין דרך לעצור אותו. אני חייבת להודות, כשהאופציה הזו עלתה לחלל האוויר הזדעקתי מיד ואמרתי "רק לא זה". שוב תסמונת השיקום, שוב התחושה של לקחת את מה שאף אחד לא רצה, ולחשוב שרק אנחנו נצליח לתקן.
מי רוצה להכניס פצצה מתקתקת לתוך חדר הלבשה? ויותר מכך, חדר הלבשה של קבוצה שידועה בדרמות שלה, ברוחות הסוערות ובנטייה לבלגן? זה לא סוד שבית"ר ירושלים היא כר פורה לאמוציות, ובדיוק בגלל זה שחקן כמו ירדן שועה מעורר בעיקר חשש. השנה האחרונה של הירושלמים הייתה אפורה ואנמית. רוני לוי על הקווים לא הצליח להוציא מהקבוצה את ה-DNA הבית"רי כמו שאנחנו קוראים לו – זה שרק מחכה לראות שערים, וכמה שיותר. גם במחיר של ספיגות, העיקר שמשהו יקרה על הדשא. שלומי אזולאי שתיפקד כחלוץ ראשון אמנם סיפק מספרים, אבל לצידם גם הרבה החמצות שבעיקר גרמו לאוהדים לדפוק את הראש בקיר מרוב תסכול.
ירדן שועה ירדן שועה
בית"ר תצליח לתקן אותו? ירדן שועה עם משה חוגג
(צילום: באדיבות בית"ר ירושלים)
ירדן שועה חוגג את השער המוקדםירדן שועה חוגג את השער המוקדם
שועה במדי בני יהודה
(צילום: ראובן שוורץ)
אז מה יעשה ירדן שועה? בראש ובראשונה, התקווה היא שיבוא להוכיח. החלוץ הזה, רק בן 21, ידע לתפוס לכולם את העיניים כשפרץ בעונה ההיא בבני יהודה. שטף משחק, שערים נהדרים ובעיקר אמוציות. ובואו נתעכב לרגע על האמוציות האלו. אחת הבעיות של בית"ר בעידן משה חוגג, לטעמי, היא שחסר בה רגש. במופע האימים הבודד בליגה האירופית מול טאוטה, הדבר שבלט בעיניי יותר מכל הוא חוסר אכפתיות ששידרו השחקנים. זה הרגיש כאילו מישהו הגיע וכיבה להבה. האוהדים משתגעים בבית, מחכים כמו משוגעים שמשהו יקרה, והשחקנים בקושי זזים על הדשא. זה דבר שיכול להוציא אדם מדעתו.
את ההשפעה של החלפת המאמן לצמד סלובודן דראפיץ' ושי ברדה עוד לא הספקנו לראות בפעולה – אך הזיכרון המתוק מהקדנציה הקודמת של השניים בצהוב שחור כולל בעיקר הרבה אמונה. אמונה בשחקנים צעירים, אמונה בלתת צ'אנסים ולקחת סיכונים, DNA בית"רי, בקיצור. שועה הוא הימור רציני, ואפשר לדבר רבות על הסכום שחוגג שילם עליו, ועל זה שאין לו באמת קבלות. אבל אי אפשר להתעלם מהפוטנציאל, ומי שאומר שאין פוטנציאל צריך ככל הנראה לגשת לבדיקת ראייה.
הדבר הזה שעשה משה חוגג מעיד על שינוי בגישה שלו. תקופה ארוכה שלא שלט בדבר, נתן את הסמכות למנהל מקצועי והתייסר ביציע מאוכזב ומתוסכל. העסקה הזו שנמרחה עד הקצה מול מכבי חיפה ובני יהודה, הביאה את חוגג למצב של להיות או לחדול: הקבוצה שלי, הכסף שלי, הזמן שלי – אני אביא איזה שחקן שאני רוצה. וכך, בבוקר שבו פרסם פוסט שבו הוא טוען שמכפישים את שמו כי "בחר לקנות את בית"ר ולא את הפועל", הוא הזכיר לכולם שוב, על אפכם וחמתכם, בית"ר ירושלים שלי, ואני אעשה מה שאני רוצה.
סלובודן דראפיץ', שי ברדהסלובודן דראפיץ', שי ברדה
זכרון מתוק מהקדנציה הקודמת. סלובודן דראפיץ' ושי ברדה
(צילום: באדיבות בית"ר ירושלים)
אלירן עטראלירן עטר
איתו זה עבד. אלירן עטר
(צילום: עוז מועלם)
אי אפשר לדעת מה יוליד יום, ושם כמו ירדן שועה מחביא בתוכו בעיקר חוסר ודאות. מהרגע שבית"ר החליטה לשים עליו את כל הקופה – חובת ההוכחה עליו. המונח "תחנה אחרונה" מתלבש על הסיטואציה הזו כמו כפפה, והציפייה העיקרית היא שירדן עצמו יבין שקיבל במתנה צ'אנס. ונכון, מכבי חיפה הייתה צ'אנס משוגע עבורו, אבל כנראה שמשהו שם פשוט לא עבד. על אלירן עטר, שעזב את מכבי תל אביב והגיע לבית"ר בינואר שעבר, אמרו שיעשה נזק. שיזהם את חדר ההלבשה, שרק יגרום צרות. חששתי מזה גם, אוהדים רבים חששו. בפועל, הבנתי שלא כל נבואת זעם סופה להתגשם, ולכל מקרה יש את הרקע שלו.
ההחתמה הזו של שועה, לפחות ברוחה – הציתה להבה קטנה בלבבות האוהדים. כקהל שחי על ריגוש, ורק מחכה לקבל שחקן שיתאבד בשבילו על הדשא, יכול להיות שדווקא הבחור הזה עם המוניטין הבעייתי יעשה טוב. אחד כזה שאם יחטיא יראו עליו שזה כואב לו כמעט כמו שזה כואב לאוהד שצופה בו, ואולי יותר. שיילחם על כל כדור וייתן את הכל. לצמד כמו דראפיץ' וברדה יש גישת אימון אחרת, ועברו תחתיהם לא מעט שחקנים שהבינו בדרך הקשה מה המקום שלהם בתור חלק מקבוצה, ולא כאינדיבידואל הרסני.
ימים יגידו אם הדבר הזה באמת יעבוד, ובחיי שגם תוך כדי כתיבת המילים האלה אני סקפטית מעט, ויש לי חשש. אבל לצד הפסימיות הכל כך אופיינית בשנים האחרונות, וחוסר האמונה שאפשר להביא משהו טוב מירושלים – יש גם מעט תקווה. הסגל נעשה צעיר יותר, והמאמנים החדשים מכירים היטב את הגחמות והקריזות של בית וגן. יכול להיות שזה הדבר הטוב ביותר שיקרה לשני הצדדים.