שלמה שרף על האפשרות שישראל תנצח את ברזיל: הכל יכול להיות
(צילום: אבי חי)
קבלו את סינדרלה, אבל בהפוכה. הנבחרת הזו לא עוזבת את הנשף בחצות, היא רק מגיעה אליו בשעה הזו (כן, שעון ישראל. זה מה שנחשב כרגע), מתחילה להזיז את הרגליים, לרקוד, לסחרר ראשים, למשוך תשומת לב. עזבו חצות, רק בסביבות רבע לשתיים בלילה היא דופקת את ה"מובים" הבאמת-מלהיבים שלה ברחבה, גורמת למתבוננים בה לעצור את הנשימה, לשדרים מנוסים להשתנק, לפרשניות למחות דמעה.
נבחרת הנוער במונדיאליטו - כתבות נוספות
סינדרלה בהפוכה כי יש לה סיפור נפלא, אגדת ספורט של מי שבאה מלמטה, אבל היא כבר לא מפתיעה אף אחד. כבר ביורו היא חיסלה את כל מכסת ההפתעות והפרצופים המשתאים והוכיחה שהיא באה לשחק כדורגל ולהסתכל על כל יריבה בצורה עניינית, בגובה העיניים ועם אומץ של ספורטאים צעירים שעוד לא התקלקלו. עכשיו, במונדיאליטו, היא רק ממשיכה את התהליך.
3 צפייה בגלריה
סינדרלה בהפוכה כי יש לה סיפור נפלא. שחקני נבחרת ישראל חוגגים את העלייה לרבע הגמר
(Marcio Machado/Eurasia Sport Images/Getty Images)
המאמן אופיר חיים, בנאדם עם לב בגודל של אצטדיון ישן בעיר שדה בארגנטינה, הוא לא מהטיפוסים שמנמיכים ציפיות. גם באליפות העולם הוא סימן מטרות גבוהות, ולמרות פתיחת טורניר מאכזבת דחף את שחקניו לקצה ואז דרש מהם עוד קצת. הוא לא רק מאמין בשחקנים שלו, הוא גרם להם להאמין שהם באמת מסוגלים לעבור שלב, ועוד שלב – והנה הם בין שמונה נבחרות הכדורגל הטובות בעולם עד גיל 20. לפחות על-פי מה שמתפתח באליפות הזו.
תסתכלו על פיינגולד, רביבו, מדמון, חלאילי, תורג'מן ואחרים בדקות הסיום מול אוזבקיסטן ותראו תרגום ויזואלי מדויק לקלישאה "נבחרת שמאמינה בעצמה". אותו דבר בדקות הסיום מול יפן ולא פחות מכך לפני כשנה בגמר היורו מול אנגליה. ישראל אמנם הפסידה בהארכה, אבל את זרעי האמונה שנשתלו בעצם ההסתערות האמיצה בניסיון להשוות אחרי 110 דקות מתישות מול יריבה עדיפה, אנחנו קוצרים עכשיו בדקות ההכרעה בהן העצבים והראש מדברים.
3 צפייה בגלריה
בנאדם עם לב בגודל של אצטדיון ישן בעיר שדה בארגנטינה. חיים
(צילום: AP Photo/Ricardo Mazalan)
מפתה להשתמש בנבחרת השמחה והמגובשת הזו כמודל או אפילו הוכחה לאיזושהי ישראליות חדשה, כזו שמחברת בהצלחה בין יהודים לערבים, אשכנזים ומזרחים, שבועטת בשסעים ובתזת השבטים לכל הרוחות ובוראת נרטיב של אחדות מנצחת. אחרי שנים מדממות של שיסוי, זעם, גזענות והחלפת מהלומות אנחנו כל כך צמאים למעט נחמה ולתקווה, עד שרבים מאיתנו עטים על החבורה הצעירה בכחול-לבן ומלבישים עליה את כל חלומותינו.
אני מציע להתרכז בחלומות המקצועיים שנוגעים לכדורגל. בנבחרת, בתחומי המגרש המסומנים, בטווחי הזמן המוגדרים של 90 או 120 דקות, הסיפור עובד יופי. אבל זו בועה והשאלה האמיתית והקשה היא מה קורה כשיוצאים מקווי המגרש ופוגשים את המציאות הישראלית. נניח כשענאן חלאילי, כובש השער שהעלה את ישראל לרבע הגמר, ייתקל במאבטח בנתב"ג או חלילה יעז לפרסם פוסט לא קונצנזוסיאלי באינסטגרם.
