גל פרידמן משייט בנינוחות לזהב הישראלי הראשון בתולדות המשחקים האולימפיים באתונה 2004; לינוי אשרם מחכה לרגע המדויק ביותר בטוקיו 2020/21 כדי לסיים סוף סוף מעל התאומות אברינה ולעלות לראש הפודיום; ארטיום דולגופיאט מדהים בהופעה יפהפייה בשביל עוד זהב ישראלי באותה אולימפיאדה; תום ראובני משיג את המדליה כחול-לבן המפתיעה בהיסטוריה עם יום גמר מושלם במים של מארסיי; מה שדני אבדיה עשה הבוקר משתווה להופעות השיא של כל אלה. זה רק משחק אחד מרבים ב-NBA, לא אירוע בינלאומי של פעם בארבע שנים שהכל נבנה לקראתו, אבל העוצמה זהה.
דני אבדיה בפלייאוף ה-NBA:
חשיבות? בהחלט. פלייאוף ה-NBA הוא הדבר האמיתי באחד הענפים הפופולריים בעולם ובליגה הטובה ביותר. אבדיה לקח את הקבוצה שלו לשם אחרי משחק שכל אוהד ספורט אמיתי בארה"ב צפה בו – היחיד שנערך באותה שעה, עם המון על הכף.
התעלות ברגע האמת? שיא הקריירה של אבדיה עומד על 43 נקודות. הוא נגע בו הפעם עם 41 נקודות, רק שזה לא היה ערב רגיל בליגה, אלא המשחק החשוב בחייו. אבדיה לא נבהל מהמעמד, אלא קיבל ממנו השראה. נדירים הספורטאים ששומרים את ההופעה הטובה ביותר שלהם בדיוק ליום בו היא נחוצה. בדרך כלל הם מדליסטים אולימפיים.
יכולת ביחס לעמיתיו (חברים לקבוצה + יריבים + שאר הליגה)? פנומנלית. 41 נקודות, 12 אסיסטים ו-7 כדורים חוזרים במשחק על כל הקופה זו רשימת מכולת שגם גדולי הליגה מתקשים למלא. חלק משמעותי מהחברים של דני לפורטלנד קפאו במשחק הזה, והוא תמיד הרים אותם מחדש ולקח אחריות. במחצית השנייה, הוא קלע יותר ממחצית הנקודות של קבוצתו, היה גדול על הכוכבים הגדולים והיקרים של פיניקס ולא נרתע מזריקות קשות, שמירה קשוחה שגבלה במכות ולקיחת אחריות. הוא רק בן 25, אגב.
הדים? יגיעו בימים הקרובים. אבדיה כבר הפך לישראלי הראשון במשחק האולסטאר מוקדם יותר העונה, וכעת, אחרי שלחץ ההגעה לפלייאוף ירד ממנו, הוא מקווה לקבל כבוד כפול נוסף: בחירה לתואר השחקן המשתפר של העונה, וכניסה סופר יוקרתית לאחת משלוש חמישיות העונה ב-NBA, מועדון שאליו קשה מאוד להיכנס. אבדיה הצדיק את התאמתו לשני הפרסים האלה במהלך העונה, ומשחק כזה מסובב ראשים וסוגר שאלות עבור קהל המתלבטים שלא בטוחים אם שחקן מסוים ראוי במאה אחוז. הוא ראוי במאה אחוז. בארה"ב ידברו עליו ללא הרף עד פתיחת הסדרה מול סן אנטוניו (בין ראשון לשני, 04:00).
כבוד לישראל? קשה להסביר עד כמה. ייתכן שמי שאינו חובב ספורט קבוע לא נחשף למציאות הזו בדרך כלל, אבל הופעה מרשימה של ספורטאי ישראלי בבמה כ"כ גדולה – וכאן המילה "מרשימה" קטנה על מה שקרה באמת – היא סילון של ניקיון וחיוביות שפורץ דרך עננה עכורה של תקשורת בינלאומית שמזכירה את המדינה רק בהקשרים שליליים על גבול האנטישמיים (גבול שנחצה לא מעט, למען האמת). אבדיה, שגם נלחם תמיד על כבודה של ישראל, נותן לכולנו פרצוף אנושי שניצב מול שנאה מעוורת. וגם בלי ההקשר המלחמתי הנוכחי, מעולם לא היה ספורטאי ישראלי בענף כדור שסיפק ערב כזה. סתם ככה, בלי רעשי רקע של מטוסים ותותחים, סתם כדורסלן משלנו שמצטיין ברמה הגבוהה ביותר.
אחרי המשחק הזה לא נוגנה "התקווה", לא הונף דגל ישראל, לא הונחה מדליה סביב צווארו של אבדיה והנשיא לא הרים טלפון. אבל ההרגשה הייתה בדיוק כמו בזהב אולימפי, למרות שהוא זכה בסך הכל במקום בפלייאוף. ההרגשה שאתה צופה במישהו שמייצג אותך בצורה שגורמת ללב שלך להפוך למופע הזיקוקים היחיד שהמלחמה לא יכולה לבטל.
