בשנת 2010 התפרץ הר געש באיסלנד ושיתק חלקים נרחבים מהתעופה באירופה. שמונה שנים לאחר מכן כבר הגיעו לאי הצפוני פי חמישה תיירים. במדיין שבקולומביה, שהייתה מזוהה עם קרטל הסמים של פבלו אסקובר, הפכו שכונות מוכות אלימות לאטרקציות תיירותיות. ובקובה התרחש מהפך בכיוון ההפוך: האי הקריבי שמשך בשיאו כמעט חמישה מיליון תיירים בשנה מתמודד כיום עם קריסה עמוקה של הענף. לפעמים מהפך כזה הוא תוצאה של החלטה פוליטית, ובמקרים אחרים של תהליכים ממושכים, השקעות עצומות ושינוי תדמיתי עמוק. כך או כך, מפת התיירות העולמית משתנה ללא הרף, ולא תמיד בכיוון שהיינו מצפים לו.
גלריה
מפל סקוגפוס באיסלנד - מדינת האי הפכה למגנט לתיירים חובבי טיולים
(צילום: shutterstock / inspi_ml)
איסלנד: מהתפרצות הר געש להתפרצות תיירותית
בתחילת המאה ה-21 איסלנד עדיין הייתה יעד נישתי יחסית. המטיילים שהגיעו אל האי בצפון האוקיינוס האטלנטי חיפשו קרחונים, מפלים, הרי געש ומעיינות חמים, אבל מספרם היה קטן יחסית ליעדי התיירות המובילים באירופה.
ואז הגיעו שני אירועים שנראו בתחילה כמו חדשות רעות במיוחד. בשנת 2008 התמוטטה המערכת הבנקאית של איסלנד במסגרת המשבר הפיננסי העולמי, והמטבע המקומי איבד מערכו. שנתיים לאחר מכן התפרץ הר הגעש אייאפיאטלאייקוטל, וענן האפר הוולקני שיבש את התעופה באירופה.
אלא שבשנים שלאחר מכן התרחש אחד המהפכים התיירותיים המרשימים בעולם. החשיפה הבינלאומית לאיסלנד גברה, המדינה קידמה את הקמפיין Inspired by Iceland, חיבורי הטיסות השתפרו, וגם נופיה הדרמטיים, שהופיעו בין היתר בסדרה "משחקי הכס", זכו לקהל חדש.
כך נראה טיול באיסלנד
(צילום ועריכה: גלעד טופז)
קשה להצביע על גורם יחיד שהוביל לפריחה, אבל התוצאה ברורה. לפי נתוני מועצת התיירות האיסלנדית, מספר המבקרים שנרשמו ביציאה מנמל התעופה קפלוויק גדל מכ-459 אלף ב-2010 לכ-2.32 מיליון ב-2018 – פי חמישה בקירוב.
האי הקטן הפך ליעד שמטיילים מכל העולם חולמים להגיע אליו. ההצלחה הביאה איתה גם עומס על תשתיות ואתרי טבע, והעלתה שאלות בנוגע ליכולתה של מדינה שאוכלוסייתה קטנה להתמודד עם זרם עצום של מבקרים.
קובה: מגן העדן הקריבי למדינה שהמלונות שלה מתרוקנים
מכוניות אמריקניות עתיקות, מוזיקה ברחובות הוואנה, סיגרים, רום וחופים טרופיים. במשך שנים הייתה קובה יעד חלומי עבור מטיילים שרצו לחוות את הקסם של האי הקריבי, שנדמה כאילו הזמן עצר בו מלכת. בשנות ה-90, לאחר קריסת ברית המועצות והמשבר הכלכלי הקשה שבא בעקבותיה, השקיעה קובה בפיתוח התיירות כמקור חיוני להכנסות במטבע זר.
המהלך הצליח. ריזורטים גדולים הוקמו לאורך החופים, חברות תעופה הביאו נופשים מאירופה ומקנדה, ובשנת 2018 ביקרו במדינה כ-4.7 מיליון תיירים.
מכוניות אמריקניות וחופי טורקיז - התיירים נמשכו אל הקסם הייחודי
(צילום: shutterstock / possohh)
אלא שמאז הכיוון התהפך. מגפת הקורונה פגעה קשות בענף, וההתאוששות נבלמה בשל משבר כלכלי מתמשך, מחסור בדלק, בעיות באספקת החשמל, סנקציות אמריקניות וקשיים בהפעלת שירותי התיירות. בשנת 2025 הגיעו לקובה כ-1.81 מיליון תיירים בלבד.
בשנת 2026 המשבר העמיק עוד יותר. ביולי הודיע ראש ממשלת קובה כי 73% מהמלונות במדינה נסגרו. במחצית הראשונה של השנה נרשמה ירידה של כ-58% במספר המבקרים הבינלאומיים לעומת התקופה המקבילה ב-2025.
החופים עדיין שם, וכך גם הרחובות הציוריים של הוואנה. אבל מאחורי התפאורה המוכרת מסתתרת מציאות קשה: מדינה שבנתה חלק ניכר מתקוותיה הכלכליות על תיירות מתקשה כיום להחזיק את הענף בחיים.
גבר תופס תנומה ברחוב בהוואנה, בזמן הפסקת החשמל בבירה
(צילום: YAMIL LAGE / AFP)
מדיין: מעירו של פבלו אסקובר ליעד תיירות מבוקש
בשנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 הייתה מדיין שבקולומביה מזוהה ברחבי העולם עם קרטל הסמים של פבלו אסקובר. אלימות קשה, פיגועים וחיסולים הפכו את העיר לסמל בינלאומי של סכנה. עבור רוב התיירים, ביקור בה כלל לא היה בגדר אפשרות.
מותו של אסקובר ב-1993 לא פתר בן לילה את בעיות העיר, אך בעשורים שלאחר מכן היא עברה תהליך שינוי עמוק. השקעות בתחבורה ציבורית, במרחבים קהילתיים ובתשתיות, לצד שינויים כלכליים וחברתיים, סייעו לשנות בהדרגה את פניה ואת תדמיתה.
מדיין, קולומביה
(צילום: Luisefe Videos / shutterstock)
פסטיבל הפרחים במדיין
(צילום: shutterstock /Alexander Canas Arango )
דמותו של ברון הסמים תהיה מזוהה עם העיר לנצח
(צילום: AFP)
כיום מגיעים למדיין מבקרים כדי להכיר את שכונת קומונה 13, שהייתה בעבר מוקד של אלימות והפכה לאחד מאתרי הביקור המזוהים עם העיר, לנסוע ברכבלים העירוניים, ליהנות מחיי הלילה ולגלות את הנוף ההררי המקיף אותה.
על פי נתוני מחלקת התיירות העירונית, בשנת 2025 הגיעו למדיין כ-1.2 מיליון מבקרים זרים. המחלקה מעריכה את ההשפעה הכלכלית של פעילות התיירות בכ-1.55 מיליארד דולר – אומדן רחב שאינו משקף בהכרח את ההוצאות הישירות של התיירים בלבד.
אבל גם כאן חשוב לא להתפתות לסיפור הצלחה מושלם. במדיין עדיין קיימות בעיות של פשיעה וניצול מיני, ובהן ניצול של קטינים, והגידול בתיירות יוצר גם אתגרים חדשים. המהפך אמיתי, אך הוא רחוק מלהיות סוף הסיפור.
מיאנמר: מההבטחה הגדולה של אסיה בחזרה לבידוד
בתחילת העשור הקודם נדמה היה שמיאנמר, המוכרת גם בשם בורמה, עומדת להפוך לאחד היעדים המסקרנים באסיה. אחרי עשרות שנים של שלטון צבאי ובידוד יחסי, החלו ב-2011 רפורמות פוליטיות וכלכליות, והמדינה נפתחה בהדרגה לתיירות בינלאומית.
היו שנים של אופטימיות. כדורים פורחים בבאגאן
(צילום: shutterstock)
המקדשים העתיקים של בגאן, הפגודות המוזהבות של יאנגון ואגם אינלה משכו מטיילים שביקשו לגלות יעד שעדיין לא עבר פיתוח תיירותי מסיבי. מלונות נפתחו, השקעות זרמו ומספר המבקרים גדל במהירות. בשנת 2015 הגיע מספר המבקרים לשיא של כ-4.7 מיליון. בשנת 2019, ערב מגפת הקורונה, עדיין הגיעו למיאנמר כ-4.36 מיליון מבקרים בינלאומיים.
אלא שהחלום התיירותי התנפץ. בפברואר 2021 תפס הצבא מחדש את השלטון בהפיכה, והמדינה הידרדרה לעימותים חמושים ולמשבר הומניטרי ממושך. ענף התיירות, שכבר נפגע ממגפת הקורונה, ספג מכה נוספת.
אש ברחובות מיאנמר אחרי ההפיכה
(צילום: רויטרס)
בשנת 2025 הגיעו למיאנמר כ-973 אלף מבקרים בינלאומיים בלבד – פחות מרבע ממספרם ב-2019. ארצות הברית מזהירה את אזרחיה שלא לנסוע למדינה בשל הסכסוך, הסיכון למעצרים וסכנות ביטחוניות נוספות.
זהו מהפך כואב במיוחד: בתוך שנים אחדות הפכה מיאנמר מיעד שנראה היה כי עתיד תיירותי מזהיר לפניו, למדינה שחלקים נרחבים ממנה אינם בטוחים למטיילים.
אלבניה: מהמדינה המבודדת באירופה ללהיט של הבלקן
במשך עשרות שנים הייתה אלבניה אחת המדינות הסגורות והמבודדות באירופה. תחת שלטונו הקומוניסטי של אנוור הוג'ה, שהנהיג את המדינה מ-1944 ועד מותו ב-1985, נותקה אלבניה בהדרגה גם מבעלות בריתה הקומוניסטיות. אזרחיה כמעט שלא יכלו לצאת ממנה, ותיירות בינלאומית התקיימה בה בהיקף מצומצם ותחת פיקוח הדוק.
מי שהיה מספר באותם ימים שבעתיד יגיעו מיליוני אנשים לנפוש בחופי אלבניה, כנראה היה מתקבל בהרמת גבה.
נפילת המשטר הקומוניסטי בראשית שנות ה-90 פתחה את המדינה לעולם, אבל המהפך התיירותי לא התרחש מיד. הוא צבר תאוצה בעיקר בעשורים האחרונים, כשמטיילים החלו לגלות את החופים של הריביירה האלבנית, את הערים ההיסטוריות בראט וג'ירוקסטרה, את הרי האלפים האלבניים ואת הבירה טירנה, שעברה בעצמה שינוי ניכר.
מורשת הדיקטטור הפכה ליעד לטיולים: בונקר מתקופת השלטון הקומוניסטי בדרום אלבניה
(צילום: Kateryna Mashkevych / shutterstock)
בתי מלון לאורך החוף בעיירת הנופש גולם
(צילום: saxanad / shutterstock)
גם המספרים מספרים את הסיפור: בשנת 2010 דיווח משרד התיירות האלבני על כ-2.3 מיליון מבקרים. בשנת 2025 נרשמו במדינה כ-12.47 מיליון כניסות של אזרחים זרים. הנתונים נאספו בהגדרות שונות ולכן אינם מאפשרים השוואה מדויקת, אך הם ממחישים את השינוי העצום בהיקף התנועה למדינה.
המחירים הנוחים יחסית למדינות רבות במערב אירופה סייעו להפוך את אלבניה ליעד אטרקטיבי. אלא שלהצלחה יש גם מחיר: תנופת הבנייה בחופים, העומס בעונת הקיץ והחשש מפגיעה בנופים מציבים בפני המדינה אתגרים שלא היו קיימים כאשר כמעט איש לא הגיע אליה.
דובאי וסעודיה: המהפך שהצליח והחלום שעוד בבנייה
לפני כמה עשורים דובאי הייתה מוכרת בעיקר כמרכז מסחר ונמל במפרץ הפרסי. כיום היא מזוהה עם גורדי שחקים עצומים, איים מלאכותיים, מלונות יוקרה, מרכזי קניות ואטרקציות תיירותיות שנבנו במטרה למשוך מבקרים מכל העולם. השינוי לא היה מקרי: השקעות בתשתיות, בתעופה ובתיירות הפכו את העיר לאחד ממרכזי התיירות הבינלאומית הבולטים.
בשנת 2025 ביקרו בדובאי 19.59 מיליון תיירים בינלאומיים ששהו בה לפחות לילה – שיא חדש לעיר.
דובאי - יוקרה בלב המדבר
(צילום: shutterstock)
אבל גם ההצלחה הזאת אינה חסינה מפני טלטלות. המלחמה האזורית ב-2026 פגעה קשות בתיירות במפרץ ובתעופה הבינלאומית. בשמונת החודשים הראשונים של השנה ביקרו בדובאי כ-6.97 מיליון תיירים בינלאומיים, לעומת 12.54 מיליון בתקופה המקבילה אשתקד – ירידה של כ-44%. בחודשים האחרונים כבר נרשמו סימני התאוששות, אבל הפגיעה ממחישה עד כמה גם יעד תיירותי מבוסס עלול להיפגע מאירועים שמתרחשים מחוץ לגבולותיו.
השכנה הגדולה, סעודיה, מנסה כבר כמה שנים לבצע מהפך משלה. במשך עשורים הייתה המדינה פתוחה בעיקר לעולי רגל מוסלמים, לאנשי עסקים ולעובדים זרים. בספטמבר 2019 החלה להנפיק אשרות תייר אלקטרוניות למבקרים מעשרות מדינות, במסגרת חזון 2030 של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שנועד בין היתר להפחית את התלות בנפט.
התוכניות כוללות אתרי נופש יוקרתיים לאורך הים האדום, מתקני בידור ופארקי שעשועים, וגם את פרויקט הענק ניאום, שבמרכזו תוכננה העיר העתידנית The Line. חלק מהחזון כבר התממש: אתרי נופש נפתחו לחופי הים האדום, ובסוף 2025 נפתח ליד ריאד פארק השעשועים Six Flags קידיה.
הפארק של Six Flags בסעודיה
(צילום: רויטרס.)
הדמייה של העיר העתידנית ניאום שאמורה להיבנות על גדת הים האדום בסעודיה
(מתוך האתר הרשמי של Neom)
גם נתוני התיירות מעידים על שינוי, אך חשוב לקרוא אותם בזהירות. בשנת 2025 הגיעו לסעודיה כ-29.3 מיליון תיירים מחו"ל, ירידה של כ-1.6% לעומת השנה הקודמת. כמעט מחציתם הגיעו למטרות דתיות, ואילו כ-7 מיליון הגיעו לחופשה ולפנאי.
במקביל, חלק מהתוכניות השאפתניות ביותר נתקלות בקשיים. העלויות העצומות והלחצים התקציביים הובילו לשינוי סדרי עדיפויות ולדחיית חלקים מפרויקט ניאום. באוקטובר 2026 דיווחה רויטרס, מפי שני מקורות המעורים בנושא, כי התוכנית להקמת אצטדיון בניאום לקראת מונדיאל 2034 הוקפאה ללא הגבלת זמן. ראש קרן ההשקעות הסעודית טען קודם לכן כי פרויקטים בניאום לא בוטלו, אך אישר שחלקם נדחו ושסדרי העדיפויות השתנו. המלחמה האזורית והעימות עם החות'ים מוסיפים קשיים ביטחוניים וכלכליים לתוכניות, אם כי העיכובים בחלק מהפרויקטים החלו עוד קודם לכן.
(סינדאלה - אי הנופש שעדיין סגור לציבור)
אם דובאי היא דוגמה למהפך תיירותי שכבר התרחש, סעודיה עדיין נמצאת בעיצומו של הניסיון – בין אתרים שכבר מקבלים מבקרים לבין חזון שאפתני שהתברר כי לא כל חלקיו קלים למימוש.
אל סלבדור: ממדינה מוכת כנופיות למיליוני מבקרים
במשך שנים נחשבה אל סלבדור לאחת המדינות המסוכנות בעולם. מלחמות בין כנופיות פשיעה, רציחות וסחיטה הפכו את המדינה הקטנה במרכז אמריקה למקום שרבים העדיפו שלא להתקרב אליו.
מאז עלייתו לשלטון של הנשיא נאיב בוקלה ב-2019, ובמיוחד בעקבות החלת מצב החירום בשנת 2022, הובילה הממשלה מבצע נרחב נגד הכנופיות. שיעורי הרצח ירדו בחדות, ותחושת הביטחון באזורים רבים השתנתה. במקביל השקיעה הממשלה בקידום התיירות, ובין היתר במיזם Surf City, שנועד לפתח ולשווק את חופי הגלישה של המדינה.
הנוף המרהיב תמיד היה שם
(צילום: Sandor Mejias B / shutterstock)
גולשות בחוף אל זונטה, אל סלבדור
(צילום: Elena Berd / shutterstock)
השינוי ניכר גם בנתוני התיירות. בשנת 2025 נרשמו באל סלבדור כ-4.12 מיליון מבקרים בינלאומיים – יותר מאשר לפני מגפת הקורונה. עם זאת, המספר כולל גם מבקרי יום, ולא מדובר ב-4.12 מיליון נופשים. לפי נתוני ארגון התיירות האזורי SITCA, מבין התיירים שהגיעו למדינה, כ-46% באו לבקר בני משפחה וחברים, וכ-30% למטרות חופשה ופנאי. לכן אין בסיס לייחס את מלוא הצמיחה להצלחת מיזם הגלישה.
באפריל 2025 אף הורידה ארצות הברית את אזהרת המסע לאל סלבדור לרמה הנמוכה ביותר שלה.
אולם גם למהפך הזה יש צד אפל. מבצעי המעצרים ההמוניים הובילו לכליאתם של רבבות בני אדם, וארגוני זכויות אדם מתריעים על מעצרים שרירותיים, הפרות זכויות ופגיעה בשלטון החוק. אל סלבדור היא כיום מקום בטוח בהרבה מבחינות מסוימות מכפי שהייתה בעבר, אך השאלה באיזה מחיר הושג השינוי ממשיכה לעורר מחלוקת.
טורקיה: ממלכת הכול כלול שהפכה ליעד מחוץ לתחום עבור הישראלים
קשה להאמין היום, אבל במשך שנים טורקיה הייתה אחת הבחירות הטבעיות ביותר לחופשה ישראלית. אנטליה הפכה כמעט לשם נרדף למלונות הכול כלול, ומאות אלפי ישראלים הגיעו מדי שנה לנפוש בריזורטים העצומים של הריביירה הטורקית, לטייל באיסטנבול או לבקר בקפדוקיה.
הקשר התיירותי לא היה חסין מפני משברים מדיניים. בעקבות ההידרדרות ביחסים בשנים 2009–2010 צנח מספר הישראלים שביקרו בטורקיה מכ-558 אלף ב-2008 לכ-79 אלף בלבד ב-2011. אלא שבהמשך נרשמה התאוששות, ובשנת 2022 כבר נרשמו במדינה כ-824 אלף ביקורים של תיירים ישראלים, לפי נתונים שפרסם בנק ישראל בהסתמך על הלמ"ס הטורקית.
קו החוף של אנטליה
(צילום: shutterstock)
המהפך האחרון הגיע לאחר ה-7 באוקטובר. 10 ימים לאחר מתקפת הטרור הקטלנית העלה המטה לביטחון לאומי את אזהרת המסע לטורקיה לרמה 4, על רקע איומי טרור נגד ישראלים. לפי המידע המפורסם באתר המל"ל, האזהרה החמורה עדיין חלה על המדינה, וההמלצה היא לא להגיע אליה. הטיסות הישירות מישראל הופסקו, ובמאי 2025 דווח כי טורקיש איירליינס ופגסוס ויתרו על משבצות ההמראה והנחיתה שלהן בנתב"ג.
אבל כאן מסתתרת תפנית נוספת בסיפור: מה שמנקודת המבט הישראלית נראה כמו קריסה של יעד תיירותי אהוב, אינו משקף את מצבה של טורקיה בשוק העולמי. בשנת 2025 ביקרו במדינה כ-52.8 מיליון תיירים זרים. בסך הכול נרשמו כ-63.9 מיליון מבקרים, כולל אזרחים טורקים המתגוררים בחו"ל, וההכנסות מתיירות הגיעו לכ-65.2 מיליארד דולר. טורקיה נותרה מעצמת תיירות, גם אם עבור הישראלים היא הפכה מיעד כמעט מובן מאליו למקום שמומלץ להתרחק ממנו.
מרכז ומזרח אירופה: כשהמסך ירד והתיירים הגיעו
אחד המהפכים הגדולים בתולדות התיירות המודרנית לא התרחש במדינה אחת, אלא בחלק שלם של יבשת. במשך עשרות שנים הפריד מסך הברזל בין מזרח אירופה הקומוניסטית למערב. נסיעות תיירותיות בין שני חלקי היבשת היו מוגבלות ומסובכות יותר, וערים כמו פראג, בודפשט וקרקוב לא נהנו מהתיירות הבינלאומית ההמונית המוכרת כיום.
נפילת חומת ברלין בשנת 1989, קריסת המשטרים הקומוניסטיים ופירוק ברית המועצות ב-1991 שינו את המציאות. הגבולות נפתחו בהדרגה, הכלכלות השתנו וההשקעות בענפי התיירות והאירוח גברו. בשנת 2004 הצטרפו פולין, הונגריה וצ'כיה לאיחוד האירופי – צעד נוסף שהעמיק את השתלבותן במערב.
התוצאה ניכרת היטב ברחובות הערים ההיסטוריות. פראג, עם גשר קארל, מצודת פראג והעיר העתיקה, הפכה לאחד מיעדי החופשה העירונית המבוקשים באירופה. בשנת 2025 התארחו בה כ-8.27 מיליון מבקרים.
בודפשט, עם בתי המרחץ, בניין הפרלמנט והגשרים מעל הדנובה, רשמה באותה שנה כ-7.69 מיליון הגעות אורחים למקומות לינה, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בהונגריה. כ-6.62 מיליון מההגעות היו של אורחים מחו"ל.
בריכת המים התרמיים במרחצאות גלרט שבבודפשט
(צילום: Stefano Ember / shutterstock)
פראג - להיט תיירותי
(צילום: MagioreStock / shutterstock)
קרקוב, פולין
(צילום: shutterstock)
גם קרקוב שבפולין נהנית מפריחה מרשימה. בשנת 2025 ביקרו בעיר כ-2.55 מיליון מבקרים מחו"ל, ובהם כ-1.69 מיליון תיירים שלנו בעיר וכ-860 אלף מבקרי יום. אם כוללים גם מבקרים מפולין, המספר הכולל מגיע לכ-16.25 מיליון, לפי נתוני העירייה. ההבחנה הזאת חשובה: מרבית המבקרים בקרקוב הם פולנים, ולכן המספר הכולל אינו מעיד כשלעצמו על היקף התיירות הבינלאומית.
הערים הללו לא נולדו מחדש ב-1989. הארמונות, הכיכרות, הרחובות העתיקים ובתי הקפה היו שם הרבה קודם. מה שהשתנה היה העולם שסביבן – והיכולת של מיליוני מטיילים להגיע ולגלות אותן.
