צפו במסע של יאיר קדמן
(צילום: יאיר קדמן)
כמו עולה רגל, אחרי מסע של אלף קילומטרים, נכנס יאיר קדמן לעיר הקודש – כשפיגוע הדריסה שבו נפצעו 12 לוחמי גולני עוד מסעיר את הגזרה, לצד ניסיונות שסוכלו לבצע פיגועים נוספים. "פתאום רכב נעמד מול האוהל שלי והאיר עליו, והם התחילו לצרוח לי מבחוץ. לא הצלחתי להבין בדיוק, אבל זה היה במבטא ערבי", הוא נזכר.
"הגעתי לשביל ירושלים בתקופה של מתיחות ביטחונית", מספר קדמן (31) שיצא למסע הליכה ייחודי של יותר מ-2,000 קילומטרים לאורכה ולרוחבה של הארץ. "איך שהגעתי למקום שבו תכננתי להעביר את הלילה, ראיתי שני חבר'ה ערבים תקועים עם ה'באגי' שלהם. חששתי קצת ולא הייתי בטוח שזה יהיה רעיון טוב להישאר שם לידם, אז החלטתי לפנות אליהם בעצמי ולהציע עזרה".
השניים שמחו להצעתו של קדמן, שעל הדרך גם הצליח לסייע להם. "הם אפילו הציעו לי להצטרף אליהם, להתארח ולאכול אצלם", הוא מספר.
"אז בזכות החוויה שהייתה בסופו של דבר חיובית, אמרתי לעצמי שאני יכול להיות רגוע ולהישאר לישון כאן" – עד שחבורת הערבים השנייה הגיעה, וסיפקה לו את אחד הרגעים המפחידים ביותר במסע. "לא היה לי מה לעשות, אז העדפתי לשתוק ולקוות שיהיה טוב. בסוף הם נסעו".
קדמן, מורה דרך ומדריך סנפלינג וטיולים אתגריים במקצועו, הגיע לירושלים בדיוק באמצע המסע שלו, שאורכו בערך פי שניים מ"שביל ישראל" המלא.
"בשנה שעברה היה חורף מוצלח מאוד, וזה גרם לכך שהיו מעט מאוד טיולים ולכן העברתי הרבה ימים בבית", הוא נזכר. "פתחתי את מפות הטיולים וסימנתי לעצמי הרבה שבילים שאני רוצה לטייל בהם. חיברתי בין המקטעים ונוצר מסלול רציף, והתחלתי לחשוב ברצינות על כך שאפשר לעשות את כולם ברצף".
את המסלול, שאורכו יצא בסופו של התכנון 2,023 קילומטרים, החל קדמן לצעוד ב-6 בינואר 2020 – עם דגל ישראל על הגב ואוהל סיירים בתוך התיק.
הוא יצא בשעה 10:20 בבוקר מחוף האון שבמזרח הכנרת, צעד צפונה לאורך "שביל הגולן", טיפס לפסגת החרמון המושלגת דרך הר חבושית, משם ירד והמשיך מערבה במקביל לגבול לבנון עד חוף בצת, המשיך לחוף אכזיב ושב מזרחה דרך "שביל ים אל ים" אל הכינרת, ועלה משם אל מבצר כוכב הירדן.
בהמשך התחבר קדמן אל "שביל עמק יזרעאל" וממנו עבר ל"שביל חיפה", עלה על "שביל ישראל" והמשיך איתו עד לחיבור אל "שביל ירושלים".
לאחר מכן שב אל "שביל ישראל", המשיך מערבה עד לעוטף עזה על חלק מ"שביל הנגב המערבי" החדש, הדרים שוב עם "שביל ישראל" – ויצא ממנו אל "שביל סובב מכתש רמון".
לאחר הקפת המכתש, עלה שוב על "שביל ישראל" והמשיך עימו דרומה עד לנקודת הסיום בחוף האלמוגים באילת, שאליה הגיע ב-3 באפריל בשעה 15:17.
את המסע כולו הוא תיעד בעמוד פייסבוק שפתח במיוחד תחת השם Out for a Walk, וכן באתר אינטרנט מיוחד ובוולוג הנקרא Going Out for a Walk.
"כבר כילד מאוד אהבתי טיולים, תמיד נמשכתי לזה", מספר קדמן. "כשהייתי חייל כבר ידעתי שאחרי הצבא ארצה להדריך טיולים, וזה פשוט מסלול שהלך ובנה את עצמו.
"ב-2011, אחרי שהשתחררתי, טיילתי עם חבר את 'שביל ישראל' – אבל לא סיימתי אותו. החבר היה צריך להפסיק, והמשכתי עוד שבוע לבד, אבל זה לא הרגיש לי נוח. החלטתי שאני איהנה יותר מהחוויה שכבר הייתה, ושלא אקלקל לעצמי את שאר הטיול".
ואז שוב יצאת למסע לבד?
"עם השנים למדתי ליהנות גם מלטייל לבד, וגם ידעתי שלא אצליח לגייס מישהו לכל המסע הזה. החלטתי גם לנסות משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר – ודרך הרשת הזמנתי אנשים להצטרף אליי למקטעים השונים, ובמובן מסוים זה הפך להיות טיול חברתי. במהלך הטיול הצטרפו אליי כמה עשרות, רובם הכירו אותי לפני, אבל חלקם לא".
אבל היו ימים שבהם בכל זאת הוא נאלץ לטייל לבדו. "בדרך כלל הימים שאחרי המפגשים, היו הימים הכי קשים. כשחזרתי לטייל לבד, מצאתי את עצמי פתאום הולך ימים שלמים בלי לדבר ובלי לחשוב. סתם הולך על בלאנק. הרבה פעמים כשהחלקתי על אבן - הרגש הקצין וכתוצאה מכך גם הכאב.
80 צפייה בגלריה
יאיר בחוף בית ינאי: "מצאתי את עצמי פתאום הולך ימים שלמים בלי לדבר ובלי לחשוב"
(צילום: יאיר קדמן)
40 ק"מ ביום וכלבים משוטטים במדבר
את חלקו המדברי של המסע החל קדמן בעיצומו של מזג אוויר סוער. "הייתי צריך להגיע ללהב אחרי 20 קילומטרים, והסערה תפסה אותי לקראת סוף היום כשהייתי בשטח פתוח", הוא נזכר. "זה דווקא התחיל חווייתי כי זה נחמד ללכת בגשם ולשיר, אבל כל ברק ורעם הקפיצו אותי לשמיים.
"השנה שמעתי לראשונה על ברקים שפגעו בבני אדם בארץ, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך סופת ברקים וללא מקום מסתור. אז ניסיתי להמשיך לשיר, ואמרתי לעצמי שאם ברק יפגע בי – זה כבר לא בשליטתי, ואני רק יכול להמשיך ולקוות שאהיה בסדר".
אחד הרגעים הכי יפים במסע מבחינתו של קדמן הגיע כמה ימים לאחר מכן, כשהוא צעד ב"שביל סובב מכתש רמון" – מסלול מעגלי באורך של כ-130 קילומטרים המקיף את המכתש, ולמטייל ממוצע לוקחים שמונה ימים להשלימו.
"כבר לפני כמה שנים טיילתי בקטעים ממנו, ומאוד רציתי לחזור לשביל הזה. בזכות ההתרגשות לעשות מסלולים שלא הכרתי והעובדה שאנשים שהכרתי באו לבקר אותי במכתש, הלכתי מרחקים שלא ייאמנו מבחינתי של 40 קילומטרים ביום", הוא מספר.
מקטעים אחרים, לעומת זאת, היו קצת פחות מרגשים. "'שביל חיפה' היה מאוד מתסכל במובן מסוים, כי הוא מאוד לא מטופח ולא פשוט למצוא את סימוני השביל. הרגשתי שאני הולך בג'ונגל וצריך לפלס את הדרך באמצעות סכין. סיימתי אותו מחורר", מציין קדמן.
במדבר יהודה, נתקל קדמן בתופעה המסוכנת של להקות כלבים משוטטים – חלקם כלבים ששייכים לבדואים שמתגוררים באזור, וחלקם כלבים שננטשו והתפראו בטבע. "מעבר כזה ליד כלב לקח המון זמן, כי כל פעם שהתכוונתי להתקדם, קלטתי אותם מתקדמים לכיוון שלי – והייתי צריך להסתובב לכיוונם עם כל הגוף, ולנופף עם מקלות ההליכה כדי שיעצרו", הוא מספר.
"לפעמים הם ליוו אותי מרחק של כמה מאות מטרים כשהם נובחים, נוהמים וחושפים שיניים. לשמחתי הם לא תקפו אותי, אבל אני שואל את עצמי מה עושים מטיילים לא מנוסים או תיירים שנתקלים בהם בטיול".
ואז הגיעה הקורונה: "כל עוד לא עוצרים אותי, אני ממשיך"
אולם כמו ב"שביל ישראל" לפני תשע שנים, בחלקו האחרון של המסע היה חשש שקדמן שוב לא יגיע לנקודת הסיום. ב-17 במרץ, בעת שכבר התארגן להעביר את הלילה בחניון נחל מדור הסמוך למכתש ירוחם, הודיעה רשות הטבע והגנים כי בהתאם להנחיות החדשות של משרד הבריאות בעקבות התפרצות נגיף הקורונה – כלל שמורות הטבע, הגנים הלאומיים וחניוני הלילה ייסגרו החל מהבוקר שלמחרת.
קדמן שמע על כך רק יומיים לאחר מכן, כאשר קרוביו הצטרפו אליו לחלקו של המסע במכתש רמון ועדכנו אותו בהתרחשויות. "התחילו לומר לי שאולי כדאי לחשוב על חזרה הביתה כרגע, ולהמשיך בהמשך. לרגע לא אמרתי חד משמעית 'לא', היה לי ברור שאם זה מה שאצטרך לעשות - אני אעשה זאת, למרות התסכול", הוא נזכר.
80 צפייה בגלריה
יאיר בנחל חתירה בצפון הנגב: "היה לי ברור שאם אצטרך לעצור את הטיול באמצע ולחזור הביתה - אעשה זאת, למרות התסכול"
(צילום: יאיר קדמן)
"אבל החלטתי שכל עוד לא עוצרים אותי ואני לא מסכן את עצמי או אחרים, אני רוצה להמשיך. בטח כשיש לי בראש את הטיול ההוא מ-2011, שהפסקתי כמה ימים לפני הסוף".
ב-25 במרץ, כשקדמן עוד היה בעיצומו של המסע הארוך בשביל "סובב מכתש רמון", אישרה הממשלה הגבלה חדשה וחסרת-תקדים, ולפיה יציאה מהבית לצורך שאינו חיוני תתאפשר למרחק של 100 מטרים בלבד – אולם הוא היה בלב המדבר, מרחק של כמעט 200 קילומטרים מהבית.
"היה חשש מתגובות לא נעימות מאנשים שאולי אפגוש בדרך או מפקחים שאתקל בהם", הוא מספר. "לכן, את השבועיים האחרונים תכננתי כך שלא אצטרך בכלל להיפגש עם אנשים או להסתמך על יישובים בדרך. סחבתי איתי מספיק אוכל, ובזכות הסופה שפקדה באותם ימים את אזור אילת - גבי המים היו מלאים במים ראויים לשתייה".
"ראיתי אותו על הרצפה, התחלתי לבצע החייאה"
מלבד האנשים שהצטרפו אל קדמן למקטעים שונים במהלך המסע, היו גם רבים שפנו אליו עוד לפני שיצא לדרך והציעו לארח אותו.
"חלקם היו 'מלאכי שביל', אבל היו גם כאלו שראו את הפרסומים שלי לפני שיצאתי למסע - ופשוט התלהבו מהרעיון. משום שהשביל שלי עבר במקומות ש'שביל ישראל' לא עובר בהם, להרבה יותר אנשים הזדמן להיות 'מלאכי שביל' ולסייע לי", הוא מספר.
כשהגיע קדמן אל אחת הערים במרכז הארץ, הוא יצר קשר עם "מלאכי השביל" שעימם קבע, והם אמרו לו שהם מתעכבים ויאספו אותו רק בעוד שעה. "בינתיים התקדמתי מחוץ לשביל, וראיתי רכב תקוע בשלולית בוץ. התקרבתי לעזור, והיו שם גבר ואישה", הוא משחזר.
"הגבר התרחק מעט, ואחרי כמה דקות כשהסתכלתי לכיוונו ראיתי אותו שוכב על הרצפה. הוא היה נוקשה ומחוסר הכרה. התחלתי לבצע החייאה והתקשרתי למד"א שהגיעו לפנות אותו לבית החולים. בזכות האיחור של ה'מלאכים', הייתי שם בזמן הנכון כדי לסייע. אחרי שבוע מד"א יצרו איתי קשר והודיעו לי שהוא שרד, ושהמשפחה שלו תשמח לפגוש אותי.
"בינתיים, בגלל הקורונה, זה עדיין לא קרה. אבל ברגע שהודיעו לי שהוא שרד, זה היה מבחינתי אישור תוך כדי המסע לכך שאני נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון, ושהבחירה שלי טובה".
