בטוחים שאתם אוהבים את הטבע?
(צילום: אלי סגל)
טיולים בטבע תמיד היו התחביב הכי גדול שלי, הרבה לפני שזה הפך גם לחלק מהעבודה שלי במסגרת כתיבה על טיולים ב-ynet. שדרוג התחביב למקצוע גרם לכך שבשנתיים האחרונות אני מטייל הרבה יותר, במטרה להכיר דרך הרגליים מקומות ומסלולים שעליהם אוכל להמליץ.
לשנת 2020 היו לי תוכניות טיולים רבות, אך הקורונה שפרצה לחיינו כבר בחודש מרץ שיבשה את רובן. הסגר הראשון נפל בדיוק על עונת האביב, כשהטבע בשיאו והכל פורח – ולחובב פריחה כמוני זו ה-תקופה לצאת לטייל. אבל צייתי להנחיות וכך התפספסו כל פרחי האביב. למרות זאת, לפני הקורונה ובין הסגרים הצלחתי לבקר בהרבה מקומות יפים וגם בכמה במוקדי פריחה מיוחדים.
במסגרת הטיול הראשון לשנה, כבר ב-1 בינואר 2020, הגעתי אל מצוק הארבעים בכרמל כדי לראות לראשונה את אירוס הסרגל. אירוס הסרגל, שמתחיל לפרוח בסגול מיד לאחר הגשמים הראשונים, הוא צמח מוגן שנחשב "אדום" – כלומר, נתון בסכנת הכחדה. מדובר בפרח אנדמי לישראל, כלומר כזה שגדל אך ורק בארץ, וגם כאן הוא אינו שכיח ונפוץ בפרטים בודדים בכרמל, בגליל, ברמות מנשה, בשומרון ובהרי יהודה.
מצוק הארבעים, בשוליה הדרומיים של חיפה, משקיף על המפרץ, על עמק זבולון ועל פסגות הגליל התחתון. המסלול מתאפיין בפריחה רבה בכל עונות השנה – ובזמן שאני ביקרתי במקום פרחו לאורך צנירי האבן הדרמטיים גם שפע של נרקיסים, לצד המוני רקפות, כרכומים, חינניות ועוד– והבוקר הסגרירי סיפק מראות מרהיבים של פרחים מכוסים בטיפות גשם.
המצוק נמצא בשוליה של "חורשת הארבעים" המקודשת לעדה הדרוזית ונקראת על שם 40 עצי אלון עתיקים בני מאות שנים, שאותם הדרוזים מייחסים לארבעים נביאים. למרבה הצער, בשנים האחרונות חלק נרחב ממסלול המצוק נסגר לעתים לכניסת מטיילים משום שהשטח משמש גם לפעילות של צה"ל.
כשבועיים לאחר מכן, ביקרתי בנחל תבור שבגליל התחתון. מסלול הטיול בנחל נחשב לאחד המסלולים היפים ביותר בארץ, אך זה גם מסלול לא קל שכולל ירידות ועליות יחסית תלולות וגם שבע חציות של הנחל – ובחורף, כשהזרימה חזקה, קשה מאוד להימנע מלסיים את הטיול עם נעליים וגרביים ספוגות במים.
רוב המטיילים מגיעים אל נחל תבור באביב, כאשר מורדות קניון הבזלת שבו הוא זורם נצבעים בסגול בזכות פריחת תורמוס ההרים המרשימה. אך בחורף – מורדות הקניון צבועים בירוק זרחני, ויחד עם הפרות שרועות סביב המקום מזכיר את שווייץ או טוסקנה.
חלפו שבועיים נוספים, ובתחילת פברואר הגעתי להר בנטל שברמת הגולן. המטרה, בין היתר: לראות לראשונה שני פרחים נדירים במיוחד שגדלים רק בגולן ובפסגת הר מירון – אירוס הלבנון שצבעו כחול עמוק, והרקפת היוונית שצבעה ורוד בוהק.
את הרקפת היה קשה למצוא, ופרטים בודדים פרחו רק ליד בריכת בראון שלמרגלות הר בנטל. הבריכה, שעומקה כארבעה מטרים, נוצרה בשפך לבה עתיק שנפער באזור שבו מרוכזים הרי געש רבים – והפך לאגם של מי גשם. בערבית נקרא המקום "באב אל-הווא", שפירושו "שער הרוחות".
הר בנטל עצמו מספק את אחד הטיולים היפים ביותר שאפשר לעשות בחורף – במיוחד אם החרמון, שנשקף ממנו היטב, כבר מושלג. לאורך המסלול המטפס אל פסגת ההר וגם לאורך מאגר בנטל שלמרגלותיו ניתן לפגוש עשרות פרטים של אירוס הלבנון.
שבוע לאחר מכן, הגעתי שוב לצפון הרחוק – הפעם אל מג'דל שמס, כדי לבחון האם היישוב הדרוזי יכול להוות יעד לחופשה בפני עצמו, גם בלי קשר לחרמון. כמובן שלא יכולתי לפסוח גם על הטבע שבאזור –והגעתי אל בקעת יעפורי – העמק אשר מפריד בין רמת הגולן לרכס החרמון, ובו נמצאים מטעי הדובדבנים והתפוחים של תושבי מג'דל שמס.
בחלקה הדרומי של הבקעה נמצאת ברכת רם, וגם ביום חורף עם ערפל כבד ניתן היה להתרשם מיופיו של אגם טבעי זה אשר נוצר לאחר שמי תהום מילאו את לועו של הר געש שהתפוצץ אי אז לפני כ-150 אלף שנה. את הבקעה מנקז נחל סער שזורם במרכזה, וכמובן שלא יכולתי לדלג בדרך הביתה למחרת על עצירה במפל סער ששצף באותו יום בזכות הגשמים.
בלי לבזבז זמן, יומיים לאחר הביקור במג'דל שמס יצאתי לטיול של שישי בבוקר בכרמל – הפעם בדרך נוף כרמל ליד היישוב הדרוזי עוספיא. בפברואר, הכרמל כבר מכוסה בפריחת כלניות.
אמנם אין כאן מרבדים צפופים כמו ביערות "דרום אדום" – אך בניגוד לנגב הצפוני, כאן יש כלניות בכל הצבעים, ובטיול רגלי אחד נתקלתי בכלניות בגוונים של סגול, כחול, ורוד, לבן וכמובן אדום. פרח מיוחד נוסף שבלט במסלול הוא זהבית השלוחות – קרובת משפחה של הצבעוני, שצבעה צהוב לימוני.
לא עבר שבוע, ונסעתי דרומה – הפעם אל שמורת בורות לוץ שבאחד האזורים הכי נידחים של הר הנגב. למרות שאנחנו בלב המדבר, בחורף מתכסה האזור במשטחים ירוקים ומפתיעים ובפריחה מגוונת שלא היו מביישים את עמקי הצפון.
בין הפרחים הרבים שמאכלסים בחורף את השמורה, נמצאים גם שניים מאוד מיוחדים ונדירים – הצבעוני הססגוני ואירוס טוביה. את הצבעוני, שצבעו ורוד-לבן, לצערי הקדמתי – וכשהגעתי אמנם כבר היו ניצנים, אך עדיין לא פרחים. פריחת האירוס, לעומת זאת, הייתה בשיאה.
"בורות לוץ" הם מקבץ של 17 בורות מים, שריד להתיישבות חקלאית עתיקה שהתקיימה במקום ככל הנראה בתקופה הכנענית. החקלאים הקדומים בחרו להתיישב דווקא כאן, משום שמדובר באזור גבוה יחסית, אשר זוכה ליותר גשמים מאשר אזורי הנגב האחרים.
עוד בולטים לאורך המסלול פרחי השמשון ההדור – שנפוצים כאן בצבעי ורוד, בורדו ולבן – ובהתאם לשמם, הם נפתחים רק כאשר השמש מפציעה מבין העננים. בנוסף, פורחים בשמורה צבעוני המדבר עם הפרחים האדומים, עיריוני צהוב, כלניות (ה"דרום אדום" הכי דרומי שיש) ופרחי מדבר רבים נוספים.
בדרך הביתה לא פספסתי עצירה לתצפית ממצוק הצינים, המשקיף על נחל צין ורמת עבדת. שביל התצפית יוצא מאחוזת הקבר של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ורעייתו פולה.
שבוע לאחר מכן, ביום חופש באמצע השבוע, נסעתי לנס ציונה כדי לראות את פריחת אירוס הארגמן בגבעות הכורכר הגובלות בעיר והוכרזו כגן לאומי. אירוס הארגמן הוא אחד מאירוסי ההיכל, שנקראים על שם צורת הפרח הייחודית, והוא פרח בלעדי לישראל.
בעבר אירוס הארגמן היה נפוץ בחולות וברכסי הכורכר במישור החוף, מאשדוד ועד בנימינה, אולם הפיתוח של האזור פגע ברוב האוכלוסיות שלו – וכיום הוא בסכנת הכחדה חמורה. ובחזרה לנס ציונה: בגבעות כאן השתמרו שדות של אירוסים, ומי שיחפש היטב יוכל למצוא גם כמה פרטים של אירוס הארגמן שצבעם אינו בורדו-שחור, אלא צהוב-כתום. את הפרחים במופע זה, שהינו נדיר במיוחד, מכנים המטיילים "אירוס ג'ינג'י".
לאחר הפסקה של שלושה שבועות, שבמהלכם בהלת הקורונה כבר הגיעה לארץ, ביקרתי ב"גבעת הצבעונים" שליד חדרה – מה שהתברר בדיעבד כטיול האחרון לפני הסגר, שהוכרז באותו ערב. בגבעה, שנשמרה כשריד נדיר לטבע של אזור השרון הודות לכך שהייתה תחומה בין פרדסים, יש שטיחים אדומים של צבעוני השרון לצד ריכוזי תורמוסים, סחלבי שפתן מצוי וגם פרחי לוטם יפים שנפוצים בשטחי הבתה שאפיינה את הנוף הארץ-ישראלי לפני שהוא התמלא בבטון.
כמעט חודשיים לאחר מכן, אחרי שהסגר הראשון הוסר, הגעתי אל חבל יתיר – לסיור לקראת פסטיבל "דובדבן ביער" המסורתי שהתקיים בצל הגבלות התקהלות קשוחות.
חבל יתיר נמצא באזור המכונה "סְפָר המדבר", האזור הגאוגרפי המפריד בין המדבר לבין החבל הים-תיכוני, שבו האקלים לח יותר. בנסיעה של דקות ספורות מהמושב מעון, שבמטעי הדובדבנים שלו נערך הפסטיבל, הנוף משתנה בחדות: את עצי החורש מחליפות גבעות חוליות, ואת המושבים החקלאיים מחליפים יישובים בדואיים. בצדי הדרכים מתפרשים שדות צהובים נרחבים של חיטה ושעורה – ומראות הבדואים שעסקו בקציר ידני נראו כמו מארץ אחרת.
בסוף מאי, בניסיון לחפש קצת "שאריות" של פריחה מהאביב שפספסנו, ולפני שהקיץ כבר משתלט לגמרי על הנוף, הגעתי אל בריכת יער – שריד מהביצות שהטילו את אימתן על ראשוני המתיישבים בחדרה– ונדהמתי: רוב שטחה של הבריכה היה מכוסה בפריחה ורודה מרהיבה.
הפרח הוורוד הוא הבוציץ הסוככני – צמח נדיר הנמצא כיום בסכנת הכחדה בשל היעלמות בתי הגידול שלו, הביצות. בחלק אחר של הבריכה שבו המים היו רדודים במיוחד הבחנתי גם בנורית המים –קרובת משפחה של הכלנית שפרחיה הלבנים-צהובים צפים על פני המים.
בקיץ אני פחות אוהב לטייל. הטבע פחות יפה ואין כמעט פריחה, וגם חם מדי בשביל טיולי הליכה ארוכים. מה גם שבקיץ האחרון, כל עם ישראל נשאר בארץ, ואתרי הטבע היו עמוסים למדי. בכל זאת, הייתי חייב להתאוורר קצת בטבע, והגעתי אל מעיין עין טמיר שבנחל כזיב.
נחל כזיב מושך אליו המוני מטיילים, אך משום שהגישה אל עין טמיר קשה מדובר בפינה שאליה מגיעים יחסית פחות אנשים, וניתן להעביר בה כמה שעות ברוגע. למרות שזה אוגוסט, סימני הסתיו המתקרב כבר נראו על עצי הדולב המזרחי שהחלו להשיר את עליהם. מסביב התעופפו פרפרים רבים, ואחד היפים שגם הצלחתי לצלם הוא חומית היבלית שכנפיה המאיימות מזכירות עיניים של נמר או של עכביש גדול ונועדו להרתיע טורפים פוטנציאליים.
לקראת סוף אוגוסט הגעתי לסיבוב קצר לפני השקיעה בחוף קיסריה כדי להרגיש את סוף הקיץ. חבצלת החוף, ממבשרי הסתיו הראשונים ביותר, כבר פרחה.
אולם מי שנחשב למבשר הסתיו האולטימטיבי הוא כמובן החצב – אבל הסגר השני של הקורונה נפל בדיוק על תקופת הפריחה שלו. למרות זאת, הצלחתי לראות אותו בשמורת הבניאס, שם ביקרתי לאחר שהסגר הוסר. גם כאן גדלים עצי דולב מזרחי, והעלים שהם השליכו לכבוד הסתיו כבר נראו היטב בצידי הנחל.
באותו טיול בצפון הגעתי גם אל רכס בשנית ברמת הגולן, שנחשב לאחד מאתרי פריחת החלמוניות המרשימים ביותר בארץ. ומבשר סתיו נוסף – סתוונית היורה, שמגיחה מהאדמה שבוע לאחר הגשם הראשון – פגשתי בחורבת מלח. החורבה היא אתר ארכיאולוגי שככל הנראה שימש כמחצבה שממנה נחצבו האבנים ששימשו את המלך הורדוס לבנייתה של העיר קיסריה. אולם בסתיו, מתמלא האתר בפריחה יפה וייחודית.
פרח מבשר סתיו נוסף והרבה פחות מוכר הוא הנרקיס הסתווי, שאמנם צנוע מהנרקיס המצוי המוכר מהחורף - אבל מיוחד בשל נדירותו ובדרך כלל בולט על רקע הצמחייה היבשה והקוצים שסביבו. גם הנרקיס הסתווי פורח בהמוניו בחורבת מלח, אך בנובמבר 2020 פגשתי אותו דווקא ביער חדרה – שם הוא יוצר מרבד לבן ומהפנט של פריחה מוארת בלב קרחת יער ירוקה.
לקראת "שבוע הצפרות הישראלי" שצוין במהלך חג החנוכה, הגעתי לסיור בבריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל – שמושכות אליהן בסתיו עשרות מינים של עופות נודדים, בהם שקנאים, חסידות, קורמורנים, ברווזים, אנפות, שחפים, שלדגים ועופות דורסים. במקום עתיד להיפתח פארק צפרות שיתבסס על בריכות הדגים שכבר אינן בשימוש.
ובאחד הטיולים האחרונים ל-2020 הגעתי למצוק הארבל. התוכנית הייתה לטפס רגלית על המצוק, אך המסלול היה סגור בשל הגשמים שירדו יומיים קודם – ובמקום זה טיפסנו אל הפסגה דרך נחל ארבל.
מסלול הנחל היה לא פחות יפהפה מהנוף של הכינרת והגליל שנשקף מראש ההר, ובלטו במיוחד המוני כרכומים שפרחו לאורכו ואף יצרו מרבדים מרהיבים בחלקים מהקניון. עוד פרחו לאורך המסלול רקפות רבות ואפילו נרקיסים (מהמין נרקיס מצוי) שהקדימו מעט.
מקווה שהשנה נוכל לטייל ללא שם מגבלות וללא חשש מקורונה.
