מאות כרישים שצדים בלהקות, גורי לווייתנים שרוצים לשחק בך כמו בכדור ומדריכי צלילה מקומיים שמאתרים את ההורים הענקיים בעזרת האוזניים בלבד. אלון צנגוט (39), צלם תת-ימי, יצא למסע מאתגר בפולינזיה הצרפתית וחזר עם תמונות יוצאות דופן וסיפורים מרתקים על מפגשים אינטימיים עם מפלצות ים.
טהיטי הצרפתית כרישים לוויתנים צלילה תיירות
(כתבתו של אסף קמר, צילום: אלון צנגוט)
"עוד לפני שאתה יורד למים, אתה פתאום רואה עשרות, אם לא מאות, כרישים על פני השטח", משחזר צנגוט בשיחה עם ynet את הרגע המלחיץ שבו עמד להיכנס למים החשוכים, המלאים במאות כרישים, באטול פקאראווה שבפולינזיה הצרפתית. "אתה מאיר בפנס ורואה מלא כרישים. זה יכול להיראות מוזר", הוא מחייך. "כאילו שהם רק מחכים שתקפוץ. זה אירוע שבו הדופק עולה למאתיים, האדרנלין בשמיים, ואתה שומר על כל כללי ההתנהגות ומקפיד להיות דרוך וערני".
מתחת לפני המים חיכה לצלם התת-ימי הוותיק אחד הריכוזים הגדולים בעולם של כרישי שונית אפורים. מאות כרישים, באורך של שלושה מטרים, נעים בלהקות ענקיות ויוצאים לצוד בשעות החשכה. "אתה יורד למים ופתאום הכול נגלה לפניך", הוא מספר בהתלהבות. "כבר בשלושת המטרים הראשונים מתחת למים אתה רואה עשרות כרישים מסתובבים סביבך, מפטרלים".
"אנחנו יושבים על הקרקעית ורואים אותם בפעולה. אתה רואה כרישים בתנועה, מחפשים טרף, ובמאית השנייה מאות כרישים מגיעים לאותה נקודה, מתנפלים על דג – ואז מתפזרים שוב. זה אירוע מהיר מאוד".
מבט מקרוב על הכרישים שצדים בלילה
(צילום: אלון צנגוט)
עד לקצה העולם כדי לפגוש מקרוב את הטורפים הימיים
(צילום: אלון צנגוט)
הדופק עולה למאתיים, מאות כרישים מסתובבים מסביב – וכל מה שאתה צריך לעשות הוא להישאר רגוע ולא להיפרד מהקבוצה
נקודת היציאה לצלילות הייתה בכפר טטמאנו, שבו פועל מועדון צלילה מקומי. "יוצאים מהמועדון בהפלגה של שלוש דקות ומקבלים תדרוך קצר שמסביר איך להתנהג במים, מה לעשות וממה להיזהר", הוא נזכר. "הם בעיקר מסבירים שכדאי תמיד להישאר כדבוקה אחת. כשאנחנו צוללים, חמישה אנשים צמודים זה לזה, אנחנו נראים כמו גוף גדול יותר, ואולי גם מאיים יותר בעיני הכרישים, ולכן הסיכוי שיתקפו אותנו קטן יותר".
גם השימוש בפנס תת-ימי דרש תשומת לב מיוחדת. "בלילה הכרישים כמעט לא רואים אותך", מסביר הצלם הוותיק, "בטח כשאתה מאיר להם בעיניים והם מסתנוורים. אז אם הרבה כרישים מגיעים אליך, זה לא כי הם מחפשים אותך, אלא כי הם פשוט לא רואים אותך. לכן מורידים את הפנסים כלפי מטה, ואז הם יראו אותך".
ועכשיו לשאלת השאלות: הכרישים האלה מסוכנים? "הם לא רוצים לתקוף אותך או לאכול אותך", מסביר צנגוט. "אבל מדובר בלהקה שלמה, בלילה, כשהראות מוגבלת והם עסוקים בציד. לכן צריך לכבד אותם ולשמור על כללים ברורים: להישאר קרוב לקרקעית, לשמור את הידיים צמודות לגוף, לא להאיר על הדגים שהם צדים, ולצלול רק עם מדריך מקומי שמכיר את האתר. זו צלילה לצוללים מנוסים בלבד, ולא מזלזלים בה".
"אני קופא במקום": לווייתן באורך עשרה מטרים מתקרב אל הצלם ומניף את זנבו במרחק שני סנטימטרים ממנו
מאות הכרישים שצדים בחשכה היו רק חצי מהסיבה למסע המופלא בצד השני של העולם. באי מוריאה, הסמוך לטהיטי, חיפש הצלם התת־ימי הוותיק מפגש מסוג אחר לגמרי. "אחד הרגעים הכי מיוחדים שהיו לי בפולינזיה הצרפתית היה כשלווייתן מתבגר באורך עשרה מטרים איתר אותי במים", הוא משחזר. "הוא לא גור קטן והוא לא אמא בוגרת, הוא מה שנקרא טינאייג'ר", הוא צוחק. "אני רואה איך הוא ממש שוחה לכיווני. אני קופא במקום, והוא מנסה להשתעשע ונותן מכת זנב שעוברת שני סנטימטר ממני".
האי מוריאה
(צילום: אלון צנגוט)
הרים ירוקים באי מוריאה
(צילום: אלון צנגוט)
רציף עץ במוריאה
(צילום: אלון צנגוט)
צולל בוהה בקיר הכרישים
(צילום: אלון צנגוט)
לא פחדת? בכל זאת, מדובר בחיה ששוקלת עשרות טונות. "הוא ענק, אבל הוא לא מפחיד", הוא צוחק. "הם נורא מודעים לסביבה, ואתה יכול לראות שהלווייתן ממש יוצר קשר עין. הוא רואה את כל הצוללים, הוא יודע בדיוק איפה אתה, והוא לא יעשה שום דבר כדי לפגוע בך, בטח לא בכוונה".
המסע אל להקת לווייתני גדול־סנפיר (Humpback Whales) החל בנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי באי המרכזי טהיטי, ומשם בהפלגה במעבורת לאי מוריאה. "באי חיים לווייתני גדול־סנפיר, שנודדים מאנטארקטיקה למוריאה כדי להזדווג וללדת גורים. תנאי המחיה בפולינזיה מאפשרים להם להתרבות, לגדל את הגורים ולתת להם להתחזק, עד שיהיו מסוגלים לנדוד בחזרה לאנטארקטיקה".
איך מוצאים לווייתן באמצע האוקיינוס? "אם רוצים לראות לווייתן באופק הרחוק, מחפשים לווייתן שקופץ או מוציא את הראש מהמים. אבל נפוץ יותר לראות שפריץ של מים, כמו גייזר, ואז אתה יודע שיש שם לווייתנים".
"אם אלה גורים, הם עולים מצלילה בערך כל חמש דקות. אם אלה זכרים או אמהות, הם בדרך כלל שוהים עשרים דקות מתחת למים, ולוקח זמן לאתר אותם". דווקא הגורים הצעירים, מספר צנגוט בהתלהבות, היו לעיתים אלה שהתקרבו יותר מכולם. "הגורים פחות מודעים לסביבה", הוא מסביר. "הגורים שנולדו לפני חודש-חודשיים לפעמים נורא סקרנים. הם מתקרבים עד למרחק אפסי כי הם רוצים לשחק, ולפעמים הם מתקרבים יותר מדי – ואז המדריכים מוציאים אותנו מהמים. הגורים שחו במרחק סנטימטרים בודדים מאיתנו, עשו סלטות והיפוכים, קפצו והראו את הבטן. זה היה מאוד מרגש", הוא צוחק. "זה סוג של משחק. בגדול, הוא מסמן לך – הנה אני כאן, אני מסתובב ואני עושה שטויות. ממש כמו הבן שלי בן השנתיים, שמסתובב על השטיח ואומר לי, 'אבא, בוא נעשה שטויות'. ככה זה מרגיש".
בלי מכשירים ובלי טכנולוגיה: המדריכים המקומיים צוללים לעומק עשרה מטרים ומאתרים את הלווייתנים באמצעות השירה שלהם
חלק משמעותי מהמפגש עם הלווייתנים היה האפשרות לא רק לראות אותם, אלא גם לשמוע אותם. "הורדנו הידרופון (מיקרופון תת־ימי – א"ק), והרבה פעמים שמענו אותם שרים. הם נורא ווקאליים. יש להם שירה שיכולה להגיע למרחק של קילומטרים, וככה הם מתקשרים אחד עם השני".
אימא וגור לווייתן
(צילום: אלון צנגוט)
גור לווייתן
(צילום: אלון צנגוט)
אימא גור ומלווה
(צילום: אלון צנגוט)
מפגש אינטימי עם לווייתן
(צילום: אלון צנגוט)
סטינגריי בלגונה של מוריאה
(צילום: אלון צנגוט)
איגל ריי בלגונה של מוריאה
(צילום: אלון צנגוט)
ואילו המדריכים המקומיים, שגדלו באוקיינוס, לא נזקקו לשום מכשיר. "המדריכים שלנו בים היו מרתקים ביותר. הם חבר'ה בני חמישים־שישים, אבל הם לא היו צריכים שום אמצעי טכנולוגי כדי להגיד איפה הלווייתנים. הם צללו חופשי לעומק של עשרה מטרים, פשוט הקשיבו לשירת הלווייתנים וידעו ממש להגיד איפה הם נמצאים ולאן צריך ללכת".
הלווייתנים לא היו היונקים הימיים היחידים שהצלם הוותיק פגש באי מוריאה. "פתאום אתה רואה להקת דולפינים מהסוג שנקרא ספינר (Spinner Dolphins). להקה של שבעים דולפינים, והם קופצים ומסתובבים באוויר מעל המים, וזה מדליק ממש. ופתאום רואים להקה של לווייתני נתב (Pilot Whales) מסתובבים יחד. ורואים גם כרישים, צבים ומחבטני עיט (Eagle Rays), שנראים כאילו הם מרחפים מתחת למים".
"הלווייתן עולה לפני המים בדיוק במקום שבו נמצאים הדולפינים, והם שוחים מתחתיו ועוברים לידו. ממש נוצרת אינטראקציה מיוחדת בין שני יונקים ימיים שונים בגודל, בתרבות ובשפה".
מחוץ למים, המפגש האותנטי עם המקומיים חיבר בין הנוף המרהיב לתרבות עתיקה של יורדי ים מסתוריים. "הפולינזים מתקיימים בעיקר מתיירות ודיג", הוא אומר. "יש שם תחרות רשמית בקאנו, שמזכירה את הסרט של דיסני 'מואנה'. הם כהי עור ומאוד מקועקעים. לכל משפחה פולינזית יש קעקוע של חיה – כמו מנטה, כריש או לווייתן – והם מאמינים שהיא שומרת על המשפחה".
צנגוט מספר בהתלהבות כי האוכל באי המרכזי, טהיטי, היה אחת ההנאות הגדולות של הטיול. "יש שם המון טונה, סשימי וגריל, ודג מאהי־מאהי (דורדו). יש גם מקדונלד'ס אחד – ולא נכנסנו אליו אפילו".
אבל בטטמאנו, הכפר המרוחק שבו שהתה הקבוצה לקראת צלילות הכרישים, המציאות הייתה שונה. "פקאראווה הוא אי נידח עם כפר בלי כלום. יש שם עשרים תושבים ותנאי מחיה לא פשוטים – בונגלו על העץ שנראה מקסים בסרטים, אבל אין מים חמים, יש יתושים, הזרם במקלחת בקושי יוצא, האוכל לא מגוון וגם המים שם הם לא הכי טעימים בעולם".
המסעדה היחידה בכפר טטמנו
(צילום: רמי שוורץ)
החבר'ה פתחו שולחן
(צילום: רמי שוורץ)
פאקרווה - אטול בלב האוקיינוס
(צילום: אלון צנגוט)
יפה שם גם מחוץ למים
(צילום: אלון צנגוט)
פאקרווה - כרישים בלגונה
(צילום: אלון צנגוט)
תמונה קבוצתית בחוף הוורוד ליד הכפר טטמנו
(צילום: אלון צנגוט)
אבל תג המחיר הגבוה של המסע – כמעט 14 אלף דולר לאדם – לא הבטיח תנאי אירוח מפנקים לאורך כל הדרך. בטטמאנו, הכפר המרוחק שבו שהתה הקבוצה לקראת צלילות הכרישים, המציאות הייתה שונה. "פקאראווה הוא אי נידח עם כפר בלי כלום. יש שם עשרים תושבים ותנאי מחיה לא פשוטים – בונגלו על העץ שנראה מקסים בסרטים, אבל אין מים חמים, יש יתושים, הזרם במקלחת בקושי יוצא, האוכל לא מגוון וגם המים שם הם לא הכי טעימים בעולם".
האם הטיול הזה מתאים לכולם? "לא, לא", הוא צוחק. "זה טיול הרפתקני מאוד – לנועזים ואמיצים בלבד".
