לפני כשנה, ת', צעיר בן 18, התחיל לחוות חרדות סביב מצבו הבריאותי. בהתחלה הוא חשב שיש לו סרטן, אחר כך הרגיש שהוא על סף התקף לב ומאיזשהו שלב החליט שהוא סובל מאלרגיות ואפילו התחיל להסתובב באופן קבוע עם מזרק אפיפן. "סבלתי מתגובות גופניות לחרדה", הוא משחזר, "הייתי מרגיש שנסגר לי הגרון, שאני לא יכול לנשום, שהראייה שלי מיטשטשת. בפעם אחת הייתי אמור לטוס, אך לא יכולתי להמשיך. עצרו את המטוס, הורידו אותי ואת המזוודות ועיכבו את כל הטיסה. זה היה ממש קיצוני".
משפחתו ניסתה לשכנע אותו להתחיל טיפול תרופתי, אבל ת' העדיף, לפחות בשלב ההוא, לחפש דרך אחרת. כך הגיע להיפנוזה. שם למד בהדרגה כיצד להפעיל את הדמיון ולטפל בעצמו. "דיברתי עם המטפל, הסברתי לו מה יש לי, והוא הדריך אותי וגרם לי לדמיין לבד, להפנט את עצמי".
מיקוד שמאפשר למטופל להתרחק מרעש הרקע
(תמונה: Shutterstock/New Africa)
איך זה קורה?
"אתה שוכב, והוא אומר לך: 'תסגור את העיניים, תדמיין מקומות על הגוף'. למדתי שבכל מקום בגוף יש משהו שאתה יכול לגעת בו מתי שאתה צריך, אם אתה בלחץ או שיש לך איזושהי חרדה. אתה יכול להגיע למקום הזה ולדעת שבמקום הזה יש את הבריאות שלך".
מה זאת אומרת?
"הוא לימד אותי שיש לי 'יהלום' בבטן, בלב ובראש. כל אחד אחראי על משהו אחר: יהלום אחד בראש שמסמל את הכוח המנטלי, יהלום בלב שמסמל אנרגיה וכוח, ובבטן - יהלום של מערכת החיסון, ששומרת על הגוף ומגינה עליו. בכל פעם שהיינו צריכים לחזק את הביטחון העצמי, את הבריאות ואת הגוף, היינו עושים את ההיפנוזה הזו".
"בהתחלה זה היה נשמע לי קצת מלחיץ, אבל כשעשיתי את זה הבנתי שזה כלום: אתה שוכב ומהפנט את עצמך, כמו סוג של מדיטציה, אבל הרבה יותר מדויקת ויותר עמוקה. זה עובד על התת-מודע שלך ממש מבפנים"
כמו הרבה תרגילים טיפוליים, גם זה עשוי להישמע מבחוץ כמעט ילדותי. אבל מבחינת ת', דווקא הפשטות של הדימוי היא זו שאפשרה לו להשתמש בו ברגעים שבהם החרדה חזרה לדבר דרך הגוף. "למשל, אם אתה מרגיש כאב בגרון, אתה מדמיין שהאור הירוק עולה לגרון ומרפא", הוא אומר. "ממש הרגשתי את זה, שהגוף שלי מתרפא. הרגשתי הבדל ענק בחיים. זה לא קורה בן רגע אבל אחרי כמה סשנים ראיתי שיפור משמעותי".
לא חששת?
"בהתחלה זה היה נשמע לי קצת מלחיץ, אבל כשעשיתי את זה הבנתי שזה כלום. חשבתי שזה אינטנסיבי, וזה ממש לא. אתה שוכב, מהפנט את עצמך. זה כמו סוג של מדיטציה, אבל הרבה יותר מדויקת ויותר עמוקה. זה עובד על התת-מודע שלך ממש מבפנים".
כמה טיפולים עשית כבר?
"סדר גודל של עשרים טיפולים. היום אין לי כלום, ואנחנו רק מתחזקים את זה. אני חי כרגיל, לא מסתובב עם מזרק, עם שום דבר".
בלי הוקוס פוקוס
לעולם הטיפול הפסיכולוגי המודרני יש היום מגוון רחב של כלים, שיטות וגישות. ובכל זאת, נדמה שמעטים מהם עדיין מציתים את הדמיון האנושי כמו היפנוזה. הראש כמעט מיד נשלח אל תמונות מוכרות שמעוררות סקרנות, אבל גם אי נוחות מסוימת: אדם ישנוני, קול סמכותי שמוביל אותו לעשות מעשה שלא התכוון לעשות וקהל שצוחק מול מישהו שנראה כאילו איבד לרגע שליטה. אלא שתתפלאו, אין כאן קסם, פשוט מדע ישן וטוב.
כל מי שניסה פעם לשכנע את עצמו לא לפחד יודע עד כמה הגוף לא תמיד משתף פעולה עם ההיגיון. אפשר להבין שמחט לא באמת מסוכנת ועדיין להרגיש את הלב דופק מהר. אפשר לדעת שטיפול שיניים הכרחי ועדיין לדחות אותו שוב ושוב. ואפשר להגיד לעצמנו שאין סיבה להיבהל, שהכול בסדר, שאנחנו בשליטה - ובכל זאת לגלות שהפחד חזק מאיתנו. בדיוק באזור הזה נכנסת ההיפנוזה: כלי שמנסה להגיע אל המקום שבו ההסברים הרגילים כבר לא מספיקים.
"היפנוזה בעצם משפרת את יכולתו של האדם לקבל סוגסטיות, מה שנקרא בעברית השאה", מסביר ד"ר אלכס אביב, פסיכיאטר מומחה ומנהל הוועדה המייעצת לשר הבריאות בענייני היפנוזה. "היא גורמת לאדם להיות הרבה יותר ממוקד ופתוח לקבלה. מדובר בכלי טיפולי מאוד אפקטיבי בידיים של אדם שלמד איך להשתמש בו".
כדי להמחיש את זה, ד"ר אביב מציע דימוי פשוט: "אם אקח סוללה של אחד וחצי וולט ואשים אותה בפנס רגיל - הוא יאיר למרחק של כמה מטרים, אך אותה סוללה בפנס לייזר תאיר לעשרות מטרים. היפנוזה עושה בדיוק את זה: היא ממקדת את הקשב. המיקוד הזה מאפשר למטופל להתרחק מרעש הרקע: מהגירויים החיצוניים, מהמחשבות המפריעות ומהדריכות הגופנית, ולהיות פתוח יותר להשאה ולתקשורת עם המטפל".
ההיפנוזה גורמת לאדם להיות הרבה יותר ממוקד ופתוח לקבלה
(תמונה: Shutterstock/New Africa)
כאן, אולי, גם נחשף הפער הגדול בין הפנטזיה התרבותית סביב היפנוזה לבין השימוש הרפואי והטיפולי שלה. "אנחנו רואים פה שני קצוות", הוא אומר. "נניח, אני יכול לתת לאדם שחרד מזריקות וחיסונים השאה ברמה הטיפולית: הדקירה של המחט עכשיו ביד תרגיש כמו נגיעה קלה של מקל. מצד שני, אני יכול לבצע השאה למטרה בידורית, למשהו שקהל יתלהב ממנו, כמו לתת לבן אדם בצל ולהגיד לו 'אתה עכשיו טועם תפוח מאוד טעים', ואתה רואה אותו אוכל את הבצל בהתלהבות ומלקק את השפתיים".
הדימויים הבידוריים, אלה של אדם על במה וקהל שמחכה לראות מה יקרה לו, שייכים כבר לסיפור אחר. בישראל, היפנוזה למטרות בידור אסורה על פי חוק, ועוד נחזור לכך בהמשך (רמז: זה לא נגמר טוב), אך ההיפנוזה הטיפולית, לעומת זאת, היא עניין אחר לגמרי. היא לא מייצרת במוח מצב מסתורי, אלא משתמשת במנגנונים מוכרים של קשב ורגיעה שאפשר לראות, בצורות שונות, גם בגישות טיפוליות אחרות.
"בעשרים השנים האחרונות יש אמצעי הדמיה יעילים, כמו FMRI וגם PET-CT שמאפשרים לנו לבדוק את ההשפעה של ההיפנוזה על המוח יותר לעומק", אומר ד"ר אביב. "אנחנו רואים שינויים במוח, פעילות באזורים מסוימים יותר מאשר באזורים אחרים: שיפור של גלים איטיים שהם פחות גלים של מתח ויותר גלים של רגיעה. שינויים של אזורים הקשורים לזיכרון ולחרדות. אבל השינויים האלה הם לא ספציפיים רק להיפנוזה. אפשר להגיע אליהם גם באמצעים אחרים".
ואז מה ההיפנוזה נותנת לנו?
"קודם כל, הייתי רוצה להתחיל דווקא בלהוריד קצת את ההילה סביב היפנוזה", ממהר לומר ד"ר אביב. "היא לא קסם והיא לא טיפול לכל דבר. אם יש אנשים שחושבים שהיא יכולה לפתור באופן קסום בעיות מתחומים גופניים או נפשיים, אני מוריד את הציפיות. היפנוזה היא כלי טיפולי רפואי, וככל כלי יש לה יתרונות וחסרונות. היא לא יעילה לכל דבר, אך יש תחומים שבהם היא מאוד יעילה".
למשל?
"חרדות, בעיקר פוביות - ממחטים, מבעלי חיים, מטיפולי שיניים מכאיבים. היכולת להפחית את המתח ואת החרדה ולעשות עבודה פסיכולוגית ממוקדת יותר בהתמודדות עם המקומות המאיימים האלה, יכולה להיות מאוד יעילה. היא יכולה לעזור גם בטיפול בהרגלים, החל מכסיסת ציפורניים ועד תלישת שיערות. אצל ילדים ונערים היא יכולה להיות אפקטיבית בטיפול בהרטבה, בחרדת בחינות ובמצבים כמו סירוב ללכת לבית ספר. בנוסף, היא מאוד יעילה בטיפול בכאב. אפשר להגיד שהיא הכלי הלא תרופתי והלא ניתוחי היעיל ביותר לטיפול בכאב".
''ההיפנוזה היא לא קסם ולא טיפול לכל דבר". ד"ר אלכס אביב
אתה יכול לתת דוגמאות למקרים שבהם היפנוזה באמת עזרה?
"אחת הדוגמאות שאני תמיד זוכר היא של נער שהיה אצלי בטיפול אחרי ששנתיים וחצי לא היה בבית ספר, מכיתה ז' ועד אמצע כיתה ט'. עשיתי איתו עבודה טיפולית, ובסופו של דבר הוא חזר לבית הספר, השלים את הלימודים שלו בתיכון, התגייס לצבא, היה חייל מצטיין, ובהמשך התקדם מאוד בחיים שלו. זה הכוח של עבודה טיפולית ממוקדת, כשהיא נעשית נכון".
ומה לגבי פוביות?
"גם שם יש דוגמאות מאוד יפות: הייתה לי מטופלת שלפני 25 שנה עברה לגור ביישוב שהיה קרוב לאזורים חקלאיים. ביום הראשון שהיא עברה לשם היא ראתה נחש בגינה ומאז פחדה לצאת מהבית. היא הייתה נכנסת לאוטו ובורחת מהבית. בטיפול עשיתי איתה עבודה בהיפנוזה ובדמיון, ובסופו של דבר, בפגישה האחרונה, ירדנו לחנות בעלי חיים שהיו בה נחשים, והיא שמה את היד על האקווריום שהיה בו נחש. זו בעיניי דוגמה מאוד יפה לעבודה עם פוביה".
אצל ילדים ונערים היא יכולה להיות אפקטיבית בטיפול בהרטבה, בחרדת בחינות ובמצבים כמו סירוב ללכת לבית ספר. בנוסף, היא מאוד יעילה בטיפול בכאב. אפשר להגיד שהיא הכלי הלא תרופתי והלא ניתוחי היעיל ביותר לטיפול בכאב"
נשמע מבטיח, לא? בטח במדינה מוכת טראומה. תארו לעצמכם - להיפטר מהפוביה מאזעקות במחי כמה טיפולים. תענוג. כעת רק נשאלת השאלה איך כל זה מתבצע. למרבה הצער, זו לא חוויה חוץ-חושית אפופת מסתורין אותות ומופתים כמו שאנחנו נוטים לדמיין. "המטפל הוא זה שמכניס את המטופל להיפנוזה באמצעים שמזכירים לפעמים את מה שרואים בסרטים, אבל אנחנו לא לובשים שחור ולא משתמשים באורות צבעוניים", אומר ד"ר אביב בחיוך. "הגישות היום הרבה יותר טבעיות ופשוטות. עושים את זה דרך טכניקות של הרפיה. בהתחלה המטפל מוביל את התהליך, בפגישה הראשונה והשנייה, ובהרבה מאוד מקרים המטופל לומד תוך כדי הפגישות איך לעשות היפנוזה עצמית, איך להפעיל על עצמו את אותן סוגסטיות ולהשתמש בהן".
לדבריו, זה יכול לסייע גם במצבים יומיומיים מאוד. "לדוגמה, אדם עם חרדת במה, שצריך לעלות לנאום או לשיר. כמה דקות לפני כן הוא הולך למקום שקט יחסית, עושה לעצמו היפנוזה עצמית, וזה מאפשר לו להגיע לבמה בצורה רגועה ומשוחררת יותר ולהתגבר על פחד הבמה".
הגישות היום הרבה יותר טבעיות ופשוטות
(תמונה: Shutterstock/New Africa)
אלה בעצם אותם אלמנטים של שיטות כמו מדיטציה או מיינדפולנס, לא?
"לגמרי. מיינדפולנס ומדיטציה נוגעים באזורים שהיפנוזה נוגעת. ההבדל הוא שהיפנוזה הרבה יותר ממוקדת בתחום הטיפולי, ויש בה טכניקות ספציפיות שאנחנו משתמשים בהן למטרות שונות. אבל החלק ההרגעתי, הנשימות, התהליך הזה של ההרפיה של השרירים בגוף, מיקוד החשיבה - בהחלט יכולים להיות דומים או מקבילים".
וכמה זה עולה?
"לצערי, לפחות ממה שאני יודע כרגע, בעשור האחרון אין מסגרת ציבורית שנותנת טיפול באמצעות היפנוזה. הייתה מרפאה בבית החולים וולפסון שנתנה טיפול כזה, אבל היא נסגרה לפני כעשר שנים, כשהרופא שנתן את הטיפול יצא לגמלאות. מי שנותן טיפולים באמצעות היפנוזה הם אנשים שיש להם רישיון לעסוק בתחום הזה. התעריף נקבע על ידי כל איש מקצוע - כל אחד לפי הרמה המקצועית שלו והמסגרת שבה הוא עובד. אין תעריף קבוע".
לחלום כדי להתרפא
כמו לא מעט כלים טיפוליים שנראים לנו היום מודרניים, גם ההיפנוזה לא נולדה במעבדה או באולם הרצאות של בית ספר לרפואה. הרבה לפני שקיבלה שם, בני אדם כבר ניסו להשתמש במצבי תודעה מיוחדים כדי להרגיע, לרפא ולהשפיע על הגוף דרך הנפש.
"היפנוזה תורגלה כבר בעת העתיקה", אומר ד"ר אביב. "יש ויכוח האם זה התחיל במצרים העתיקה או במסופוטמיה, אבל יש לנו עדויות ברורות ממקדשים של אסקלפיוס, אל הרפואה היווני. אנשים היו באים למקדשים האלה והולכים לישון שם כדי לחלום חלום שהמטרה שלו היא ריפוי. כל הדבר הזה היה סוג של היפנוזה".
לדבריו, עדויות כתובות לשימושים כאלה קיימות כבר מהמאה החמישית לפני הספירה, אלא שבאותם ימים איש כמובן לא חשב על כך במונחים של טיפול פסיכולוגי. "ההגדרה היותר מדעית של היפנוזה התחילה בעצם במאה ה-19", הוא מציין, "גם לפני כן, במאות ה-17 וה-18 היו אנשים שעשו היפנוזה והשתמשו במושגים כמו 'מגנטיזם', אבל במאה ה-19 רופאים השתמשו לראשונה בהיפנוזה בצורה מסודרת".
מיינדפולנס ומדיטציה נוגעים באזורים שהיפנוזה נוגעת בהם
(תמונה: Shutterstock/MAYA LAB)
אחד הצמתים החשובים בסיפור הזה עובר דרך פריז, בבית החולים סלפטרייר, שקיים עד היום. שם פעל הנוירולוג הצרפתי ז'אן-מרטן שארקו, מהמורים המשפיעים של אחד - זיגמונד פרויד שמו. "שארקו היה מהפנט מטופלים שלטענתו לקו בהיסטריה", אומר ד"ר אביב. "אלה היו אנשים שסבלו משיתוקים, מעיוורון היסטרי ומתופעות גופניות אחרות, ובהיפנוזה הוא היה אומר להם להתחיל ללכת או לראות".
פרויד, שלמד את השיטות הללו משארקו, לקח אותן בהמשך לווינה. יחד עם יוזף ברוייר, שהיה רופא ריאות, הוא טיפל בנשים. "הם פרסמו ב-1895 ספר על תשעה מקרים של טיפול בנשים והדבר הזה הופסק כי ברוייר הסתבך עם אחת המטופלות. הוא התאהב בה. זה מופיע בספר 'כשניטשה בכה'", חושף ד"ר אביב את הפרטים הפיקנטיים.
אלא שכאן הגיעה תפנית היסטורית: פרויד, שהתלהב בתחילה מהיפנוזה, החל לפתח בהמשך את הפסיכואנליזה. בהמשך, עם פרסום "פשר החלומות", ספרו המכונן על משמעות החלומות והלא-מודע, עברה הבכורה אל הפסיכואנליזה - וההיפנוזה נדחקה בהדרגה הצידה.
"הפסיכואנליזה בעצם השאירה את ההיפנוזה בצד במשך משהו כמו חמישים או שישים שנה", מגלה ד"ר אביב. "היו רופאים שהמשיכו להשתמש בה, וקוסמים ואנשים אחרים המשיכו לעשות הופעות בימתיות, אבל הרפואה התעלמה ממנה יחסית".
אי אפשר לגרום לאדם בהיפנוזה לבצע פשע. אדם לא יעשה בגלל היפנוזה מעשים שמנוגדים לערכים שלו. אי אפשר לגרום לאדם שילך ויהרוג אדם באמצעות היפנוזה. אבל אפשר לגרום לאדם נזק על ידי כך שפותחים מבחינה רגשית או פסיכולוגית משהו שלא נכון לפתוח אותו, בין אם זו טראומה ובין אם זה זיכרון
החזרה הגדולה של ההיפנוזה לרפואה ולפסיכותרפיה התרחשה רק באמצע המאה ה-20, בין היתר בזכות הפסיכיאטר האמריקאי מילטון אריקסון. "הוא העלה את ההיפנוזה לדרך המלך", אומר ד"ר אביב. "התלמידים שלו הפכו לאנשים מאוד מובילים בתחום הטיפולים המתקדמים בבריאות הנפש. לקראת סוף המאה ה-20 התחום נעשה הרבה יותר מסודר, וכמעט בכל מדינה מתוקנת יש ארגון של מטפלים בהיפנוזה שהם אנשי מקצוע בתחום הזה".
ובכל זאת, לצד המסלול הרפואי והטיפולי, ההיפנוזה המשיכה להתקיים במשך שנים גם במקום אחר לגמרי: על הבמה. "היפנוזה שנעשית למטרה בידורית, כשהמטרה שלה היא לעורר את הצחוק של הקהל או לסחוף התלהבות ומחיאות כפיים, היא בעיניי ניצול של האדם", אומר ד"ר אביב. "האדם לא נתן בעצם את הסכמתו מראש לדבר הזה. הוא לא ידע שיעשו ממנו צחוק על הבמה. הוא לא יודע לאן יביאו דברים האלה, ואפשר בהחלט לעשות דברים גרועים".
כמו מה?
"כאן חשוב להתחיל דווקא ממה שאי אפשר לעשות", מדגיש ד"ר אביב. "אי אפשר לגרום לאדם בהיפנוזה לבצע פשע. אדם לא יעשה בגלל היפנוזה מעשים שמנוגדים לערכים שלו. אי אפשר לגרום לאדם שילך ויהרוג אדם באמצעות היפנוזה. אפשר לגרום לאדם נזק על ידי כך שפותחים מבחינה רגשית או פסיכולוגית משהו שלא נכון לפתוח אותו, בין אם זו טראומה ובין אם זה זיכרון", הוא אומר. "זה בעצם ההבדל בין היפנוזה שהמטרה שלה טיפולית, אצל מטפל שלמד מה המשמעויות של לגעת בנושאים רגישים, לבין אדם שמשתמש בהיפנוזה בלי שלמד את הדברים האלה במסגרת המקצוע הבסיסי שלו".
כשמשתמשים בתבונה זה כלי יחסית נטול סיבוכים
(תמונה: Shutterstock/New Africa)
לדבריו, זו גם אחת האשליות הגדולות סביב התחום. אם חשבנו שהדבר המסובך הוא ללמוד כיצד להפנט, מתברר שזו בכלל לא הנקודה המרכזית. "ללמוד איך לעסוק בהיפנוזה זה מאוד פשוט", הוא מסכים, "אבל מה שאנחנו מלמדים בקורס היפנוזה זה איך לשמור על הנפש של האדם, על הגוף שלו, ואיך להימנע מלעשות דברים שיכולים לפגוע בו. לכן אדם שעוסק בהיפנוזה צריך להיות איש מקצוע והוא מיומן בתחום שהוא מטפל".
יש אנשים שזה לא מתאים להם?
"כמובן שיש קונטרה-אינדיקציות. לדוגמה, אדם שהוא במצב שהוא פרה-פסיכוטי, על סף פסיכוזה, עם חוסר יציבות נפשית מסוימת, אדם שהוא מאוד דיכאוני או אובדני, אלא אם כן מי שעושה את זה הוא פסיכיאטר קליני שמאוד מיומן לעבוד עם דיכאון עם היפנוזה. צריך להשתמש בכלי הזה בתבונה ואז הוא יחסית נטול סיבוכים. אם לא, אתה עלול להביא את האדם למצבים רגשיים מאוד בעייתיים, שיכולים להביא למשברים נפשיים, למצבי חרדה, לדברים מורכבים מאוד".
הנערה שלא התעוררה
בישראל, כמו בישראל, הסיפור מקבל תפנית מקומית חריגה. ב-1984 הפכנו להיות המדינה הראשונה שבה נחקק חוק השימוש בהיפנוזה, שמאפשר רק לבעלי מקצועות טיפוליים מוגדרים - רופאים, רופאי שיניים ופסיכולוגים מומחים – לעסוק בהיפנוזה ורק לאחר שקיבלו הרשאה לכך. החוק נולד לאחר המקרה של יפה סוויסה, שב-1975 השתתפה במופע היפנוזה בימתי של המהפנט אבשלום דרורי. "הוא קרא לה לבמה, עשה איתה כל מיני דברים, ולאחר שהיא ירדה מהבמה היא הייתה שרויה במצב של בלבול", מספר ד"ר אביב. "היא לא חזרה לעצמה. הזעיקו את דרורי והוא ניסה להעיר אותה, לדקור אותה בסיכה, וזה לא עזר. היא אושפזה בבית חולים בבאר שבע והמצב שלה הלך והידרדר, ובסופו של דבר הזעיקו את מי שהיה אז אחד המהפנטים המובילים בישראל, הפסיכיאטר מוריס קליינהאוז, והוא הצליח להעיר אותה".
בעקבות המקרה, אנשי המקצוע דחפו להסדרה ברורה של התחום, והכנסת קיבלה את עמדתם. "היו אנשי מקצוע שהבהירו שבמדינת ישראל לא נוכל לעשות יותר היפנוזה על במה", אומר ד"ר אביב. "גם לי, שיש לי את כל ארבעת הרישיונות, אסור לעשות היפנוזה על במה, כי אף אדם לא רשאי לעשות את זה".
גם רישיון להפנט כבר לא מספיק
(תמונה: Shuttrstock/LightField Studios)
ואכן, על פי החוק, מותר להשתמש בהיפנוזה בישראל רק למטרות מוגדרות: אבחון או טיפול רפואי, אבחון או טיפול פסיכולוגי, מחקר מדעי והוראה מדעית בתחום ההיפנוזה. קיים גם סעיף נוסף הנוגע לשימוש בהיפנוזה במהלך חקירה משטרתית או ביטחונית, אך לדברי ד"ר אביב הוא אינו נמצא בשימוש בארץ משום שלא הותקנו לו תקנות.
אבל גם אחרי שעוברים את סף החוק והרישוי, מדגיש ד"ר אביב, זה עדיין לא אומר שכל בעל רישיון יכול להשתמש בהיפנוזה בכל מצב. "מנכ"ל משרד הבריאות הוציא ב-1995 חוזר שאוסר על אנשים לעסוק בהיפנוזה, אפילו אם יש להם רישיון, אם זה לא בתחום שלהם", הוא מסביר. "כלומר, אורתופד לא אמור לעשות היפנוזה למישהו עם פוסט טראומה. את זה צריך לעשות פסיכולוג קליני או פסיכיאטר. גם אם יש לך רישיון להיפנוזה, הציפייה היא שתעסוק בה בתחום שאתה בקיא ומנוסה בו".
כך הפכה ישראל, באופן מעט מפתיע, לאחת המדינות המחמירות והמסודרות בעולם בנושא. מצד אחד, היא מכירה בה ככלי טיפולי רפואי ופסיכולוגי לגיטימי. מצד שני, היא מוציאה אותה לחלוטין מעולם הבידור, הבמה והקסמים. למעשה, אולי כאן מסתתר ההיפוך הגדול: במשך שנים פחדנו מהיפנוזה כי דמיינו שהיא לוקחת מאיתנו שליטה. בפועל, כשהיא נעשית נכון, היא מנסה לעשות כמעט את ההפך - להחזיר לנו מידה של שליטה דווקא במקומות שבהם הגוף והנפש למדו להגיב לפנינו.
