יעקב טבריזי זוכר היטב את נקודת הזמן המדויקת שבה החל לסבול מעודף משקל. זה קרה בגיל 12, זמן לא רב לאחר שאביו נפטר. האכילה הרגשית שלו הלכה ותפחה עם השנים לממדים מפלצתיים. "אם הייתי עצוב – הייתי אוכל, אם הייתי שמח – הייתי אוכל. ככה זה היה מתבטא", נזכר היום טבריזי, בן 19 ממושב נגה, בנחמה שסיפק לו האוכל. "הייתי אוכל בכמויות של כמעט שלושה אנשים. אם הייתי הולך לאכול שווארמה, למשל, לא הייתי מסתפק במנה אחת – לפחות שתי מנות: שתי לאפות, שני בגטים. באגט ופיתה ביחד".
הקלוריות כמובן לא נותרו רק על הצלחת. הן נערמו בגוף, ועם המשקל שהלך וגדל החלו להופיע גם סימני אזהרה רפואיים. בגיל 13 כבר אובחן טבריזי עם סוכרת נעורים - רגע שבו הבינו הוא ואמו שהסיפור חורג הרבה מעבר להרגל אכילה. שלוש שנים לאחר מכן, בגיל 16, עמד הנער על משקל שיא של 202 קילוגרמים - עם כל ההשלכות המתלוות לכך.
"לא הצלחתי להתלבש לבד, לנעול נעליים לבד כי קשה להתכופף, לקום בבוקר ולהיכנס למקלחת. כשיצאתי מהבית לא יכולתי ללכת ברגל עם חברים. אחרי כמה מטרים של הליכה הרגשתי שאני עומד להתעלף"
"זה מאוד קשה", הוא אומר, "לא הצלחתי להתלבש לבד, לנעול נעליים לבד כי קשה להתכופף, לקום בבוקר ולהיכנס למקלחת. כשיצאתי מהבית לא יכולתי ללכת ברגל עם חברים. אחרי כמה מטרים של הליכה הרגשתי שאני עומד להתעלף. ואתה יודע, יש גם את התגובות מאנשים. התביישתי ללכת לים עם חברים, לשבת איתם בחוץ. אנשים ברחוב צעקו 'וואו, איזה שמן', 'איזה גדול הוא', 'איך הוא הגיע למשקל הזה', 'הוא מכוער'. לא באמת עניין אותם אם אני סובל ממשהו, עניין אותם לצחוק עליי".
בשלב זה טבריזי החליט שהוא משיב מלחמה להשמנה, אך כל הניסיונות - והיו לא מעט - לא הביאו לתוצאה הרצויה. "בהתחלה היו הרבה דיאטות, אחר כך ניסינו גם כדורים. כלום לא צלח", הוא משחזר. עד שבגיל 15 באתי מיוזמתי לאמא שלי ואמרתי לה ששמעתי על האפשרות של ניתוח. היא התנגדה בהתחלה, פחדה. לחצתי עליה וביקשתי מכל המשפחה ללחוץ עליה, וככה התחלנו את התהליך".
זה לא היה פשוט. טבריזי היה אז נער בן 15, כאשר הגיל המינימלי לניתוח בריאטרי הוא 18. "הגענו לתל השומר והבאנו לרופאים את הבדיקות שלי. הם ראו שהמשקל מתחיל לפגוע לי במערכות בגוף – בעיקר בכליות ובכבד. אמרו לנו 'חביבי, אתה נכנס לוועדה של אישורים חריגים'", הוא נזכר. "התחלתי סדרה של בדיקות שנמשכה יותר משנה וחצי שנועדה לבדוק שהגוף שלי יוכל לעמוד בניתוח ולא יקרוס. בגיל 16 וחצי נכנסתי לניתוח".
אתה מתכוון שני ניתוחים.
"במשקל שהייתי בו - 202 קילוגרמים - המנתחת המושלמת שלי, ד"ר אניה פייגין, לא הסכימה לקחת את הסיכון. אם הייתי מסתפק בניתוח אחד אז הייתי מסכן את החיים שלי ב-80 אחוזים אז עברתי שני ניתוחים. הראשון הוא ניתוח שרוול שהוביל לירידה של 50 קילו, ואחרי חצי שנה - ניתוח מעקף תריסריון".
היום טבריזי שוקל 89 קילו. בחישוב מהיר הוא ירד 113 ק"ג ממשקל השיא שלו, הישג מרשים אפילו בעולם הניתוחים הבריאטריים. "קיבלתי את החיים שלי במתנה", הוא מודה. "אני זוכר שלפני הניתוח אמרתי לאמא שלי שאני מבין שלא נשאר לי הרבה זמן לחיות. ועכשיו, ברוך השם, אני בריא. אפילו ירדה לי הסוכרת. היום אני לומד כיתה י"ג-י"ד במכללה. כל התלמידים יודעים מה עברתי כי סיפרתי להם. אני גאה בדרך שלי. לא כל ילד בן 16 מסוגל לעבור דרך כזאת. גם בגיל 20–30 יש אנשים שלא מוכנים לעשות את זה כי הם פוחדים. בעיניי זו טעות".
השינוי הדרסטי במשקל שינה לא רק את מדדי הבריאות אלא גם את הדינמיקה החברתית סביבו. "אני מרגיש שהיחס אליי השתנה. אנשים שפעם צחקו עליי פתאום באים ואומרים 'יואו, איזה יפה ירדת'. אני מזכיר להם איך הם דיברו אליי פעם, אומר להם: 'כשהייתי שמן דיברתם אליי ככה, ועכשיו כשאני רזה ונראה טוב, ברוך השם, אתם מתייחסים אליי? אני לא מעוניין להיות חבר שלכם, לא רוצה להתקרב אליכם'".
רוב האנשים שעברו תהליך ארוך של ירידה במשקל יודעים היטב שלהגיע למשקל היעד זה דבר אחד ולשמור עליו זה כבר אתגר מסוג אחר לגמרי. אבל אם תשאלו את טבריזי, הוא ממש לא שם. הפרק הזה בחיים שלו כבר נחתם.
"כולם שואלים אותי: 'מה, אתה לא מרגיש שחסר לך אוכל?'. הם לא מבינים שמותר לי לאכול הכול, פשוט בכמויות הרבה יותר קטנות ממה שהייתי אוכל פעם. מעבר לזה, אני לא מרגיש רצון לחזור לדפוסי האכילה שהיו פעם. בכלל לא", הוא אומר. "אנשים המומים מהכמויות, שואלים: 'מה, אתה כבר שבע? לא בא לך עוד?' לא. הגוף שלי מרגיש שבע. זה לא משנה מה הראש חושב או מה העיניים רוצות. הניתוח הזה זה לא רק לעשות סוויץ’ בחיים, זה לעשות סוויץ’ בראש ובעיניים. אצל אנשים עם השמנת יתר העיניים תמיד אוכלות. אני לא אומר שזה תהליך קל. אתה לומד לעבוד עם עצמך ולשנות את אורח החיים שלך. אבל אתה מקבל את החיים בחזרה".
אין פחד לחזור למשקל הקודם?
"תמיד יש את הפחד הזה, אבל זה לא פחד שאני מרגיש ביומיום. אני יודע שזה יכול לקרות אבל למדתי איך להתנהל עם זה, להקשיב לגוף, לרגע שבו הוא אומר 'סטופ'. אין לי רגעים של שבירה וחזרה לאכילה כי אני יודע בסופו של דבר שזו הבריאות שלי, לא של אף אחד אחר. אני עושה הליכות מדי פעם, קצת מכון כושר וזהו".
מה השלב הבא?
"עוד חצי שנה אני עושה ניתוח של כל עודפי העור. יש לי עודפי עור כמעט בכל הגוף – בערך עשרה קילו. אלה עודפים רציניים מאוד. ההחלמה תהיה קצת יותר קשה כי בעצם, מדובר בכמה ניתוחים".
מה דעתך על היחס של החברה לאנשים שמנים?
"נורא ואיום. אנשים לא מבינים שזו מחלה לכל דבר, לא יודעים איך להכיל את זה ולא קולטים מה הבן אדם באמת עובר. אנשים עם עודף משקל קיצוני לא קמים בבוקר כמו בני אדם רגילים. הם צריכים עזרה לקום מהמיטה, ללכת לשירותים, לצחצח שיניים, להתלבש. כל בוקר תהליך בפני עצמו.
"אומרים שיש התקדמות ביחס בשנים האחרונות אבל אני חושב שהיא לא מספיקה. יש הרבה ילדים שעוברים חרם רק בגלל שהם שמנים".
אין קיצורי דרך
ד"ר אניה פייגין, כירורגית בכירה, מנהלת השירות לניתוחים בריאטריים בנוער בשיבא, היא הרופאה שטיפלה בטבריזי. היא מבקשת להגדיל את המבט מהחוויה הפרטית אל התמונה הרפואית הרחבה. מבחינתה, השמנה מורבידית איננה עניין של מראה, אלא מחלה כרונית עם השלכות כבדות משקל על הגוף כולו.
"השמנה משפיעה על החיים בכל תחום אפשרי. ההשלכות הבריאותיות מוכחות מדעיות. זו לא בעיה קוסמטית, אין אינדיקציה קוסמטית לניתוח בריאטרי, זה תמיד בריאותי. היא משפיעה על כל המערכות בגוף - לחץ דם, מחלה ריאתית, כולסטרול, סיכון למחלות לב, סיכון לסרטן ומחלות מטבוליות כמו סוכרת".
לדבריה, לא רק המשקל עצמו קובע - אלא גם משך הזמן שבו הגוף נושא אותו. "איך אני אומרת למטופלים: 'אתה רק בן 35 אז אלוהים עדיין סולח לך, אבל המחיר יגיע'. בקרב אנשים מבוגרים המניע לניתוח הוא הרצון לשפר את הבריאות שלהם. אצל בני נוער ההשלכה של ההשמנה היא יותר חברתית, למרות שאנחנו רואים בקצוות גם אנשים צעירים עם סוכרת מאוד קשה. באופן כללי, בכל קבוצות הגילים ההשלכה הבריאותית קיימת. השמנת יתר מורבידית מקצרת חיים בערך בעשרה אחוז מאותה שכבת גיל ללא השמנה".
לצד האזהרות והמורכבות, פייגין מבקשת גם להזכיר את מה שהיא רואה שוב ושוב בחדר הניתוח ובמרפאה – את האפשרות האמיתית לשנות מסלול חיים. בעידן של תרופות חדשות והבטחות מהירות, היא מציינת שלא מדובר בקסם, אלא בכלי רפואי עוצמתי שמאפשר למי שעומד בקריטריונים לקבל בחזרה שליטה, בריאות ואופק.
"אין קיצורי דרך", היא מדגישה, "נכון להיום ניתוח בריאטרי זה האמצעי היחיד היעיל לאורך זמן שיכול לעשות את ההבדל. כל האופציות האחרות כמו טיפול תרופתי לא יכולות להחליף ניתוח, אלא יכולים לעבוד ביחד איתו. בן אדם שזקוק לניתוח, שעומד בקריטריונים - אין שום דבר אחר שנותן את אותה ההזדמנות".
