אם יום אחד תגיעו ליפן ותטיילו ברחובותיה בשעת בוקר מוקדמת, אל תתפלאו אם תיתקלו בקבוצת אנשים שנעמדת לפתע יחד, מרימה ידיים, מסובבת כתפיים, מתכופפת מצד לצד וקופצת קלות לצלילי מוזיקה קבועה. בתוך דקות ספורות הכול ייגמר, וכל אחד ימשיך לדרכו וכנראה שרק אתם עוד תישארו לתהות מה פשר התרגול המוזר הזה. אז מתברר שזהו רדיו טאיסו, תרגול בוקר יפני שנולד לפני כמעט מאה שנה, הלך וצבר פופולריות עם השנים והשתרש עמוק בשגרת החיים במדינה, מבתי ספר ומקומות עבודה ועד פארקים שכונתיים.
בשנים האחרונות הוא מעורר עניין גם מחוץ ליפן, בעיקר משום שהוא פשוט, קצר, אינו דורש ציוד ומתבסס על תנועה יומיומית ועקבית. בעולם שמחפש שוב ושוב את האימון המושלם, אולי דווקא כאן מסתתר משהו מהגישה היפנית לבריאות. או אפילו עוד חתיכה קטנה בפאזל של אריכות החיים שמזוהה כל כך עם העם היפני.
מיליוני יפנים לא טועים
קסמה של השיטה היפנית, לפחות על פניו, טמון דווקא בפשטות: 13 תנועות בלבד המתבצעות בפרק זמן של שלוש דקות. לא פחות ולא יותר. "טאיסו היא סדרת תרגילים שכוללת תנועות קצביות ורציפות שמפעילות את מפרקי הגוף, מותחות ומכווצות קבוצות שרירים שונות ומעלות את הדופק", מסבירה רוני ויסמן, מאסטר לצ'י קונג וריפוי הוליסטי. "התרגול קצר, מבוצע לצלילי מוזיקה וההנחיות בו מאוד ברורות. הוא כולל בין היתר הרמת ידיים, מתיחות, סיבובי כתפיים, כפיפות וקפיצות, והמטרה היא בעצם להניע את הגוף ולעורר אותו בבוקר".
ויסמן עצמה נחשפה לשיטת התרגול קצת במקרה, בזמן שתכננה מסע מקצועי ליפן לפני מעט יותר משנה. "כמי שעוסקת בבריאות ואריכות ימים, הנושא הזה משך מיד את תשומת הלב שלי", היא מעידה, "במסגרת ההכנה לנסיעה למדתי הרבה דברים שקשורים לתרבות היפנית, ובאחד הסרטונים שמעתי שמספרים על השיטה כסוד לאריכות הימים של היפנים. זה נורא עניין אותי ואמרתי שאני חייבת למצוא את זה ביפן. רדיו טאיסו הוא ממש חלק מהתרבות שם. מיליוני יפנים מתרגלים אותו מדי בוקר".
כשהגיעה לקיוטו, היא גילתה שבפארק מרויאמה מתקיימת מדי בוקר התכנסות לתרגול. "מצאתי שמתרגלים את זה בשש וחצי בבוקר. קמתי מוקדם והגעתי לפארק, אבל ביום הראשון לא מצאתי את המקום. הפארק היה מקסים אבל ריק. ראיתי אישה שמטיילת עם כלב והיא אמרה לי: 'כן, זה שם'. כשהגעתי הבנתי שזה כבר הסתיים, כי כל התרגול מאוד קצר. איחרת בעשר דקות, זה נגמר".
למחרת היא כבר הקדימה. "באתי שוב וכבר מצאתי אותם. תרגלתי והתאהבתי, זה היה קסום בעיניי", היא מעידה. אלא שדווקא בסיום אותו מפגש חיכתה לה המחשה נוספת לאחד העקרונות המרכזיים של השיטה: לא צריך להיות ספורטאי, ולמעשה אפילו לא צריך מדריך צמוד. "ניגשתי למישהי שחשבתי שהיא המורה, והיא אמרה לי: 'אני לא המורה, אני פשוט שמה את המוזיקה מהרדיו ומבצעת יחד עם השאר'", היא מגלה. "כל הרעיון הוא שזה משהו שכל אדם יכול לעשות בכל מקום. לא צריך שום דבר חוץ מלרצות. מאז המשכתי לתרגל את זה גם בארץ וגם הכנסתי את זה לשיעורים שלי".
תרגול קצר, לצלילי מוזיקה ועם הנחיות ברורות
(תמונה: Shutterstock/FOUR.STOCK)
ויסמן, שמגיעה מעולם הצ'י קונג, מצאה ברדיו טאיסו כמה נקודות דמיון לתרגול שהיא מלמדת, אבל גם הבדל משמעותי בקצב ובאופי. "יש ביניהם דברים משותפים: תנועות שעובדות על כל הגוף, מניעות את המפרקים והשרירים ומשפרות קואורדינציה ושיווי משקל", היא מסבירה. "אבל רדיו טאיסו הרבה יותר דינמי, הרבה יותר קצבי והרבה יותר מהיר. בצ'י קונג התנועה איטית וקשובה יותר, והדגש הוא על הרפיה, מודעות והזרימה של הצ'י (אנרגיה)".
אלא שהפשטות והקיצור, לדבריה, לא הופכים את התרגול לשטחי, ההפך. "זו תנועה דינמית. יש בה חלקים שמפעילים גם את מערכת הלב-ריאה, היא עובדת על המפרקים, מגמישה את הגוף ומשפרת קואורדינציה ושיווי משקל. יש בה משהו מאוד חכם, כי בזמן מאוד קצר של תרגול מפעילים הרבה מאוד חלקים של הגוף".
אחד היתרונות המרכזיים בעיניה הוא הנגישות. "יש גם ורסיות שמאפשרות לתרגל בישיבה, וככה התרגול מתאים לאנשים במצבים שונים. אפשר לראות ילדים צעירים מאוד וגם אנשים מאוד מבוגרים עושים אותו. התנועות פשוטות וזמינות, לא צריך ציוד, ואפשר לעשות את זה בעמידה או בישיבה, כמעט בכל מקום ובכל זמן".
אבל מבחינת ויסמן, היתרון של רדיו טאיסו אינו מסתכם בשלוש הדקות עצמן, אלא בהרגל שנבנה סביבן. "המסר הגדול הוא שגם תנועה קצרה של שלוש דקות היא עדיין תנועה. יש בזה משהו מאוד עמוק ומאוד פשוט, וזה בעיניי הקסם. לא צריך שום דבר מיוחד. הבריאות לא נבנית בהכרח מצעדים דרמטיים, אלא גם מההתמדה, מהדברים הקטנים שעושים שוב ושוב".
ויש גם ממד נוסף, לא פחות חשוב. העובדה שמדובר בתרגול חברתי. "הקהילה היא חלק מהעניין, בין אם זה בפארק, במפעל או בבית הספר", היא אומרת. "גם אם כל אחד מבצע את זה עם עצמו מהרדיו, הוא יודע שאיתו באותו זמן מבצעים את התרגול עוד אנשים. בעיניי, זה הדבר המדהים ברדיו טאיסו: ההתמדה, ההנעה של הגוף והדברים הבסיסיים והפשוטים שנמצאים בתוך התרגול".
גם המחקר מאשר
לפחות חלק מהיתרונות שמייחסת ויסמן לתרגול כבר זכו גם לבדיקה מדעית. בניסוי אקראי מבוקר שפורסם ב-2024 בכתב העת Journal of Epidemiology השתתפו 226 יפנים מבוגרים שסבלו מטרום-שבריריות או משבריריות. במשך 12 שבועות תרגלו חברי קבוצת ההתערבות רדיו טאיסו מדי יום בבית, לצד תוכנית תזונתית שניתנה גם לקבוצת הביקורת. בתום התקופה נמצאו אצלם יתרונות בכמה מדדים של הכושר הגופני, ובהם זריזות ושיווי משקל דינמי וסיבולת אירובית, וכן בתחושת המסוגלות להתמיד בפעילות גופנית. שיעור ההתמדה היה מרשים במיוחד: ציון של יותר מ-94% מימי התוכנית. מנגד, לא נמצא יתרון במדד המרכזי של איכות החיים הנפשית.
כל אדם יכול לעשות בכל מקום
(תמונה: Shutterstock/buritora)
מחקר נוסף, גדול בהרבה, עקב במשך 5.3 שנים בממוצע אחר 11,219 יפנים בני 65 ומעלה. בקרב אלה שדיווחו כי הם מתרגלים רדיו טאיסו בלבד נמצא סיכון נמוך בכ-18% לאבחון דמנציה בהשוואה למי שלא תרגלו טאיסו. אלא שכאן נדרשת הסתייגות חשובה: מדובר במחקר תצפיתי, ולכן אי אפשר לקבוע שרדיו טאיסו עצמו הוא שהפחית את הסיכון. בהחלט ייתכן שהאנשים שמתמידים בתרגול שונים גם ברמת הפעילות, בחיי החברה או בהרגלים בריאותיים אחרים.
הספורט הלאומי
השם רדיו טאיסו אומנם מסגיר משהו מגילו של התרגול, אבל לא את הסיפור שמאחוריו. הרבה לפני שסרטוני כושר הפכו זמינים בכל טלפון, היפנים כבר התעמלו בהדרכת קול שבקע ממכשיר הרדיו. אלא שהשידור לא נועד רק ללמד אותם להתכופף ולהתמתח. הייתה בו גם שאיפה להפוך את התנועה להרגל משותף, כזה שמחבר בין האדם הבודד לקהילה שסביבו.
"רדיו זה רדיו, או בהגייה היפנית 'רדג'יו', וטאיסו פירושו התעמלות, כך שהמשמעות היא פשוט 'התעמלות רדיו'", מסבירה ד"ר הלנה גרינשפון, מרצה וחוקרת יפן העכשווית. "התרגול התחיל ביפן בסוף שנות ה-20, ב-1928 ליתר דיוק, וככל הנראה הגיע לשם בהשראה אמריקאית. היפנים נחשפו להתעמלות ששודרה ברדיו בארה"ב ואימצו את הרעיון".
חלק מרעיון רחב של גיבוש לאומי
(תמונה: Shutterstock/Tirachard Kumtanom)
ד"ר גרינשפון מציינת כי כבר מראשיתו נקשר התרגול גם לממד הלאומי. השידור הראשון של רדיו טאיסו נערך לכבוד עלייתו של הקיסר הירוהיטו לכס המלוכה, אירוע לאומי טקסי וחגיגי. "כל זה התרחש על רקע מה שאנחנו קוראים לו המיליטריזציה של יפן", היא מסבירה. "סוף שנות העשרים, תחילת שנות השלושים, יפן נכנסה לפאזה מיליטריסטית של עליית הסנטימנט הלאומני, התחזקות הצבא, כיבושים ומלחמות".
לדבריה, בתוך האקלים הזה גם ההתעמלות והספורט קיבלו משמעות רחבה יותר. "על הרקע הזה התחיל גל של מודעות להתעמלות ולספורט כחלק מהאג'נדה הצבאית, מתוך תפיסה שצריך להיות חזקים ולגדל ילדים חזקים, שאחר כך יהפכו לחיילים חזקים ויילחמו למען המולדת. לכן גם השידורים בבתי הספר ובשכונות לא היו רק עניין של פעילות גופנית. אנשים היו מתכנסים ועושים יחד את ההתעמלות, כחלק מרעיון רחב יותר של גיבוש לאומי ושל עם חזק ובריא".
אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה והכיבוש האמריקאי, השתנתה גם המשמעות שיוחסה לתרגול. "האמריקאים ראו בו זיקה לעולם הצבאי ולאלימות, ולכן הוא עבר שינוי. הפסיקו לדבר על כוח ולוחמה, והדגש עבר למשמעת ולבריאות", מסבירה ד"ר גרינשפון. בהמשך מצא רדיו טאיסו בית חדש דווקא בעולם העבודה. "חברות ותאגידים אימצו את ההתעמלות לעובדים כחלק מההכנה ליום עבודה ארוך ומפרך. העובדים היו מתכנסים בבוקר ועושים אותה יחד, גם בשביל הבריאות, אבל גם בשביל המוטיבציה, המורל והגיבוש".
''חבוי בתוך היום-יום היפני''. ד"ר הלנה גרינשפון
(תמונה: אוסף פרטי)
אבל בין המקום ההיסטורי של רדיו טאיסו בתרבות היפנית לבין המציאות של היום יש גם פער. ד"ר גרינשפון מסתייגת מהתמונה של מדינה שלמה שעדיין פותחת כך את הבוקר. "יש חברות שעדיין עושות את זה במקום העבודה, אבל זה כבר לא ממש אוניברסלי", היא אומרת. "יש חברות שמשתמשות בזה כחלק מהגיבוש, כחלק מהתרבות הקורפורטיבית, אבל פעם זה היה ממש נפוץ. היום אמנם אף אחד לא באמת צריך רדיו, אבל בצורה אולי קצת פרדוקסלית הדבר הזה עדיין שורד, בעיקר בקרב אוכלוסיות מבוגרות, שעדיין מקשיבות לרדיו".
עם השנים, היא מסבירה, קיבל התרגול גם ממד קהילתי מובהק יותר. "עדיין אפשר לראות בשכונות ובפארקים אנשים מבוגרים שמתכנסים ועושים את זה יחד. זה כבר נהיה חלק מעניין קהילתי, להיפגש, להיות יחד. זה לא משהו אינטנסיבי, זה לא משהו תובעני, וזה גם לא משהו שרואים כל הזמן ביום-יום. הוא יותר חבוי בתוך היום-יום היפני".
הסוד לחיים ארוכים?
לבסוף, אי אפשר לדבר על רדיו טאיסו בלי להגיע לשאלה שמלווה כמעט כל דיון באורח החיים היפני: האם גם הוא חלק מהסיבה לכך שהיפנים חיים כל כך הרבה שנים? יפן אכן נמנית עם המדינות בעלות תוחלת החיים הגבוהה בעולם. לפי נתוני ה-OECD, תוחלת החיים במדינה עומדת על 84.1 שנים, כשלוש שנים מעל ממוצע מדינות הארגון.
חלק מהסיבה לכך שהיפנים חיים כל כך הרבה שנים?
(תמונה: Shutterstock/MAHATHIR MOHD YASIN)
ד"ר גרינשפון נזהרת מלתת לרדיו טאיסו לבדו את הקרדיט, אבל כן רואה בו עוד ביטוי לתרבות שבה תנועה משולבת בתוך החיים עצמם. "אני כן רואה קשר, אבל הוא לא קשר חד-משמעי, אלא יותר עקיף", היא אומרת. "אני חושבת שתוחלת החיים ביפן קשורה, בין היתר, ליחס של אנשים לתנועה באופן כללי. זה ידוע שהיפנים הם העם הצועד ביותר בעולם. אנשים צועדים הרבה, נמצאים הרבה על הרגליים, ולא נדיר לראות אנשים מבוגרים רוכבים על אופניים, לא כספורט אלא כחלק מההתניידות היומיומית שלהם. אני חושבת שהטאיסו הוא חלק מהאג'נדה הזאת, עוד חלק בתוך מכלול שלם. אם ננסה להציג אותו כקשר ישיר של סיבה ותוצאה לאריכות ימים, זה כבר נשמע לי קצת תלוש. אבל כחלק מאורח חיים שבו תנועה משולבת בתוך היום-יום, בהחלט יש קשר".
אולי בגלל זה קשה כל כך להפריד בין רדיו טאיסו לבין התרבות שסביבו. זו לא רק שיטת אימון אלא הרגל ציבורי שנכנס לשגרה עד שכמעט חדל להרגיש כמו תרגול גופני. וזה, אולי, גם מה שמאפשר לו לשרוד מדור לדור. בעולם שבו כושר הפך לעיתים לעסק שלם של זמן, כסף ומשמעת, היפנים מציעים מודל הרבה פחות דרמטי: פשוט קחו את עצמכם וזוזו במשך כמה דקות. "זה משהו שאני בכיף הייתי מכניסה לרוטינת העבודה אצלנו", מסכמת ד"ר גרינשפון.
