בודגאיה: הארה בדרך לורנסי
"מוזר איך הרים כל כך גדולים נגמרים בבת אחת. לפני חמש שעות הייתי לכוד בתוך רכסים בגובה 2,000 מטר, עכשיו הם נראים כמשהו דמיוני". נמרוד הלוי יורד מהפסגות, פוגש הודו האמיתית ומתאהב במישור, ברכבות הדחוסות ובאוכל חריף ומשונה
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. הרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים
----------------------------------------------------------------------------
בסיליגורי שטוח ומלא יתושים ולא קר. כך נראית רוב הודו חוץ מאיזה גבעונת פה ושם. שטוח ככה שהאופק נעלם בתוך הערפל או הערפיח או מה שזה לא יהיה הדבר האפור-צונן הזה שמכסה את כל האזור ומתפזר קלות בשעות הצהריים.
לפני חמש שעות עוד הייתי לכוד בתוך רכסים בגובה 2,000
בדרך לורנסי נעצור בודגאיה שבמדינת ביהאר הענייה כדי להביט בעץ הבודהי ואולי לזכות בהארה. אבל עוד ארוכה הדרך. ממתינה לנו נסיעה של מינימום 16 שעות, שיכולות להתארך ל-26 בלי הרבה מאמץ, עד לפאטנה בירת ביהאר.
לא קלה דרכנו
לקנות כרטיסים לרכבת בהודו זה פרויקט לא קל. נתחיל מזה שאין רכבת מהיום למחר. יש, אבל אין כרטיסים. צריך להזמין אותם מראש במשרדי הכרטיסים ויש הקצאות מוגבלות לתיירים. הקופה שמוכרת כרטיסים מראש היא לא אותה אחת שמוכרת כרטיסים לרכבות המקומיות והאשנב ממנו לוקחים את הטפסים שצריך למלא הוא לא האשנב שבו קונים את הכרטיסים, וחוקי התור ההודיים קובעים שאתה עומד וממתין בזמן שכולם עוקפים. בסוף הבנתי את הקטע, קפצתי קדימה ופניתי לספסר המשופם, כאילו אני היחיד שם והפלא ופלא, קיבלתי תשובות, כרטיסים ועודף.
בתור יהודי וישראלי, כשנכנסתי לקרון ה"סקונד סליפר" התחלחלתי אוטומטית ואסוציאציה מזעזעת פילחה את ראשי. קרון אפל עם דרגשים ללינה, כשמונים נוסעים בכל קרון, בצפיפות שאולי במונחים הודים היא ממוצעת אבל בי היא מעוררת אסוציאציה שואתית.
הנוף מרשים, הרכבת פחות
טיפסתי לכוך המעופש שהוקצה לי במעלה התא וניסיתי לארגן את מחשבותיי. הולך להיות שמח עם ההודים בנסיעה הזאת, ולמען האמת, זה יותר מרווח והרבה יותר נוח מאוטובוס. אפשר ללכת ולזוז ולעשן, והנסיעה יציבה וזה רק 16 שעות, ובלילה ממילא נישן. לא כזה נורא.. לא כזה נורא...
כשהרכבת מתחילה לנסוע אני הולך לקצה הקרון ונעמד על יד הדלת הפתוחה. החיים כאן הם בכל מקום והנוף נראה הרבה יותר ברור כשמביטים בו מחלון הרכבת ולא מבעד חנויות ממתקים ורוכלים וקבצנים שנדבקים אליך בכל תחנה.
מהרכבת אני יכול להציץ ישר לתוך החצרות של הבתים. בהמות רועות, גברים ונשים מתרחצים, עובדים, סוחבים חציר. שוב אני חותך ברכבת מהירה חיים שלמים, מציץ לשנייה באנשים ובמקומות שלא ראיתי וכנראה גם לא אראה שוב.
סקרנותי לא באה על סיפוקה. אני מתמקד באיש זקן שלידו מדורה קטנה, יושב לו אדם באמצע הודו ליד מסילת רכבת ומתחמם לאורה של מדורה. למי הוא מחכה? מה הוא עושה? ואיך, אם בכלל, נראית בעיניו הרכבת הזאת שאני בתוכה? הזקן אפילו לא ראה אותי מביט עליו ועכשיו הוא נקודה שהולכת ונעלמת.
שוק על גלגלים
"הרכבת הזאת", אמר לי ישראלי מצחיק-נחמד שפגשנו, "היא מעדנייה נוסעת". אין דקה שלא עובר כאן מישהו עם קול חזק באופן לא אנושי ומנסה למכור לנו ממרכולתו, סנקס וממתקים ומאנצ'יז וצ'אי וכל מיני דברים שונים ומשונים, טעימים וחריפים. יש גם בעלי מקצוע-נוסעים נוספים: סנדלרים ומצחצחי נעליים, ואפשר למצוא מוכר שעונים או סט מגבות. בקיצור, בזאר אקספרס.
יש את אלה שמסתובבים עם סל תלוי על החזה עם המון צנצנות מלאות והם יוצקים כף או שתיים מכל אחת מהן לכלי גדול שמלא גם הוא במשהו שעוד לא הצלחתי לזהות, מערבבים את הכל מהר מהר ושופכים לתוך נייר עיתון מגולגל. זה נראה לי חריף וטעים ואין אפס - בפעם הבאה שאני על רכבת אני מנסה את זה.
אם לא שבעתם - בכל תחנה, ממש על הרציף, אפשר לקנות פירות, שוקולדים, ביסקוויטים, סיגריות וגם קארי ירקות מעולה המוגש על עלה בננה.
ימים של קדושה
בבודגאיה, תחת עץ הבודהי, ישב, לפי האמונה, בודהה, עשה מדיטציה והגיע להארה. העץ הנוכחי הוא צאצא של העץ המקורי וגם הוא כבר זקן וחלש ומוקף עמודי תמיכה שנבנו מסביבו כדי להחזיק את ענפיו שלא ישברו מעומס משקלם. בודגאיה, ובעיקר מקדש המאהאבודהי הסמוך לעץ ההארה, היא אתר העלייה לרגל הבודהיסטי החשוב ביותר בעולם ואחד הבודדים שעדיין מתפקדים כמרכזי דת ומושכים מספר רב של מאמינים בכל שנה.
במקדש מהאהבודהי היפה והמטופח שורר שקט מופתי והמאמינים מתהלכים יחפים ומתפללים כשכפות ידיהם מוצמדות אחת לשניה, עיניהם עצומות ושפתיהם ממלמלות מנטרה קדושה. התרגשות ותחושת הקדושה בה הם מתמליאים עוברת ונוגעת בכל הסובבים, גם בחילוניים שמבקרים פה מטעמי תרבות, פילוסופיה והיסטוריה.
הפעמונים מצלצלים ויש נזירים שמחזיקים חתיכת פח וממרקים אותה
באמצעות אורז ועדשים ושאר גרגירים, ומשמיעים נקישות עדינות. הטיבטים מגלגלים את גלגלי התפילה שלהם ומשלחת מיפן, בתלבושת אחידה של סארי בצבע תכלת בהיר, מסתובבת סביב המקדש פעמים רבות.
חלק מהנזירים עושים מדיטציה ואחרים משתטחים על הרצפה ופושטים את ידיהם קדימה ואז מתרוממים למצב תפילה, מתקדמים צעד אחד ומשתטחים למצב מאוזן, ואחר כך שוב ושוב, מין סוג של מדיטציה ותפילה שמערבת מאמץ פיזי אדיר. אף אחד לא מנסה למכור לי כלום כאן. הכל כל כך רגוע ושליו. בריכת שפמנונים שקטה מתעוררת כשנזירים מאכילים את הדגים בפרוסות לחם, קופים וסנאים מטיילים באין מפריע ונשים זקנות מרימות נמלים מנתיב ההליכה ומשליכות אותן הצידה, פן יפגעו חלילה. חווית מביקור בשמורת טבע של טוהר ושלווה בתוך ביהאר העניה שבהודו הגדולה והמלוכלכת.
אחרי יומיים בבודגאיה לקחנו אוטוריקשה בארבע בבוקר לגאיה, שם עלינו על רכבת לורנסי. נסיעה טעימה ונטולת תקריות מיוחדות, ואז, אחרי 6 שעות, חצינו את הגנגס לתוך העיר ורנסי והתחיל ההלם הגדול. בורנסי קיבלנו בומבה שהלכה והתעצמה ועודנה מתעצמת אבל זה כבר סיפור אחר. אולי בפרק הבא.
