בוב ספוג? את לא רוצה להיות נסיכה?
"ממתי הבת שלי, שלבשה תמיד רק 'שמלמלות', מעדיפה פתאום תחפושות של בנים?", שואלת ענת לב-אדלר ואחרי וויכוחים רבים והבעות התנגדות, מבינה פתאום שזו לא היא שמתחפשת, אלא ילדה אחרת, עם חלומות משלה. היא מתפשרת על תחפושת בוב ספוג לילדה ושמלת מלמלה מנצנצת - לעצמה
כל הילדות בכיתה יגיעו הבוקר בתחפושת מנצנצת של פיה, נסיכה או מלכת משהו, ורק נערת החלומות שלי ביקשה להתחפש לבוב ספוג. בהתחלה סרבתי. מה פתאום שהילדה שכל כך אוהבת להתאפר ולהתגנדר, שמתחננת בכל בוקר שאאפר גם אותה (טוב, יצאה על אמא שלה), תלך ברחוב כאילו היא סרח עודף של גוש גבינה שוויצרית עם ראש בצורת ארגז מצעים ושיניים עקומות?
משמלמלות למכנסיים חומים מוזרים
נכון שהייצור המוזר הזה, שאפילו אני למדתי לחבב, הפך להיות דייר משנה אצלנו בבית בחודשים האחרונים, עד שממש שקלתי לבקש ממנו דמי שכירות, ונכון שבכל פעם שאני עוברת מול הטלוויזיה בשעות שבהן הוא משדר את עצמו לדעת, אני מוצאת מול המסך שני ילדים ואבא אחד גועים מצחוק מבדיחות שאף פעם לא התאמצתי להבין, אבל האם בשביל זה שווה לוותר על חלום הנסיכה הקסומה?
ומתי בעצם זה קרה שהבת שלי, הענוגה כל כך, זו שהוציאה את נשמתי בוקר-בוקר בדרישה מופגנת ללבוש רק "שמלמלות" (שילוב של שמלות ומלמלות. כל הזכויות שמורות לה), חצתה את הקווים ומעדיפה פתאום תחפושות של בנים?
האם זה חלק מהניסיון להימנות עם החבורה של אחיה הגדול? כאילו, לא מספיק שהיא משחקת בהפסקות עם הבנים מהכיתה שלו, עכשיו היא גם משתחלת אל התחפושות שלהם? ומה אני צריכה לעשות? לאפשר לה ללכת בתחפושת מכוערת, עם מכנסיים חומים מוזרים וחולצה שנראית כמו הסמל הלאומי של שוויצריה, בלי להילחם אפילו על זכותי הבסיסית לאפר אותה בצלליות מנצנצות ובליפ-גלוס ורדרד?
זה לא הפורים שלך
היי, הפורים הזה שייך גם לי, ובהינף החלטה אחת איבדתי לפתע את התקווה שאהפוך ולו ליום אחד לגלית ורטהיים (לא, לא במידות הגוף, אלא בתשוקה לצבוע למישהי את הפנים). בהתחלה ניסיתי להתווכח, להסביר שאי אפשר שיגיע פורים ולא תהיה בבית נסיכה אמיתית, אבל זינה הנסיכה הלוחמת שלי לא ויתרה. "אני אהיה בוב ספוג, אמא, החלטתי".
"זה לא הפורים שלך. זה הפורים שלה. שמלה חלומית ואודם אדום זה לא החלום שלה. זה החלום שלך. היא לא מתחפשת בשבילך. היא מתחפשת בשבילה", התעקש אב הבית חובב הצדק והשוויון להצליף בי את משנתו הסדורה.
"אבל היא תגיע לכיתה ותראה את כל הילדות בתחפושת של נסיכות ובשמלות-קומות ותהיה מה-זה מבואסת", ניסיתי לשנות טקטיקה, ורק המבט החמור שתקע בי אבי ילדיי הבהיר לי שהנסיון כשל.
אני מודה, הילדים שלי הם לא רק הילדים שלי, הם גם קצת הגשר שלי אל העבר שלא ישוב עוד. הם הסיכוי היחיד שיש לי להחיות, להריח ולמשש מחדש את החוויות הרחוקות, שהיו מנת חלקי. הם הדרכים הכי קצרות שלי אל ימי התום המופלאים של ילדותי.
כשאני בוכה בטקסים בבית הספר, זה לא רק מפני שהם מדקלמים כל-כך יפה את השורות שלהם, נראים כל-כך מהודרים בחולצות הלבנות ובג'ינס הכחולים או גדלים כל-כך מהר ופתאום א' הופך ל-ב' ול-ג'.
אני בוכה שם גם בגללי, ובגלל ההכרה שזהו, יותר לעולם לא אחזור אל במת המופעים המבוטנת בחצר האחורית של בית הספר "המנחיל" ברמת-גן ואל המורה מרים שעומדת בפינה, מדקלמת בעל-פה כל שורה, מצליפה בעיניה החודרות במי שמעז לשכוח את הרפליקות שלו, ומהנהנת-ממלמלת יחד איתנו את כל השירים והדיקלומים.
התור שלהם לטעות
עכשיו אני המבוגר האחראי והילדים שלי הם הילדים של החיים. עכשיו התור שלהם לגלות, לטעות, להצליח, להרגיש, לחוות ואני כאן כדי להאיר להם את השביל, לסמן להם את הדרך, אבל בשום אופן לא על מנת לצעוד בה במקומם. אני הפכתי להיות הנוף שמעצים את ההליכה בשביל, התמרור שמסמן את הכיוון, אבל אסור לו בשום פנים ואופן להסתיר את המטרה.
האם אנחנו יודעים להיות נוף משמעותי בשבילי החיים של הילדים שלנו? האם אנחנו יודעים לכוון בלי לנהוג, לסמן בלי לבלבל, ללוות בלי לאיים? האם גדלנו מספיק על מנת שנרגיש בטוחים ועצומים לעמוד שם מן הצד, כמו ים, ולאפשר לילדים שלנו לעשות את הטעויות ואת הניסיונות הקטנים שלהם, אלה שרק בזכותם אפשר ללמוד ללכת בדרך הישר? כי הרי הניסיון הוא המטבע היחידי שאפשר לשלם בו בחיים הללו, וכל אחד חייב להרוויח אותו בעצמו, לעצמו. רק מעטים משכילים ללמוד מנסיונם של אחרים.
האם אנחנו זוכרים תמיד שחלק מאותה דרישה קיומית מופלאה מתפקידנו כהורים היא לדעת מתי לזוז הצידה ולאפשר להם לעשות את הבחירות שלהם, את ההחלטות שלהם וגם את הטעויות שלהם? כי הרי ברוב המקרים צריך לטעות ולתעות ורק בסוף מוצאים ומגיעים.
אני בטוחה שהילדה החכמה שלי לא טעתה כשבחרה להתחפש לבוב ספוג. אני בטוחה שהיא תהנה בכל שנייה בה תתהלך, צהובה ומחוייכת, בתוך התחפושת המכוערת שלה. כי זו התחפושת שלה, והיא בחרה בה, והיא מרגישה בתוכה הכי נוח שבעולם.
אני כנראה ארוץ אחרי העדלאידע לאיזו חנות מפונפנת וארכוש לעצמי שמלת נשפים אמיתית, כזו שמעולם לא היתה לי, אשתחל לתוכה באנחה נוסטלגית ואסיים מול שידת האיפור, מתאמצת לשוות לפניי מראה פייתי. אם כבר חלומות ונוסטלגיה, אז עד הסוף.
- ענת לב-אדלר היא מחברת הספר "סודות של בוקר טוב" שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
