שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מובטלות בשם הצניעות: בלי מרצות, בלי מנהלות, בלי נשים

    הצניעות היא סוגיה כלכלית. הדרישה לשמור על המרחב הציבורי מותאם לדרישות הצניעות של הגברים יוצרת מציאות שלפיה נשים יכולות להנהיג, להופיע ולשיר בפני נשים בלבד, ואילו גברים יכולים לבצע משימות אלו בפני נשים וגברים כאחד, ולכן בטוח ומשתלם יותר להעסיק גברים. זכרו גם את זה כשאתם קוראים להתחשב בחרדים באקדמיה נפרדת

    צניעות היא סוגיה כלכלית

    הלכות הצניעות הפופולריות כל כך בימינו מבוססות על כמה עקרונות: האחד – גברים קלים להתפתות מבחינה מינית. השני – מראה גופה של אישה, קולה או ריחה גורמים לגבר לגירוי מיני כמעט בלתי נשלט. השלישי – כניעה לפיתוי מיני היא עבירה דתית חמורה. ולכן, ברצותנו לאפשר לגבר להצליח בניהול חייו הדתיים, עלינו להרחיק את הפוחז מהסכנה הרובצת לפתחי נשמתו: מפגש עם אישה.

     

    <<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    יתר על כן, אנשי הצניעות מסבירים לנו גם כי הרחקה זו חשובה אף לנו, הנשים, שכן אם נשמור על הלכות הצניעות – הלכות הצניעות ישמרו עלינו מנזקן של תקיפות מיניות, שעל פי רשימת העקרונות שלעיל – הן כמעט בלתי נמנעות.

     

    אז אולי נשאיר את החלשים בדיור מוגן?

    מלבד הטענות על חולשת האופי של הגברים, טוענים רבני הצניעות כי אנו, הנשים, זכינו לאופי טוב וחזק; אנחנו ממעטות לחשוב על מין, קשות לפיתוי ואפשר לסמוך עלינו שנדע להתנהג גם כשאנו מוקפות גברים. הם אף משוכנעים ומשכנעים כי אבחנות אלו בין נשים לגברים הן גנטיות ולא תרבותיות.

     

    אם הגברים כה חלשים והסכנה כה גדולה – יתכבדו הגברים ויסתגרו בבתיהם בעודנו מנהלות את חיינו ואת העולם.

     

    הגזמתי, מה? שהרי הגברים חייבים במצוות, והם צריכים להתפלל במניין, ללמוד תורה בישיבה, ורק להם מותר להנהיג את הקהילה. לכן הוטלה עלינו האחריות לשמור על המרחב הציבורי נקי מפיתויים שיסיחו את דעתם; להתכסות בבגדים, לכסות את השיער, לא לשיר, לא לדרוש דרשות בציבור, לא לפסוק הלכה, לא לכהן בדיינות או ברבנות - ולא להרצות לפני גברים באוניברסיטה. הגיוני, לא?

     

    ביסוד הלכות צניעות גרה הכלכלה

    כסוגיות מגדריות רבות גם הצניעות היא סוגיה כלכלית, המצעפת את פניה ברוחניות ומגבה את עצמה בטיעונים פסאודו-ביולוגיים. בסופו של דבר, הדרישה לשמור על המרחב הציבורי מותאם ל"דרישות הצניעות של הגברים" יוצרת מציאות שלפיה נשים יכולות להנהיג, להופיע ולשיר בפני נשים בלבד, ואילו גברים יכולים לבצע משימות אלו בפני נשים וגברים כאחד, ולכן בטוח ומשתלם יותר להעסיק גברים.

     

    כך דואגת הפטריארכיה להסיט את הנשים לשוליים ולשמור את התפקידים הנחשקים ואת המשאבים הגדולים עבור הגברים.

     

    הצניעות שלכם היא העוני שלנו

    בכל פעם שאנחנו נאבקות נגד הדרת נשים מפרסום חוצות, נגד הדרת זמרות מאירועי תרבות ממלכתיים, נגד הדרת נשים בצבא או נגד הקמת כיתות נפרדות באקדמיה - עולים הכעס והתמיהה נוכח המאבק הליברלי "נגד זכות החרדים לשמור על דרישות הצניעות".

     

    בכל הדוגמאות האלה קל לראות כיצד חוקי הצניעות פוגעים ביכולתן של נשים להתפרנס ולהצליח בשלל תחומים מקצועיים. אל תטעו – חוקי הצניעות לא רק מפרידים בין נשים לגברים, הם גם מאפשרים לגברים להוביל את שתי הקהילות הנפרדות – ובד בבד למנוע זאת מנשים. המחיר, למשל, של אקדמיה נפרדת - הוא העדפת מרצים גברים שיכולים להתאים לכל האוכלוסיות.

     

    כן, משתלם להם לעשות אותנו צנועות.

     

    לא כל תביעה להתחשבות היא לגיטימית

    בכל פעם שאומרים לנו "למה קשה לכן להתחשב? למה אתן עושות עניין מכל שטות? אז פעם אחת יהיה מופע בלי זמרת...", אני מציעה להחליף את קבוצת ההתייחסות וכך לבדוק אם הדרישה מוצדקת.

     

    כיצד הייתם מגיבים לקבוצה דתית שהייתה טוענת שאסור לה לשמוע זמרים נכים או כהי עור? איך הייתם מגיבים לסטודנט שבשם הדת שלו היה מסרב ללמוד אצל מרצה מזרחי, מרצה נמוכת קומה או מרצה עם בעיית פיגמנטציה בעור? אני מקווה שהייתם משיבים ב"לא" קצר וברור ואחר כך יושבים איתו לשיחה ארוכה בסוגיות של מוסר והדרה.

     

    משתלם להם לעשות אותנו צנועות (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    משתלם להם לעשות אותנו צנועות(צילום: ירון ברנר)

     

    אבל לסרב ללמוד מפיה של אישה, או לסרב לשמוע אישה שרה - זה מוסרי. זה ענייני. את זה מוכנים להכיל. אולי כֵּיוון שזה נוח לפטריארכיה. אולי כֵּיוון שנשים הן 50% מהאוכלוסייה, ושילובנו המלא בשוק העבודה וההנהגה מאיים במיוחד. לפעמים נדמה לי שהלכות הצניעות פשוט משרתות אינטרסים של רבים מדי, ולכן המאבק נגדן נעשה בחצי פה.

     

    כל קהילה צריכה מצורעת

    ארבעה פסוקים בפרשה שקראנו השבת, "נשא", מספרים סיפור דתי קשה וגם מפתיע (במדבר ה', א'-ד'): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

     

    מה שמפתיע ומייחד חוק זה מחוקי מקרא רבים אחרים הוא הסמיכות בין ההוראה לבין המעשה. משה לא הספיק להביא את לשון החוק לפני בני ישראל - והם כבר נחפזו לקיימו. כאילו בני ישראל ישבו וצותתו לשיחה בין אלוהים למשה, ובשנייה שבה נשמעה הפקודה החלה ההתרוצצות במחנה; המצורעות, המצורעים, הזבים, הטמאות והטמאים מצאו את עצמם במלכודת קהילתית. מכל עבר נשלחו אליהם ידי אחיותיהם ואחיהם, שהפכו במו פקודה לאויבים, והם נלכדו וגורשו מן המחנה.

     

    הדרשן מבקש להשתמש במעשה הקצר שלפנינו על מנת ללמד זכות על בנות ובני ישראל (ספרי זוטא ה, ד): "'כאשר דיבר ה' אל משה, כן עשו בני ישראל' - הן מעצמן עשו. לא הוצרכו שיעשיאום משה ואהרן". כמה מקסימים בני ישראל שהבינו מעצמם את דברי האלוהים ולא נזקקו אפילו לתיווכם של משה ואהרון. כמה שלפעמים אנחנו צייתנים, וכמה מרגש לגלות שהצייתנות מגיעה במקום שבו אנו נדרשים לפגוע בזכויות זולתנו.

     

    "זריזים לקיים דברי המקום"

    שלוש פעמים מספרת התורה שאברהם השכים בבוקר: הראשונה - על מנת לראות אם קיים אלוהים את אסון סדום. בפעם השנייה השכים אברהם לגרש את הגר וישמעאל ובפעם השלישית - להקריב את יצחק. שלושה אסונות ובשלושתם משכים אברהם קום.

     

    שלוש הפעמים מספרות סיפור של הסלמה במידת שיתוף הפעולה של אברהם עם פגיעות בבני אדם. במקרה הראשון, בסיפור סדום, אברהם התווכח עם אלוהים ואף זכה להצלה חלקית. בגירוש הגר וישמעאל אברהם מביע מורת רוח, אבל מקבל את הדין והופך שליח לדבר עבירה. בעקידת יצחק - אברהם מקבל את הפגיעה באופן מלא ובלי מאבק.

     

    להאמין שזה מִבחן

    אני מאמינה ששלוש ה"השכמות" של אברהם הן שלושה מבחנים. בשלושת המקרים בוחן אלוהים את יכולתו של אברהם לעמוד מול הנשגב - ולמרוד. היה על אברהם לומר לאלוהים: אתה בראת אותי ואתה בראת גם את מצפוני. המצפון שנתת בי אוסר עליי לפגוע בזולתי, ולכן אני עומד איתן מולך ומסרב. אבל כוח ההתנגדות של אברהם הולך ונחלש ממאבק למאבק. זה כה אנושי וכה עצוב.

     

    הם לא ראו שאלוהים קורץ?

    זה גם המִבחן שלפניו עומדים ובו כושלים בני ישראל. אלוהים פוקד בקולי קולות, כדי ש"הילדות והילדים" ישמעו: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ". הוא בוחן את מידת הסולידריות שלנו ולמרבה הצער מקבל תשובה מהירה מדי: "וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".

     

    כשבני ישראל רעבים וצמאים, הם יודעים לשגע את משה ואת אלוהים, אבל כשאומרים להם לסלק את אחיותיהם ואחיהם מחוץ למחנה – הצייתנות שלהם מבהילה.

     

    הייתי רוצה שנבין שבכל פעם שבה אומרים לנו להדיר את זולתנו או לפגוע בו – אנו נמצאות במבחן דתי-קהילתי, והתשובה הנכונה היחידה היא – לא!

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בסרטון המצורף אני משיבה תשובה אישית למחזירים בתשובה, המעודדים את חברותיי ואותי להקפיד על הלכות צניעות.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

     


    פורסם לראשונה 03/06/2017 21:43

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים