רב החובל חיים שחם ראה כמעט הכל בים. הוא בוגר בית הספר המפורסם לקציני ים בעכו, שירת בחיל הים ולאחר מכן פתח בקריירה ארוכה בצי הסוחר. אחרי שנים של שירות בכל התפקידים האפשריים בספינות, הוא עבר לתפקידי ניהול בכירים בחברת צים, ולאחר מכן המשיך לקריירה פרטית בתחום הייעוץ בענף הספנות.
בשבועות האחרונים העולם כולו סוער סביב מקום אחד שספק אם רבים ידעו על קיומו עד לאחרונה: מצר הורמוז. המעבר הימי הצר הזה הפך לנקודת חיכוך עולמית כשהאינטרסים הכלכליים של מעצמות העולם מתנגשים במקום ספציפי אחד בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן.
שחם הפליג פעמים רבות במצר, ולדבריו "אלה היו מים בינלאומיים, ושטנו שם בלי שום בעיות. היינו טוענים נפט גולמי ומובילים אותו, ולא היו לאף אחד שום טענות או ניסיונות לעצור אותנו".
לטענתו, הסכנה הגדולה היא שכל מדינה עם זיקה למעבר כלשהו תתחיל להכריז שהוא שלה ותדרוש תשלום או תעשה סלקציה לגבי הספינות שמורשות לעבור: "יש מקומות כאלה בעולם, אבל זה יותר תעלות, לא מצרים, כמו למשל תעלת פנמה, ששייכת לפנמה, ואם אוניות רוצות לעבור שם הן צריכות לשלם, וכולם יודעים את זה, זה לא דבר חדש. אותו דבר לגבי תעלת סואץ ואפילו תעלה קטנה כמו תעלת קיל בגרמניה - אם אתה רוצה לעבור אתה משלם".
אסור לתת לאיראנים להחליט שהורמוז שלהם. בשביל זה יש את ארצות הברית. בתפיסה שלי, ארצות הברית היא השוטר של העולם וזה בדיוק התפקיד שלהם להראות לאיראנים שהורמוז לא שלהם
"מצר זה סיפור אחר. מצר זה מים בינלאומיים ויש הרבה דוגמאות למצרים שהאוניות עוברות שם ואף אחד לא משלם לאף אחד, כמו למשל גיברלטר. אם אתה יוצא מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי, או חוזר מהאטלנטי לים התיכון, אתה עובר במצר, ואתה לא צריך לשלם שום דבר. עכשיו האיראנים מנסים לסחוט תשלומים, אבל ממש לא ברור על מה. זה לא שהם נותנים שירותים או מחזיקים בפועל במצר. לפי חוקי השייט אתה לא צריך לבקש רשות לעבור במצר, זה מים בינלאומיים. זה כמו שמישהו שט בים התיכון לאורך החוף המזרחי של ישראל בין טורקיה למצרים למשל - אז מישהו מבקש שישלם משהו למדינת ישראל? מה שהאיראנים עושים זה תקדים מסוכן".
הבעיה היא שאם איכשהו בסוף יאפשרו לאיראנים לקחת שם בעלות וכסף, אז שום דבר לא ימנע מהחותים לקחת בעלות על מצר באב אל מנדב וממדינות אחרות לעשות מהלך דומה במצרים אחרים.
"זאת בדיוק אחת הסיבות שלפי דעתי אסור לתת לאיראנים לעשות את המהלך הזה. יש להם בעיות כספיות ומשבר כלכלי, אבל עולם הספנות והמסחר לא צריך לשלם את המחיר הזה".
לדבריו, "אסור לתת לאיראנים להחליט שהורמוז שלהם. בשביל זה יש את ארצות הברית. בתפיסה שלי, ארצות הברית היא השוטר של העולם וזה בדיוק התפקיד שלהם להראות לאיראנים שהורמוז לא שלהם, כמו שגיברלטר לא של ספרד או מרוקו, או כמו שמצר מלאקה לא שייך לאינדונזיה וכן הלאה. אני לא מבין מאיפה האיראנים לוקחים את עזות המצח לבצע מהלך כזה".
מה קורה לספינה אזרחית מסחרית שמגיעה למצר והוא סגור, היא צריכה לעשות עיקופים או לחכות שיפתחו אותו?
"סגור במובן הימי זה לא שמישהו שם שער ונעל עם מנעול. רב החובל מקבל הוראות מהבעלים והאונייה מקבלת הנחיות לחכות עד שזה ייפתח. מחכים בים הפתוח עד לקבלת הוראות חדשות, ויש גם כאלה שכבר נמצאים קרוב יותר למעבר והם במצב יותר רגיש".
איך זה לשוט בתקופה של מתיחות ביטחונית כשיש המון כלי שייט צבאיים ומוקשים?
"אין שום ספק שזאת בעיה רצינית. צוות אונייה רגיל להיות בים, זה לא משהו מיוחד בשבילם, אבל להיות בים בלי לדעת לקראת מה הולכים זה עושה את החיים לא פשוטים מבחינה פסיכולוגית. שטתי בעבר בתקופות של מתיחות כמו למשל מלחמת יום כיפור, והצוות לא רגוע, דברים מתחילים להידרדר מבחינה משמעתית, ויותר קשה להחזיק את התפקוד של האוניה. יש פה הרבה אלמנטים פסיכולוגיים. במקרה הנוכחי, אני לא מאמין שהמצר יהיה סגור לזמן רב, אבל אם זה יימשך יש סבירות גבוהה שיגידו לאוניות לשוט לנתיבים אחרים. אפשר לחכות כמה ימים, לעמוד בים ולהעביר את הזמן, אבל בסופו של דבר צריך להמשיך בשייט".
יש לרב החובל מנדט לקבל החלטה ולהגיד המצר סגור, הצוות מתחיל להיות עצבני, אני רוצה לעשות פרסה ולנסוע דרך מקום אחר?
"רב החובל יכול בהחלט לפנות לבעלים או למפעילי האונייה ולדבר איתם בנושא הזה, להגיד להם מה קורה באונייה ויכול להיות שהם יקשיבו לו אם שהם יגידו לו 'תישאר עוד שבוע, תישאר עוד שבועיים'. תראה, סך הכל זה לא כל כך נורא, עומדים בירכתיים של האונייה, דגים עם חכות, עושים ברביקיו, אבל שוב, כאשר זה נמשך כל כך הרבה זמן זה לא נחמד ולא נעים".
יש חשש ביטחוני מסוים, לא? יש המון ספינות צבאיות ומוקשים ויש איזה חשש שאתה גם עשוי להיפגע, גם אם לא בכוונה.
"אני חושב שהאוניות האלה עומדות מספיק רחוק מהכניסה למצר כדי לא לחשוש, אבל בהחלט יש שם ספינות מלחמה, האמריקאים שלחו לשם חצי מהצי המלחמתי שלהם. אתמול עברה שם מכלית סינית, ואין ספק שהצוות שלהם היה במתח ורב החובל היה דרוך ולא ידע אם הוא יעלה על מוקש או לא. יש פה הרבה אלמנטים לא ידועים. תמיד אמרו שלא פשוט להיות ימאי"
הזכרת את המכלית הסינית, איזה לאומים שטים היום בספינות? יש עדיין ישראלים?
"לאום זאת שאלה מורכבת. אני לא יודע למשל האם המכלית הסינית, אתה מתייחס אליה כסינית בגלל שהיא תחת דגל סיני או שהיא הגיעה מסין. בים אי אפשר לדעת. בזמנו, כשאני הפלגתי במכליות בקו הזה, הן היו תחת דגל ליברי בכלל. 95% מהצוות היו ישראלים, אבל האוניות היו בכלל תחת דגל ליברי מכל מיני סיבות, ואפילו היינו צריכים לעבור מבחני הסכמות של ליבריה. היום הצוותים בים הם בעיקר הודים או פיליפינים או אולי תערובת של שני הדברים גם יחד, אבל יש עוד לאומים. אין היום כמעט מלחים ישראלים, אבל יש עדיין רבי חובלים".
השקיעה של נמל אילת
אחד הנמלים שהכי נפגעו מהמתיחות הצבאית בנתיבי השייט הוא נמל אילת שכמעט הושבת לחלוטין בעקבות הפעילות של החות'ים. השליטה של הפרוקסי האיראני במעבר של מצר באב אל מנדב פגע קשות בפעילות הנמל והוא רשם ירידה חדה ביותר בפעילות.
לדברי שחם, "עוד לפני המלחמה הנמל הזה כבר היה בירידה. אני שטתי אליו פעמים רבות עם אוניות סוחר, אבל עם השנים אוניות מהמזרח הרחוק עברו בתעלת סואץ לים התיכון ולאירופה והן לא היו צריכות את אילת. הכמויות שהוא טיפל בהן הלכו ודעכו. יש ברקע גם החשש של הארגונים הסביבתיים בנוגע לזיהום אפשרי בהובלה נפט גולמי, וגם זה משפיע על היקף הפעילות והרצון להמשיך את הנמל, שהוא בבסיסו לא נמל גדול ואין בו באופן עקרוני הרבה מקום לפריקה וטעינה".
בשנים האחרונות מקדיש שחם את זמנו לכתיבה. הוא פרסם עד כה 3 ספרים שמבוססים על סיפורים ומקרים שהתרחשו בשנים שבהן הפליג בים. "אלה סיפורים אמיתיים, לא עלי אלא על דברים שקרו לנו בים. התחלתי לכתוב בפייסבוק, אבל חברים פנו אלי ועודדו אותי לכתוב אותם בצורה מסודרת ויפה במסגרת ספר. הספר הראשון מדבר על התקופה מאז שהתחלתי ללכת לאגודת יורדי ים זבולון ועד שהלכתי לקורס לחובל ראשון, שזו תקופה של 13 שנים. הספר השני מכסה תקופה של 5 שנים שהייתי קצין ראשון על אוניות. והספר השלישי מכסה תקופה של 9 שנים כשהייתי רב חובל בפועל, קברניט. אני לא אומר שזה אוטוביוגרפיה, כי זה לא עלי אישית, אלא סיפורים של דברים ומאורעות שקרו באוניות כשאני הייתי עליהן".
