מזל טוב לטימותי שאלאמה. אתמול (שבת) הוא ציין יום הולדת. הוא בן 30 ויש לו חום גבוה, אבל לא בגלל שהוא שוכב על הספה בבית הוריו, אלא בגלל קדחת האוסקרים. בשבועות האחרונים, בעודו מפגין נוכחות ציבורית לשם קידום סרטו האחרון "מרטי סופרים" (Marty Supreme), הציג שאלאמה בראיונות שונים הערכה כוללת של הופעות המשחק הקודמות שלו.
"מרטי סופרים" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
שאלאמה פרץ ב-2017 כשגילם את הנער היהודי אליו פרלמן בסרט ההתבגרות הלהט"בי היפהפה "קרא לי בשמך". על כך הוא קיבל את המועמדות הראשונה לאוסקר. בשנה שעברה זכה במועמדות שניה כשגילם את בוב דילן הצעיר ב"אנונימי לגמרי". ובכן, מבחינת שאלאמה, ההגעה לעשור הרביעי ללא פרס מקוממת. כבר שבע שנים שהוא מספק, כדבריו, "הופעות (משחק) ברמה העליונה" (top-level shit) ולכן לפני עונת הפרסים הנוכחית חשוב שחברי האקדמיה לא ישכחו זאת. מצד אחד אחד אי אפשר שלא לחשוב עד כמה השמוק הקטן חצוף, ומצד שני הוא לגמרי צודק - הוא באמת מוכשר כמו שד. מאוד ראוי שהוא אומר דברים אלו בעודו מקדם סרט שגיבורו מפגין ביטחון שחצני בכישוריו, והיעדר מוחלט של מעצורים בניסיון להוכיח זאת. על תפקידו ב"מרטי סופרים" שאלאמה לא רק יקבל מועמדות שלישית לאוסקר, אלא יש לו סיכויים מצוינים לחזור הביתה עם הפסלון.
מלבד הופעתו של השחקן הראשי, לסרט שבויים בידי ג'וש ספדי יש שלל איכויות של כתיבה ובימוי, ואנסמבל מקורי של שחקנים. "מסע אפי של שעתיים וחצי על קורותיו של שחקן פינג-פונג יהודי צעיר בניו-יורק של שנת 1952" נשמע כמו קונספט הזוי לסרט. בידיו של ספדי זה הופך לטור-דה-פורס של אנרגיה תזזיתית יהודית-ניו-יורקית בדרך שממשיכה ומעצימה את עבודותיו הקודמות שגם הן עסקו בטיפוסים גבוליים, תחרותיים ותחמנים.
זהו הסרט הראשון מאז 2008 שג'וש ספדי מביים ללא שותפות עם אחיו בני. בעוד שהאח יצר השנה את "מכונת המחץ" המאכזב (שעסק במתאבק מארק קר), ג'וש בוחר בספורט יותר "קטן", אבל יוצר סרט הרבה יותר שאפתני וייחודי. ג'וש ובני מזוהים כצמד אחים-יוצרים, אבל יש להם גם "אח" שלישי בשם רונלד ברונשטיין, ששימש כתסריטאי-שותף וכעורך בארבעה מסרטיהם. כשהאחים פירקו את השותפות היצירתית ברונשטיין המשיך בעמדת התסריטאי-שותף-עורך עם ג'וש. אולי גם לכך יש השפעה על הפער הניכר בין שני הסרטים שהאחים ביימו השנה.
דמותו של מרטי מאוזר (שאלאמה), המכונה "מרטי סופרים", מבוססת באופן רופף על שחקן הפינג פונג היהודי מרטי רייזמן. הסרט מתרחש בשנת 1952, שנים ספורות לאחר השואה, ורקע זה ישמש כתוסף דלק גרעיני לגיבור השאפתן שבאחד הרגעים יתאר את הצלחתו בפינג פונג כ"ניצחון האולטימטיבי על היטלר". באחד הסגמנטים המשובצים בסרט יש פלאשבק לסיפור שואה משוגע למדי שאותו מספר שחקן פינג-פונג יהודי בשם בלה קלצקי. את קלקצי מגלם השחקן ההונגרי גזה רוהיג - שאינו יהודי, אך גדל מאז ילדותו אצל משפחה יהודית, ושזכור מתפקידו בסרט השואה המטלטל "הבן של שאול" (2015). בהמשך יש גם סגירת חשבון עם השעבוד של היהודים בתקופת הפרעונים - בדרך שאימנע מלגלות. בסצנת השיא, לקראת סוף הסרט, יש ניסיון לגרום למרטי לבצע פעולה שהייתה בבחינת "ייהרג ובל יעבור" בתקופות החשוכות של ההיסטוריה היהודית. בקיצור - עם מבנה הגוף הדקיק, שפם העיפרון, עור הפנים השמנוני, מהירות המחשבה והדיבור והאופי הבלתי-נלאה, זהו וריאנט מעניין לדמות היהודי השאפתן שלא רואה בעיניים.
מאוזר ממוקם על רצף של דמויות יהודיות שמעוררות מידות משתנות של הערכה ודחייה. דמויות שהחלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה בספרות היהודית-אמריקאית (למשל ב"להתראות קולומבוס" של פיליפ רות' מ-1959), ובקולנוע - "המרוץ לצמרת של דודי קרביץ" (מ-1972) שמעבד את ספרו של מרדכי ריצ'לר (1959). כך גם לני קנטרו שבוגד בכלתו הטרייה בעבור השיקסע הבלונדינית המושלמת ב"אשת החלומות" (1972) המבריק של איילין מיי. יש מעט מאוד דברים שגיבורים אלו לא יעשו בעבור מוביליות חברתית והצלחה כלכלית. גיבורים דומים יהיו גם בקולנוע יותר מאוחר - למשל תלמיד התיכון השאפתן ב"מרוץ לצמרת של מקס פישר" (1998) של ווס אנדרסון, או בסרטם הקודם של האחים ספדי "יהלום לא מלוטש" (2019) שבו אדם סנדלר גילם באופן מבריק סוחר יהלומים יהודי בשם הווארד רטנר שהולך ומסתבך בגלל חובות הימורים.
השאפתנות של מרטי מאוזר משתווה לתנופה וההעזה שבה ספדי מביים את הסרט. אנו פוגשים את מרטי כמוכר נעליים בלואר איסט סייד, בחנות שבבעלות הדוד שלו מורי (לארי סלומן). הכישרון שלו כאיש מכירות ניכר, וכך גם נכונותו לגרום ללקוחה לקנות נעליים שקטנות עליה במידה שלמה. הדוד מורי מייעד את מרטי למשרת ניהול, אבל לגיבור ממוקד המטרה יש חלום - להיות אלוף העולם בפינג פונג. בפתיחת הסרט מאוזר מזיין במחסן של החנות את רייצ'ל מיזלר (אודסה א'זיון בתפקיד שעשוי להקנות לה מועמדות לאוסקר), שכנה צעירה ונשואה מתגוררת באותו בניין צפוף ודל שבו גם גרה משפחתו של מרטי.
הפרייתה של רייצ'ל מובילה לדימוי מיקרוסקופי מטורלל של זרעונים שוחים לעבר ביצית, ושל הנבחר ביניהם שזוכה להפרות אותה. דימוי מצולם להפליא (הצלם הוא דריוס חונג'י) המלווה בצלילי מוזיקת ניו-וייב של האייטיז, שמרכיבה את הפסקול האנכרוניסטי להפליא של הסרט, ושחוברת היטב למוזיקה המקורית שהלחין דניאל לופטין. הביצית המופרה הופכת לנגד עינינו לכדור פינג-פונג שנושא את שם הסרט. פתיחה מטורפת שמזכירה את התנועה במערכת העיכול של הגיבור בתחילת "יהלום לא מלוטש", ומבססת באופן אירוני את השליחות המיתית של הגיבור ואת פרק הזמן שבו תתרחש העלילה.
מרטי עושה את דרכו לטורניר בלונדון, שם דרכו מצטלבת עם כוכבת קולנוע מפורסמת בשם קיי סטון (גווינת' פאלטרו בהופעה יפה) שפרשה ממשחק עוד לפני שמרטי נולד. הפרשי הגילאים והמעמד לא מפריעים לו לבצע מהלך עיקש כדי להשיג אותה. בדרכו חסרת-הגבולות זה גם מוביל לקשר מפוקפק עם מילטון רוקוול (קווין או'לירי), בעלה העשיר של השחקנית. מילטון ירצה להשתמש במרטי כדי למנף את אימפריית העטים שלו בשוק היפני באמצעות הפופולריות ההולכת וגדלה של המשחק. שתי דמויות של אליטה WASPית ניו-יורקית שמרטי רוצה לנצל בדרך להשגת מטרתו. האמריקאים מכירים היטב את או'לירי' אך לא כשחקן אלא כ"מיסטר וונדרפול" בריאליטי "הכרישים" שבו הוא משמש כאחד השופטים שמסננים הצעות עסקיות. הופעתו כאן היא הברקת ליהוק בהיותו מי שבוחן בסלידה עם קמצוץ אנטישמיות את שחקן הפינג-פונג השאפתן.
למרות כישרונו הניכר כשחקן, מרטי מובס בגמר הטורניר הלונדוני על ידי הכוכב היפני קוטו אנדו (מגולם על ידי אלוף החירשים הלאומי בפינג-פונג קוטו קווגוצ'י). כדי להתפרנס הוא מפגין את כישוריו במופע מיומנות פינג פונג במהלך ההפסקה של משחקי ההארלם גלובטרוטרס ברחבי העולם. בהמשך העלילה מרטי חוזר לניו-יורק, משועבד לניסיונו להשיג מימון לנסיעה לטורניר עולמי ביפן שבו ישקם את מעמדו. המערבולת הקדחתנית כוללת ניסיונות שידול של בני משפחה שלא ממש מפרגנים (אימו רבקה מגולמת על ידי פראן דרשר), נוכלויות פינג-פונג בשותפות עם חברו האפרו-אמריקאי וולי (המוזיקאי טיילר אוקונמה, שידוע בכינויו טיילר דה קריאייטור), הסתבכות עם רייצ'ל ההריונית ובעלה האלים איירה (אמורי כהן), מערכת היחסים המורכבת עם בני הזוג סטון, וגנגסטר מזרה-אימים בשם עזרא מישקין (הבמאי אבל פררה), שמאוד אוהב את הכלב שלו. מערבולת דינמית שבה דברים מתפתחים בזריזות לכיוונים לא-צפויים.
בחספוס, באנרגיה ובכישרון המופגן "מרטי סופרים" מזכיר ומקצין את "אנורה" (2024) של שון בייקר. אולי מידת דמיון זו לסרט שגרף בשנה שעברה לא מעט אוסקרים, תחבל בסיכויי ההצלחה של "מרטי סופרים" בטקס של שנת 2026. כך או אחרת, פרסים או לא פרסים, זה סרט מעולה.
