לפני קצת יותר מ-15 שנה, כשהוא מאופר כולו בלבן ולבוש בבגדי עור, עלה איתי טיראן על במת הקאמרי ונכנס לנעליים שרבים וגדולים נעלו לפניו - המנחה ב"קברט". התפקיד, שנחשב לאחד המאתגרים והנחשקים בעולם מחזות הזמר והתיאטרון בכלל, התאים לו כמו כפפה ליד. הכריזמה, הקריצה הגרמנית ויכולות השירה גרמו לכל מי שראה אותו אז להבין שלא מדובר בעוד שחקן מוכשר - אלא בשחקן התיאטרון הישראלי הגדול בדורו, אם לא בכל הזמנים. מאז עברו הרבה מים בנהר. טיראן פרש ממשחק, הריק שנוצר הורגש אבל הקאמרי המשיך להשתבח - וחובבי התיאטרון רק חיכו לרגע שבו יוחלט להעלות מחדש את המחזמר האיקוני. השבוע זה סוף סוף קרה.
כשמעלים מחזמר כמו "קברט", שבשנים האחרונות חורך גם את הבמות בברודוויי ובווסט-אנד, אי-אפשר שלא להשוות בין ההפקה החדשה בקאמרי לאלו שרצות כעת ולאלו שרצו בעבר. בדומה להפקות בחו"ל, שקיבצו אליהן בחמש השנים האחרונות שחקנים מהשורה הראשונה, גם הקאמרי בחר להסב את האולם לבמה ב-360 מעלות, כשהקהל יושב מכל צדדיה - כולל מושבים המדמים מועדון של ממש. בכניסה מוצע אלכוהול למכירה, מצלמות הטלפונים של הקהל מכוסות, והניסיון ברור: לייצר קיט-קאט קלאב אמיתי בין כותלי התיאטרון.
כחלק מהניסיון לייצר כאן אירוע שלא יישאר בצילן של ההפקות הבינלאומיות, הקאמרי קרא לדגל את מיטב שחקניו. רן דנקר נכנס לתפקיד המנחה (האמ.סי), חני פירסטנברג (שגם שיחקה בהפקה של המחזמר בעבר בברוודוויי בתפקיד אחר) סיפרה בריאיון ל-ynet שקיבלה טלפון מהבמאי והמנהל האמנותי גלעד קמחי וחזרה לישראל במיוחד עבור התפקיד, ליהי טולדנו לוהקה לחלוק איתה את דמותה של סאלי בולס, ונדב נייטס - מהשחקנים האהובים והמטופחים של הקאמרי - מגלם את קליף בראדשו. כך נוצרו ציפיות עצומות לקראת הפקה שסומנה כאירוע התרבותי של השנה, ואולי אף יותר. התוצאה אכן מרשימה מאוד - אבל האמת? ציפינו לקצת יותר.
את המחזמר "קברט", שעלה לראשונה בשנות ה-60 ובהמשך עובד לסרט מצליח בכיכובה של לייזה מינלי, יצרו המלחינים היהודים-אמריקאים ג'ון קנדר ופרד אב (שחתומים גם על "שיקגו"), יחד עם המחזאי ג'ו מאסטרוף. כשהם התבססו אל סיפוריו האוטוביוגרפיים של כריסטופר אישרווד, העלילה מתמקמת בברלין של שנות ה-30, רגע לפני עליית הנאצים לשלטון, ונסובה סביב מועדון הקיט-קאט - מרחב בוהמייני פרוע שבו מופיעה סאלי בולס, זמרת אנגלייה כריזמטית ושברירית בעת ובעונה אחת. המפגש שלה עם קליף בראדשו, סופר אמריקאי צעיר שמנסה לשרוד בעיר באמצעות שיעורי אנגלית ולמצוא בה השראה, מצית סיפור אהבה טעון. אלא שבעוד השניים נאחזים באשליית החופש והקלילות של חיי הלילה, המציאות בחוץ הולכת ומתקשחת, וברלין - שהייתה סמל לשחרור מיני ותרבותי - הופכת בהדרגה לעיר אימה.
אי-אפשר לקחת מההפקה הזו את היותה מופע מרהיב. הבמה לא מפסיקה להפתיע: השחקנים מופיעים מכל עבר - ממושבי הקהל, מסולמות, מאחורי הקלעים ומדלתות המוצבות מאחורי הבמה. מקל ההליכה של המנחה הופך לפתע לפנס, נדנדה מרשימה יורדת מהתקרה אל תוך הקהל, הבמה מסתובבת, ואקרובטיקה מתבצעת מהמנורות שמעל שולחנות הישיבה שבגב הבמה - שגם בהם יושב קהל ההופך לחלק מהמסיבה.
התלבושות שיצרה שירה וייז מרהיבות. הן מתחלפות ומשתנות בין כל נאמבר וסצנה, ולא היו מביישות את ברודוויי; הכוריאוגרפיה של אביחי חכם אינה מתפשרת ואינה מתחסדת; והסבת קאמרי 1 למועדון, בעיצובו של ערן עצמון, מרשימה ואף מפעימה. צריך אומץ לקחת סיכון ולהפקיע אולם שמוצגות בו דרך קבע מספר הצגות. ובמיוחד - כל נאמבר הוא נאמבר גדול. הגימיקים אולי קוטעים לעיתים את הרצף העלילתי, אבל כל שיר הוא מופע בפני עצמו, עם תלבושות משלו, כוריאוגרפיה משלו ואופי משלו.
עלילת המשנה מוסיפה למחזה עומק רגשי יציב ומדויק. לאורה ריבלין כפרויליין שניידר, בעלת הפנסיון שבו מתגוררים סאלי וקליף, משרטטת דמות מאופקת אך נוגעת ללב, והקשר שלה עם הר שולץ, מוכר הפירות היהודי בגילומו של עמי ויינברג, מעניק לסיפור עוגן אנושי שמחדד את המשמעויות שמחוץ למועדון.
גם כנרת לימוני כפרויליין קוסט - דיירת בבניין שמתפרנסת מגברים מתחלפים - בולטת במיוחד. היא מדויקת בקומיות שלה אך יודעת גם להכניס סדק רגשי כשצריך, ובשירים כמו "יחד" (Married) בו היא שרה בגרמנית, ובסיום המערכה הראשונה ב"עולם המחר שלי" היא מצליחה לייצר נוכחות ברורה ומרשימה, גם מתוך תפקיד משני.
ועדיין, כשכל הז'יטונים של התיאטרון מונחים על השולחן, וכשכל ההבטחות והציפיות נצברות סביב "קברט" כהפקת הדגל של העונה - יש גם רגעים שבהם משהו לא נסגר עד הסוף. זו אינה אכזבה מהותית, אלא תחושה דקה של החמצה: במקום 100 האחוזים שמצופים מהפקה כזו, מתקבלים 80 או 90.
הקאמרי הוא התיאטרון הרפרטוארי הטוב בישראל, והאמירה הזו מגובה ברזומה מרשים במיוחד. מדי ערב עולות בו הפקות מרהיבות כמו "זינגר" או "אדיפוס", ומתקיימים בו אירועים שמוכיחים שוב ושוב את היכולת לחדש, להעז ולסחוף. דווקא משום כך, וכשמדובר במחזמר כמו "קברט", הציפייה הייתה לא רק למופע גדול - אלא לחוויה טוטאלית, כזו שמערערת ומטלטלת לא רק דרך גודל ההפקה, אלא גם בעומק הרגשי והרעיוני שלה.
"קברט" הוא למעשה מופע טריו: שלוש דמויות ניצבות במרכזו - קליף, סאלי והאם.סי, מנחה המועדון, דמות אנדרוגינית בעלת מיניות מוחצנת שמתפקדת גם כמספר של ההצגה. הוא שובר את הקיר הרביעי ומתווך בין הבידור שעל הבמה למציאות שמחוצה לה. נייטס, פירסטנברג ודנקר מעולים - כל אחד בדרכו - אך בניסיון לייצר הרמוניה מושלמת, אף אחד מהם אינו מתבלט מעל האחר. ב"קברט", מחזמר שהוא שואו בתוך שואו שמכיל לרוב תחרות סמויה על תשומת לב הקהל, החיכוך הזה אמור לייצר ניצוצות; כאן הוא לעיתים מתעדן מדי.
השחקנים מוכנים ללכת רחוק. שלושתם שרים נפלא: דנקר מתמסר לחלוטין לתפקיד, מוחצן, פרובוקטיבי וחסר עכבות (גם כשלא הוחלט עד הסוף אם הוא עושה מבטא גרמני או לא); פירסטנברג נותנת את כולה, וכבר מהנאמבר הראשון שלה, "אף מילה לה" (Don't Tell Mama), מפגינה ורסטיליות וביטחון בימתי; נייטס מצוין כהרגלו, מדויק ונוכח. אלא שפעמים רבות מדי הם נבלעים בתוך שכבות הגימיקים וההעמדה. לא כל נאמבר הופך לרגע שבו אחד מהם זורח ומסמן שיא רגשי, וחלק מהקטעים האמוציונליים מתפקדים יותר כשואו מהודק ופחות כהתפרקות כנה שמותירה חותם.
הידוק דומה חסר גם בבמה המעגלית, כשהקהל יושב מכל צדדיה. ההחלטה ליצור מופע ב-360 מעלות דורשת אומץ אמיתי: לשבור את אחת ממוסכמות היסוד של התיאטרון - שאין דבר גרוע מלשחק עם הגב לקהל - ולייצר כוריאוגרפיה עדינה ומדויקת שמעניקה לכל כיוון רגע של חסד. דיאלוגים שבהם כל צד מקבל שחקן אחר, סצנות שחלק מהצופים רואים מקרוב ואחרים מרחוק - זהו משחק מורכב של איזונים.
ברוב הזמן ההפקה עומדת באתגר, אך כשיושבים מאחורי הבמה מתגלים גם סדקים. הקהל שכמו ניצב על הבמה נהנה מחוויה ייחודית, צופה בהתרחשויות מזווית אחרת ולעיתים אף מרגיש חלק מהמופע - כולל הרמת כוסית משותפת לשנה החדשה בתחילת המחזה. אבל כשיש נאמברים שלמים, כמו "אם הפעם" או "לא אכפת לי", שבהם לא רואים את פני השחקן אפילו פעם אחת - שום תנועה מתוזמרת במעגל מושלם לא באמת מפצה על החסר.
היו בהפקה הזו כל המרכיבים להישג מוחלט; יש רגעים שבהם היא נוגעת בו, ויש רגעים שבהם היא רק כמעט. לעיתים חסר עוד צעד קטן של חידוד כדי לפרוץ את התקרה. ובכל זאת, זהו "קברט" חזק, שאפתני ומבוצע לעילא, שמוכיח שהקאמרי יודע לקחת סיכון שלא רואים כאן בכל עונה - לעמוד בו בכבוד, ולייצר ערב תיאטרוני סוחף, כזה שמאפשר לקהל, ולו לרגע, להאמין ש"כאן החיים יפיפיים" גם אם הצרות של העולם לא באמת "נשארות בחוץ".
