אנחנו מבקרי הקולנוע נוהגים לנחור בבוז מול ביוגרפיות מוזיקליות של כל מיני אגדות חיות ומתות, שתהליך יצירתן נשלט כולו על ידי הזמרים במציאות/קרוביהם/עורכי דינם/מנהלי עזבונם. הן מיועדות להציגם כמובן כאנשים המוכשרים והגאוניים שאי פעם חיו פה, שגם עזרו לחתולים וזקנות לחצות כבישים ולא חלילה אנסו ילדים. כמובן ש"מייקל" הגדיש את הסאה, ובאמת שמדובר בסרט איום שכולו מזימה לקחת את כספכם ולהעבירו ישירות למשפחת ג'קסון שחוגגת על הגופה. ובכל זאת אפשר לומר בהומור, לאור יציאת "מאת'ר מרי" שעוסק בכוכבת פופ פיקטיבית - שאולי לא היינו צריכים להיות כאלה קוטרים.
Mother Mary - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
כי "מאת'ר מרי" - סרט עצמאי מדובר ומאוד יומרני בכיכוב אן הת'אוויי בתפקיד כוכבת הפופ האומללה בעלת השם הזה - הוא קודם סרט "לא פאן". ועם תשעה קבים של עצב שירדו עליו, רצינות, וכובד. לטוב ולרע, זה לגמרי דבר מכוון שעושה הבמאי המיוחד דייויד לאורי ("האביר הירוק", "סיפור רפאים", "הג'נטלמן והאקדח"). דווקא הז'אנר המוזיקלי שמזוהה כמעט בהגדרתו עם קלילות - הפופ - מקבל פה את מלוא הכובד של סרט שעוסק במשמעויות החיים.
הת'אוויי מגלמת כוכבת פופ איקונית סטייל מדונה/ליידי גאגא - שמה האמיתי מעולם לא נאמר - שנמצאת במשבר קיומי. היא נוחתת בתחילת הסרט, שנים אחרי תקרית בהופעה שהשביתה אותה והורידה אותה מהבמות בצל גל שמועות, בפתח ביתה של מעצבת התלבושות שלה לשעבר, וחברת הנפש בדימוס, סם אנסלם (השחקנית הבריטית מיכאלה קול). אנסלם, כמו מאת'ר מרי, אוחזת בשם טעון במשמעויות נוצריות, וגם היא רוב הסרט נראית חידתית יותר מנזיר מלא משפטים סתומים ב"בשם הוורד". מארי מגיעה לחברתה לשעבר ומבקשת, ממש מתחננת, שתתפור לה תוך שלושה ימים שמלה. זו שמלה שאמורה ללוות אותה להופעת הקאמבק שלה שבה תשיר - שימו לב - את "השיר הטוב ביותר שאי פעם נכתב" שהוא פרי עטה (וכמובן לא מושמע לרגע בסרט). השמלה המדוברת אמורה להיות מיצוי של כל הקריירה המוזיקלית שלה עד כה, וכל מה שהיא תהיה מכאן והלאה. זו לא תלבושת, זו הצהרה עם השלכות לעתיד האנושות. הסרט לגמרי מתנהל כאילו הוא מאמין בכך.
החצי הראשון של "מאת'ר מרי" בנוי לגמרי כהצגת תיאטרון לשתי שחקניות. יחד עם זאת, זו הצגה "קולנועית" להפליא. גם אם שתיהן רוב הזמן חופרות מילולית על עברן ורגשותיהן בעודן יושבות עצובות בסטודיו של המלבישה, לאורי מקפיץ את הדינמיקה ביניהן עם שלל תרגילי מצלמה ומיזאנסצינה שמזכירים במאים אחרים כמוהו שהיו מומחים בעיבוד הצגות למסך - בראשם מייק ניקולס ("הבוגר", "מי מפחד מוירג'יניה וולף", "קרוב יותר"), בוב פוסי ("קברט"), וסם מנדס ("אמריקן ביוטי") - כולם בעלי חיבה לקולנוע בוגר וארסי שעוסק באנשים בוגרים שמטיחים זה בזה דברים. את הבריחה מהתחושה של "הצגה מצולמת" הם סיפקו בעזרת עשייה קולנועית מלאת משחקי כוח וצבעים בין הדמויות, וניכר שלאורי ממש מתחנן ללכת בדרכם.
מתחנן, לא תמיד מצליח. "מאת'ר מרי" הוא מסוג הסרטים שלפני שאפשר להכריע אם הם טובים או לא - בסוף זו מעל הכול שאלה של טעם - אפשר לקבוע שהוא "מעניין". סרט שלם שעוסק במידה רבה בבנייה סימבולית של אישה, דרך שיר, ריקוד, ומראה. באופן מעניין, הוא יוצא דקה ורבע אחרי שזכינו לראות את הת'אוויי - באמת מהשחקניות החרוצות בהוליווד - זורחת בהמשכון של "השטן לובשת פראדה", עוד סרט ששואל, בדרכו המאוד קלילה, איך אופנה יכולה לייצג ולאפיין נשים ואם תרצו את תרבות המערב כולה (זה, ואיך משיגים את כל הבגדים הללו בחינם).
אבל אם "השטן" מתוק וטעים כמו עוגת גבינה תעשייתית עם הרבה קלוריות ריקות, וסרט נוסף שעוסק באופנה ובנושאים דומים - "חוטים נסתרים" של פול תומאס אנדרסון - מזכיר טארט לימון עילאי ומתנשא במאפיית בוטיק בפריז, אז "מאת'ר מרי" הוא ליקריץ מר. אגב, עוד סרט שעולה לתודעה, מכיוון הפופ דווקא, הוא הדרמה המוזיקלית "ווקס לוקס" מ-2018 שביים בריידי קורבט (שהתפוצץ אחר כך עם "הברוטליסט" היהודי) ובו נטלי פורטמן גילמה כוכבת שחוקה עם קריירה בנסיגה. זה היה סרט מיוחד גם כן ולא לכל אחד, ושווה מאוד לגלות אותו. אבל הבדל בסיסי ברור בין הסרטים הוא ש"ווקס לוקס" לפחות כלל לא מעט הומור עצמי - של פורטמן ושל הסרט ושל כל הסיטואציה שבה מי שבנתה קריירה מגילום "ילדות טובות" מגלמת לפתע "ילדה רעה". לעומת זאת, ב"מאת'ר מרי" אין הומור. לא באנו ליהנות.
כולו עוסק בסמלים ובדימויים (לדמויות שלו אין חיי משפחה וחברים, וגם המעט שמוזכר על סיפור העבר שלהן מעורפל), רווי תחושה של אנשים שמקריבים את חייהם בשביל האומנות, ועושה הקבלה מעניינת בין קורבן דתי לקורבן אומנותי. בשוט הכי מרשים בסרט - שהוא באמת אחד הטובים של השנה - הת'אוויי עולה ויורדת על במות בלי הפסקה, בלי אוויר לנשימה. זה שוט שנראה כמעט כמו קטע בבלט מודרני, שמלחיץ וחונק את הנשמה. על כמה סרטים אפשר לומר שהם כוללים בתוכם רגעים כאלה?
ובכלל, ברגעיו הטובים, נראה שיש סרט אחד יחיד ומיוחד שהיה בראשו של לאורי בעשיית סרטו - "נעליים אדומות" - הדרמה הבריטית המכושפת מ-1948 של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, על רקדנית בלט ואובססיית הריקוד שלה. אז שם זה היה בלט ונעליים אדומות, כאן זה פופ ושמלה אדומה, והתחושה היא שגם פה וגם שם זה קודם סיפור על העיניים האדומות מבכי של הגיבורה.
הבעיה היא שכשמבקשים להתקרב ליצירת מופת, אור השמש שלה מסנוור וממיס את הכנפיים. "מאת'ר מרי" הוא סרט שאפתני כשם שהוא פגום מאוד (אני נמנע מלקרוא לו "גרוע" או "משעמם", כי כאמור יש בו מספיק ניסויים מרתקים). אבל בחלקו השני, אחרי החלק התיאטרלי, שתי הגיבורות שוקעות בסיפור עבר והסרט מקבל טוויסטים של אימה דייויד לינצ'ית, עם רוחות רפאים וכו'. זה לא מאוד מפחיד או מעניין, ובעיקר צפוי מקילומטרים. אלה גם הרגעים שכולם נזכרים ש"מארי" הוא תוצר טיפוסי, כמעט פארודי, של אולפני A24 - הילדים המיוחג'דים של הוליווד ("הכל בכל מקום בבת אחת", "המגדלור", "מרטי סופרים" ורוב הסרטים של לאורי בעשור האחרון) שהם בעלי חיבה מובנית לסרטי "אימה עלית". יש לכם סרט שבו דמות מביטה באימה אל הלא נודע, פלאשים של צבע, הבזק שלה מתעלפת, מוזיקה מצמררת? כנראה זה של A24, וכך גם הסרט הזה.
התוצאה היא סרט שבהחלט שווה לנסות לדגום, אם כל מה שכתבתי כרגע לא מרתיע אתכם. חובבי המוזיקה ימצאו גם מזור בשירים שהלחינה צ'ארלי XCX, שסוגרת שנה קולנועית עסוקה אחרי "אנקת גבהים" - סרט עם נקודות דמיון אבל שגם בו היה יותר הומור וקאמפיות מ"מארי". אבל כאמור "מארי" נושא בגאון את מי שהוא ומה שהוא. כמו כוכבת פופ דרמטית שבטוחה שעתיד האנושות נמצא בשמלה שהיא לובשת.
