בשנות ה-60 החלו ערוצי הטלוויזיה בארצות הברית לשדר מדי ערב, ממש לפני מהדורת החדשות, שקופית קבועה עם הטקסט "השעה עכשיו היא עשר בערב. האם אתם יודעים איפה הילדים שלכם?". השאלה המטרידה הזאת הייתה תשדיר שירות לציבור שנולד בעקבות התחושה הכללית של התדרדרות ערכית בקרב בני נוער עקב כל החשודים הרגילים - פשיעה, סמים, מיניות - ונועד לשמש תזכורת ישירה להורים האמריקאים: האחריות לחיי הילדים שלכם היא עליכם. תשדיר שירות אחר מאותה תקופה הפנה אל ההורים שאלה נוקבת לא פחות: האם חיבקתם את הילדים שלכם היום?
לפני 40 שנה, דפנה לוין הייתה ילדה בת עשר, שגרה עם המשפחה שלה בארצות הברית. שתי השאלות הללו התקעקעו בתודעה שלה, והן צפו כשהיא הוזמנה להצטרף לרון לשם וטמירה ירדני, יוצרי הסדרה הישראלית "אופוריה", כבמאית. "אם את שואלת אותי מה משך אותי לרעיון של הסדרה", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "זה היה זה". על פניו, "אופוריה", ששודרה ב-HOT ב-2012, הייתה סדרה על בני נוער שחיו חיים בשוליים הקיצוניים של הקיום. הם עשו יותר מדי סמים, קיימו יותר מדי יחסי מין לא-בריאים ובגדול חוו יאוש ריקני ותחושת מיאוס עצמי שהם ניסו לטשטש עם שני האמצעים הקודמים. היא צברה לא מעט קהל צעיר שנמשך לתחושת הכאוס ולהתרסה של הגיבורים שלה, אבל הקהל ש"אופוריה" כיוונה אליו באמת היה זה שדווקא נעדר ממנה כמעט לחלוטין ומתוך בחירה מודעת – הורים ומבוגרים אחראים.
"נקודת המוצא שלנו הייתה 'איפה אתם?'. תקראי לזה 'בעל זבוב', תקראי לזה חוסר השגחה. עד אז, הייצוג של נוער בטלוויזיה, לפחות זה שאני נפגשתי איתו, היה מכוון לנוער, ואז הוא היה משהו דידקטי. אני זוכרת שמצא חן בעיניי שאנחנו נכנסים לדינמיקה בין בני נוער שמכוונת למבוגרים ושהיא לא שיפוטית במובן שאומר איך צריך לנהוג, או 'בואו נהיה יותר טובים'. היא פשוט אומרת: 'קחו, זה חרא, It's in your face' המטרה הייתה שאנשים מבוגרים יסתכלו קצת על המראה, אבל לא כל אחד רוצה לראות את המראה הזאת".
"אופוריה" ישראל - טיזר
(באדיבות HOT)
אין מבוגרים בסדרה.
"אין מבוגרים, אין בית ספר, אין זמן ומקום, אין כלום. ואם יש מבוגרים הם רק טורפים למיניהם. הרעיון היה מה קורה כשאת זורקת קבוצה של ילדים בלי השגחה".
זה היה מייאש לצפייה אפילו כשלא היו לי ילדים.
"מייאש מאוד. ולא רק בגלל היעדר ההורים, אלא בגלל שהעולם שלנו נהיה כזה. ילדים נהיים עצמאיים יותר במובן הטכני הרבה יותר מהר. הבעיה היא שהבגרות הנפשית שלהם מאחרת לבוא, לא כי הם אשמים יותר מילדים של פעם, אלא כי העולם מספק אופציות. קל יותר להיות עצמאי היום, אז העולם מסביב נעשה מסוכן יותר והנגישות אליו קלה יותר".
דור בפוסט-טראומה
שנים ספורות לפני כן עבד רון לשם על סדרה בשם "קינו", על עלילותיה של חבורת גולשים בחופים של עוטף עזה. אלא שבשלב מסוים לשם חש שלא לזה כיוון המשורר והחליט לגנוז את כל הפרקים שכתב - ולפנות לכיוון אפוקליפטי ואפל יותר. בתור מתבגר שנאבק עם הדימוי העצמי והנטייה המינית שלו, הוא הרגיש ששנות הנעורים עברו עליו בעיקר בניסיונות להישאר בשליטה ולא להיפגע. גבר בן 30 בגוף של נער בן 16. כמקור השראה לאירוע המכונן של הסדרה, הוא נשען על מקרה אמיתי - בשנת 2004 נרצח הנער רענן לוי בכניסה למועדון בשפיים. רצח סתמי של נער נורמטיבי על ידי אנשים צעירים בסוף שנות העשרה לחייהם.
"הוא היה תיכוניסט שיצא לבילוי במועדון, והיה שם מישהו ממשפחת אבוטבול שחשב שרענן התחיל עם החברה שלו", משחזרת לוין, "הם בכלל טעו בזיהוי, הוא לא היה קשור. אבל הם רדפו אחריו בג'יפ, דרסו אותו ואז דקרו אותו בזמן שהוא מתחנן על חייו ומנסה להסביר שזה לא הוא". הדמויות ב"אופוריה" התקבצו כולן במועדון אחד בפרק הראשון של הסדרה ועברו את אותה החוויה - חוויה שהפכה לפוסט-טראומה קולקטיבית, אבל כל אחד מהם התפרק בדרכו. "אנחנו הגדרנו את זה לא כדמות בפוסט-טראומה", מחדדת לוין, "אלא כדור בפוסט-טראומה, ואמרנו את זה הרבה לפני 7 באוקטובר. היום כל מילה שנייה זה 'דור בפוסט-טראומה'".
בזמן שבני ישראל חוו התפכחות מרירה מכישלון המחאה החברתית ב-2011, בני הנוער של "אופוריה" התנהלו בתוך ערפל מנותק בשטחי ההפקר של החיים. לא הייתה שם מרדנות נערית כהתרסה או בעיטה בנורמות, אלא אדישות וייאוש ובעיקר ניסיונות, לרוב כושלים, לטשטש כאב. הצופים פגשו, בין היתר, את נוי (עמית ארז) נערה שמנה ששיוועה לתשומת לב מהמין השני וחיכתה לרגע שתאבד את הבתולים שלה, קינו (דקל עדין) שהיה החבר של רענן, שנרצח במועדון, והעביר את רוב זמנו בשינה מאז הרצח, שמן (מאור שוויצר) שמכור לסרטי פורנו, צהוב (דולב מסיקה) שמסנטז לחברים שלו סמי הזייה, תומר (אוריאל גטה), נער דתי שמשמש כסוחר סמים, וחופית (רוני דלומי), נערה בעלת עיניים כבויות ונטייה לחתכים עצמיים. 3
דפנה לוין: "האגו קצת משתקם כשפתאום 'אופוריה' זו מילה שכולם אומרים ולא דאחקה על כמה מנותקים שעשו סדרה. מצד שני, להצלחה של 'אופוריה' האמריקנית אין לי שום תחושת קשר נפשי"
הרעיון ללהק לדמות של חופית את דלומי הרים לא מעט גבות, כולל את אלה של לוין עצמה. דלומי הייתה אז הנכס הטרי של "טדי הפקות", שהפיקה גם את "אופוריה". היא התרווחה בקלות בנישת המאמי הלאומית רגע אחרי שזכתה ב"כוכב נולד", בזכות הקהל בבית שמימש את זכותו הדמוקרטית לשלוח סמסים לתוכנית. לוין ניסתה לסכל את המהלך. "אמרתי 'על גופתי, מה היא קשורה?'", היא נזכרת בחיוך, "לא בא לי שיהיה כתוב אחר כך שטמירה ירדני תפרה למידותיה של רוני דלומי סדרה".
הדבר האחרון שאפשר להגיד על התפקיד הזה זה שהוא נתפר למידותיה של רוני דלומי.
"נכון, אבל את יודעת איך זה בסוף מקבל כותרת, ואז זה הופך להיות הכי מזוהה עם הסדרה. אבל אז היא הגיעה לאודישן ועף לי המוח ממנה. האודישן שלה היה מפיל לסתות, דווקא בגלל ההתמסרות הטוטאלית שלה. והיא חשפה את עצמה בצורה שבטח מאז לא ראו אותה ככה. יצאה לגמרי מהקומפורט-זון שלה".
לשם, לוין וטמירה ירדני, החתומים על הסדרה, ביקשו ללהק שחקנים פחות מוכרים, אבל בדיעבד הפכה "אופוריה" דווקא לקרש הקפיצה שממנו החלה הקריירה של כמה מהם לשעוט - למשל רועי ניק ומאור שוויצר. "היה לנו עוד ליהוק אחד בלתי נשכח: ילד בשם אוריאל גטה", נזכרת לוין, "הוא היה בחוג משחק שהעביר בהתנדבות השחקן עופר חיון, שגם שיחק את האח הגדול שלו בסדרה. עופר אמר שהוא מביא ילד 'מוגזם'. הוא היה בן 15 - מעל הגיל שהצריך אישור ממשרד העבודה שמאשר תכנים עבור עבודת ילדים - אבל הוא נראה בן 12. היו לו הפרעות קשב וריכוז, הוא לא זכר מילה מהתסריט אבל הוא היה שובה-לב".
רובם לא היו שחקנים מנוסים. איך הכנתם אותם לתפקיד?
"דמייני נערה כמו עמית ארז, שהייתה לפני צבא. היינו צריכים להגיד לה שהתפקיד שלה הוא של הנערה הדחויה שאף אחד לא רוצה, ותחת ההגדרה הזאת נבקש ממך להתפשט. עד עכשיו יש לי צמרמורת מהאמון וההתמסרות שלהם. בגלל זה הילדים היו כל כך נוגעים ללב - הם לא היו שחקנים, הם היו ילדים".
כותבים של סדרות נוער נמצאים במירוץ נצחי לנסות להגיע כמה שיותר קרוב לשפה של הנוער, להישמע אותנטיים. הייתם שם?
"רון הוא לא סתם כותב, הוא כותב-חוקר. כשהוא כותב שפה, היא מבוססת על משהו שהוא שומע. אבל לא היה ניסיון להישמע ריאליסטי במובן של לתפוס ניואנסים של הנוער הספציפי, אלא להביא גישה: מרוב שאתה זורק זין, הזין הגדול נופל עליך בסוף. זה מה שקורה עם הנוער. הם זורקים זין מכל הכיוונים וזה נופל להם בפנים".
ההחלטה שלא להכניס מבוגרים לתסריט קיבלה ביטוי ויזואלי שהפך לאחד מסימני ההיכר של הסדרה: המבוגרים נשארו תמיד ברקע - קול וצללית מאחורי חריץ של דלת, פתק על המקרר, הודעה בטלפון. סימני חיים אבל לא באמת שם. לא מישהו שיכול להושיע אותם.
ירדני: "לא רק שהוא לא מושיע - הוא מקלקל".
לוין: "זה היה עולם אחר. אבל מה שנראה אז כמעבר-למציאות הפך היום למציאות. באחת הסצנות, הדמות של עמית שמה לרועי ניק סם אונס. זה אולי נראה לא מציאותי מנקודת המבט שלנו אז, אבל היום זאת המציאות".
ירדני: "אולי זה היה קיים גם אז ולא היינו מודעים לזה".
לוין: "ההבדל הגדול בין פעם להיום הוא שהיום הזוועות קורות בתוך הבית המוגן. פעם היית צריך להסתובב בסמטה אפלה, היום זה בחדר המחומם. פעם השגחה הייתה מאוד ברורה, לתת לילד יד כשחוצים כביש. היום הילד בחדר לידך עם המחשב שלו, איך אתה משגיח עליו? מפני מה אתה מגן עליו? אם הייתה 'אופוריה' היום, היא הייתה אותה סדרה אבל על סטרואידים".
9 צפייה בגלריה
"אם הייתה 'אופוריה' היום, היא הייתה אותו הדבר - אבל על סטרואידים". מתוך "אופוריה" הישראלית
(צילום: באדיבות HOT)
הרגשתם צורך לגונן על השחקנים?
"מאוד. היה ברור לגמרי מה רמת ההתנהגות המצופה על הסט, לא מעשנים לידם. זה היה הרבה לפני MeToo ומתאמות אינטימיות, אבל הרגל שנהיה לי מאז זה שאם אני צריכה לגעת בשחקן כדי להזיז אותו, אני תמיד מבקשת רשות, אני אומרת 'אני אגע בך עכשיו, בסדר?'".
איזו סצנה הייתה קשה לבימוי?
"הייתה סצנה שהם ישבו בתוך בריכה מלאה בבירה על הגג. זה היה פברואר, קומה חמישית, ולא הצלחנו לחמם את המים. הם היו קפואים ואנחנו ישבנו בחוץ עם דובונים. שומעים בהקלטה שמאור שוויצר לא יכול לדבר והשיניים שלו נוקשות מהקור. נורא ריחמתי עליהם, אבל לא ויתרנו על הסצנה.
"גם הסצנה של האונס. היום יש כמעט 'מדריך' לאיך עושים את הדברים האלה - אילו הסתרות שמים על איזה איברים, מה שמים במקרה שחס וחלילה יש זקפה, מה שואלים את השחקנים כדי למנוע אי-נעימות פיזית. אז הכול היה אינסטינקטיבי, מה אנחנו חושבים שהמצלמה מוכנה לראות והשחקן מוכן לעשות. זה היה 'בואו נראה איך אנחנו יוצאים מזה כשאף אחד מאיתנו לא פצוע'".
היו שחקנים שהתקשו?
"בגלל הגיל שלהם לא הגענו למצב שעל הסט מישהו אמר שלא נוח לו, הכול דובר ונסגר מראש בחזרות. הסצנה הכי קשה עבורי הייתה הסקס בין 'השמנה' להומו. כל חיי נאבקתי עם משקל ודמיינתי את עצמי בגילה נחשפת ככה, הרגשתי עירומה יחד איתה. היה לי הרבה רגש אל הדבר הזה, בלי קשר לגוף אפילו. הערצתי אותה על מה שהיא עשתה.
"גיל ההתבגרות שלי היה נורמטיבי, בלי טראומות גדולות. ועדיין, גיל ההתבגרות הוא כמו מכונת כביסה - אתה נכנס אליה, אתה משוקשק. הרוב יוצאים נקיים וחלק יוצאים קרועים. השקשוק הזה הוא בלתי נמנע בכל דור. גיל ההתבגרות שהוא סוג של טראומה בפני עצמה, חוטפים מימין ומשמאל ומי שנשאר עומד - מנצח.
"גם הלחץ הזה להיפרד מהבתולים, כשזה הפך להיות המטרה שלה זה נגע לי ללב. כי כשמישהו רוצה לשכב איתך הוא מאשר אותך, שאת לא מגעילה. אלו מחשבות כל כך צעירות ולא מפותחות. מה אני שווה? מישהו רוצה לשכב איתי? הם לומדים דרך הפרסום שיש רצוי ויש לא נחשק ולא אהוב, בטח כשאין לך הורים שאוהבים אותך".
אלו דמויות לופתות, במיוחד שחקנים חדשים. הם הצליחו לצאת ולהיכנס מהן?
"אני תמיד מקנאה בסיפורים ההוליוודיים האלה על שחקנים שהפכו לדמויות שלהם לחודשיים, והבמאים שעברו לגור עם איזה שבט. אני לא בעולמות האלה. משחק זה משחק והחיים זה החיים ואני לא מעודדת התנהגויות כאלה. היחסים על הסט לא נראו כמו הסדרה, היו צחוקים. אנחנו עושים סצנת אונס ואז הבום נכנס לפריים וזה מצחיק. אנחנו לא נמצאים ב-State of mind הכבד הזה כל הזמן".
"עשו לנו את המוות"
כשלוין נשאלת איך הרגישו היוצרים בסוף הצילומים היא עונה בביטחון: "אופוריה. זאת הייתה ההפקה המדהימה ביותר בקריירה שלי". אלא שהתחושה הזאת עומתה כמעט מיד מול תגובות צוננות ממבקרים ומחלק מהצופים, שלא ידעו איך לאכול את הנוער שמפלרטט שוב ושוב עם מה שהם פירשו כהיעדר ערכיות והתנהלות לא-ריאליסטית. "מועצת הכבלים עשו לנו את המוות", נזכרת ירדני, "בהתחלה הם לא רצו לשדר את זה, אחר כך רק בלילה או רק מחצות. הם נבהלו מאוד מהסדרה". חברת מועצת הכבלים והלווין, אורלי יחזקאל, דרשה להוריד את הסדרה לאלתר בטענה שהיא פוגענית ו"מציגה את הנוער שלנו באור שלילי, כנוער שעוסק בסקס, סמים ואלימות, ללא עתיד או מבוגר אחראי, ורוני דלומי, שאמורה להוות דוגמה, משחקת שם מסוממת סדרתית".
לוין: "הזמינו אותי ואת רון לשימוע במועצת הכבלים, הייתה שם חברת מועצה שאמרה לי, 'תראי לי אחד שאוהב את הסדרה שלך!'. זה היה העומק של הטיעון. אמרתי לה שאמא שלי אוהבת אותה".
9 צפייה בגלריה
"הזמינו אותי ואת רון לשימוע במועצת הכבלים". דפנה לוין, טמירה ירדני, רון לשם, טל גרנות והדס מוזס
(צילום: ענת מוסברג)
היו לך ילדים אז?
"היו לי טינאייג'רים, אז בכלל. אני זוכרת ששאלו אותי אז אם הייתי רוצה שהם יראו את זה ואמרתי שלא. אני לא חושבת שזו סדרה לילדים, היא לא תוכננה לילדים. במידה רבה היא פוספסה בגלל הרעש שהיא עשתה בהגבלת שעות הצפייה. זו הייתה הסדרה האחת והיחידה שהוגבלה לצפייה אפילו ב-VOD. לא היית יכולה לצפות בה ב-VOD לפני אחת עשרה בלילה. מה שאני ראיתי בראש היה סדרה להורים, כואבת וקשה על ילדים. אבל דווקא בגלל הבלאגן שנהיה סביבה, היא מצאה את דרכה לעיניים הלא-נכונות. בסוף צרכו אותה ילדים".
תחושת האופוריה התחלפה לאחר עליית הסדרה בדיכאון. בסופו של דבר, הסדרה סווגה לצפייה מגיל 18 ומעלה בלבד, ו-HOT העלו בסמוך לכל פרק מעין סדרת לווין, בהנחייתה של מדריכת ההורים, עינת נתן, שבה נדונו כל אירועי הפרק ונמסרו המלצות איך לשפר את תשתית היחסים עם צאצאים מתבגרים. "הסדרה לא התקבלה טוב בארץ בהתחלה", נאנחת לוין, "לעגו לה והיא די נקברה. היום היא נראית לי סדרה עם יותר כוח מאשר אז. אז היינו תחת החוויה של - בואי נקרא לילד בשמו - כישלון".
הרגשתם לא מובנים?
"'לא מובנים' זה אם אתה נחמד לעצמך. אם אתה רוצה להחמיא לעצמך אתה אומר, 'הקדמתי את זמני ואני לא מובן'. אם אתה רוצה להיות אני, אתה אומר 'עוד פעם פישלתי'. הייתה תחושה חמוצה למשך תקופה ארוכה, ואז זה פשוט נשכח".
ירדני: "המבקרים מתיישרים בסוף עם הקהל. הניצחון הוא בעשייה, והמבקרים, עם כל הכבוד, לא חשובים ולא רלוונטיים. אנחנו לא יודעים עד הסוף את הנתונים, HOT מאוד מסתוריים איתם. אמ"ן פחות מסתוריים מהם, אבל בסוף אתה מבין".
לוין: "קיבלתי תגובות מהורים שאמרו שקשה להם לראות את זה בגלל האשמה או החרדה, ואת זה אני יכולה לקבל. אני זוכרת שלפני המון שנים קראתי איזה ספר והמחשבה הראשונה שהייתה לי אחרי שסגרתי אותו הייתה, 'איזה מזל שאני לא אמא'. העצב והעולב היכו אותי והבנתי שיש איזה כובד להתמודד עם זה גם בטלוויזיה".
רק 11 שנים מאוחר יותר, היוצר, הבמאי והתסריטאי סם לוינסון נדלק על "אופוריה" הישראלית, בתיווכה של הדס מוזס-ליכטנשטיין, והחליט שהמלנכוליה הישראלית, בתוספת כמה נצנצים, איפור אמנותי ואפילו יותר סמים, יכולה להפוך לאופרה אמריקנית מצליחה. והיא אכן הצליחה - שתי העונות שלה (וגם עונה שלישית שתעלה ביום ראשון הקרוב, 12 באפריל) הפכו את זנדאיה, ג'ייקוב אלורדי וסידני סוויני לכוכבי קולנוע.
חוויה מתקנת מבחינתך?
"על הסדרה האמריקנית - ואני מדברת רק בשם עצמי - אין לי הרגשת בעלות בשום צורה. היא מתנהלת בלעדיי, היא של מישהו אחר. האגו קצת משתקם כשפתאום 'אופוריה' זו מילה שכולם אומרים ולא דאחקה על כמה מנותקים שעשו סדרה. מצד שני, להצלחה של 'אופוריה' האמריקנית אין לי שום תחושת קשר נפשי.
"אפילו לא ראיתי את כולה. לא מתוך התרסה, זה פשוט קרה. ראיתי את החלק הראשון בפרמיירה וחשבתי שזה מרהיב, אבל כנראה שייקח לי זמן לראות את זה. זה מצחיק", היא מהרהרת ומוסיפה, "אחרי שאמרתי שסדרה על נוער זה הכי מעניין, עכשיו אני אומרת לעצמי 'מה, אני אראה סדרה על נוער?'. אני מאוד אוהבת את הסדרה שלנו, במשהו הקטן שלה. השנה, הבת הקטנה שלי בת ה-19, גילתה אותה אחרי שהיא נחשפה ל'אופוריה' האמריקנית, ואני שומעת שיש טרנד שחוזרים לראות את זה. זה נורא משמח אותי".
