נתחיל בשורה התחתונה: מעטים המקומות בהם אפשר למצוא ארוחה עמוסה לזוג, שכוללת מנות פתיחה ופלטת בשרים מספקת, בקצת יותר מ-200 שקלים. זה די דרמטי במושגים של היום. תוסיפו לכך כשרות מהדרין, שעל פי רוב לא עושה טוב לבשר ולסטייקים, ובמקרה הזה בקושי מורגשת, וזו כבר בשורה שראויה להפוך את המקום ליעד לעצירה בזמן נסיעה לצפון. בטקסט קודם, ביחס למקום אחר, כבר כינינו את העשייה הזו ציונות תזונתית. במסעדת 300 גרם היא מרימה ראש במלוא הדרה.
הביס של יהונתן: 300 גרם
(צילום: יהונתן כהן)
ביקורות נוספות:
אני מת על הגליל המערבי. זה תמיד היה היעד הראשון שלי לטיול או לחופשה בארץ. שילוב מנצח של טבע וחוף ים, של כפרים, מושבים וערים גדולות, עם הרבה היסטוריה של כדורגל, למי שאוהב. מדקל קינן של ראש הנקרה עד למומי זפרן איש עכו ונהריה. ושל חיים משותפים - ערבים, יהודים, דרוזים. ומה שכמובן מאחד את כל אלו - האוכל הנהדר.
אחרי 7 באוקטובר חבל הארץ הזה הפך לאזור מלחמה, ועכשיו, אחרי זמן לא מועט, החיים בצפון מנסים אט אט לשוב למסלולם, ואיתם סצנת המסעדות המעולה. הפעם הגענו ל-300 גרם. מקום שבו מתקיים אחד הסיפורים היפים ביותר של הקולינריה המקומית. כזה שמכיל בתוכו את הקשיים, האתגרים, המורכבות ולצידם גם את הרוח הבלתי מתפשרת של המסעדנים בשאיפתם להמשיך ולקיים, להמשיך ולהתקיים.
עד המלחמה המסעדה פעלה בנחת ובשגשוג במושב בצת. בקיץ היא עברה לבוסתן הגליל, מושב קטן צפונית לעכו ודרומית ללוחמי הגטאות. איתי וגל, זוג נשוי שהפעיל את המסעדה במשך יותר מעשור וראו איך מפעל חייהם קמל לאיטו ועומד סגור בשל ההפגזות וסכנות המלחמה, החליטו שלא להיכנע. הם מצאו חלל מתאים בסמוך לצרכנייה של בוסתן הגליל והעתיקו לשם את מסעדתם.
הקונספט די פשוט. בשר, בשר ורק בשר. שתי ארוחות במחיר מוגדר לשניים או ארבעה סועדים ומבחר מנות ראשונות. מבט מעמיק יותר בתפריט גורם ללקוח לוודא לא פעם שמה שרואות עיניו הוא נכון. מנות ראשונות בטווח של 25 עד 50 שקלים ומנות עיקריות שמתחילות ב-80 שקלים (קציצות, צ'וריסוס והמבורגר) ומגיעות עד ל-130 שקל עבור 300 גרם (כמובן) של סטייק אנטריקוט.
החלל נאה ואפלולי, ומחולק לשניים. חלקו בנוי וחלקו מרפסת סגורה גדולה עם חלונות שקופים לירוק שמקיף את המקום. אנחנו לקחנו את הארוחה הזוגית, והוספנו אליה שתי ראשונות. פתיחת השולחן התבצעה תוך דקות מרגע ההזמנה.
תמורת 22 שקלים מקבלים מה שמכונה "טאפאס ראשונות", שהם שישה סלטים ומטבלים בתוספת לחם הבית ונקניקיית צ'וריסו כמנה ראשונה. ששת הסלטים כוללים חומוס מצוין ממש - גרגירים חמים מעוכים בתוך טחינה גולמית בתוספת שמן זית טוב; משווייה – סלט של ירקות קלויים וקצוצים שהיה נכון ברמת מרכיביו, אבל היה חסר חריפות ומעט קר יחסית לסלט שאמור להיקצץ ברגע צלייתו; צ'ימיצ'ורי חמוץ חריף מהנה שהולך מצוין עם הבשר; לבנה טבעונית, שהצליחה לדמות בטעמיה לדבר האמיתי, אבל המרקם הסינתטי הזכיר שזה עדיין תחליף טבעוני; סלט בורגול מוצלח ומרענן והביזאר הגיע בדמות ריבועי מלון חתוכים ברוטב אסייתי. גם אחרי ארבעה ביסים התקשיתי לגבש דעה נחרצת לגבי הקומבינציה הייחודית, אבל הסובבים אותי התענגו. כמובן, מה שמסתיים מתמלא מחדש.
כדי להתנסות ולהתרשם ממנות נוספות מהתפריט, הזמנו עוד שתי ראשונות. הראשונה הייתה קרפצ'יו פילה עגל (40 שקלים). נתחי דקיקים של פילה עגל נחו על צלחת בתוספת מינימליסטית של שמן זית ובלסמי לצד פרוסות קלויות של לחם הבית. כיף של קרפצ'יו כשר וחביב, אבל הדבר המטלטל (לחיוב!) הגיע במנה הראשונה הנוספת, שעונה לשם היפה "מגדל אסאדו מפורק" (45 שקלים). לשולחן הגיעה קערה גדולה ובה כמות נדיבה של נתחי אסאדו מפורקים, שמוגשים על שלושה פנקייקים גדולים עם מייפל, וסלט של חסות בצד. הבשר מתפורר, המשחק של החמוץ-מתוק עובד יפה, אבל מה שבעיקר מדהים זו הכמות הגדולה והמחיר. זו מנה ראשונה שמגיעה בכמות של מנה עיקרית פלוס פלוס. לא נגיד שזו המנה הכי טעימה שאכלנו השנה, אבל בהחלט הכי נדיבה - במחיר של לפני 15 שנים. הכמויות כה גדולות, שהמנה הראשונה הזו יכולה להיות ארוחה בפני עצמה לסועד יחיד.
עוד הגיעה במסגרת הארוחה לשניים: נקניקיית צ'וריסו שמנמנה במרקם בשרני גס וחתוכה לשש. טעמים טובים וצלייה מדוייקת הביאו לכך שלמרות החיתוך נשמרה לה המעטפת המתפצחת שמאפיינת נקניקייה טובה. היא הוגשה לצד כרוב כבוש שהרגיש משומר, וחרדל אמריקני. אולי עם דיז'ון זה היה עובד טוב יותר, אבל צ'וריסו תמיד יחבק צ'ימיצ'ורי או סלסה קראולה, כך יגיד לכם כל ארגנטינאי.
אחר כך הגיעה השחקנית המרכזית: פלטת הבשר הזוגית. על פלטה לוהטת הוגשו חתיכת אנטריקוט נדיבה, שתי חתיכות פרגית ושלוש קציצות עגל-טלה. את מנות הבשר ליוו תפוחי אדמה צלויים ורכים, שיני שום צלויות וקרמליות ושעועית ירוקה במידת עשייה מדוייקת, כלומר לא סמרטוטית מדי ולא קשיחה מדי. בול.
אז איך הבשר? האנטריקוט כיפי לגמרי. ממש. קשה להרגיש עליו את סימני ההכשרה הנוקשים, והוא נחתך ונצלה בצורה שפשוט מחמיאה לו. הפרגית הייתה מעט מתובלת מדי, והקציצות שנחו בתחתית הפלטה סבלו מהצרה העיקרית של השימוש באותה צלחת רוחשת – הן פשוט המשיכו להתבשל עד שהתייבשו. כלי כזה מייצר אפקט סאונד מרשים, אבל למרות הרצון לשמור על החום - בסוף נראה שהנזק גדול מהתועלת.
כל זה לא גורע כמובן מהחווייה הכוללת, שהייתה טובה מאוד. וכשנוחת החשבון ומגלים שנדרש תשלום שהוא בערך בין 60-50 אחוז ממה שהייתם משלמים עליו כמעט בכל מקום אחר בארץ, אי אפשר שלא לצאת מרוצים. אז תכניסו לעצמכם למפות ולרשימות - 300 גרם.
